והנה עברה לה שנה

מי יכול להבין איך שהזמן עובר

והנה ואני נזכר

שבת בנתניה

כל יום שישי אני מנסה לתפוס אותו,

כתמיד

כתמיד, גם, רק אשתו עונה לי, והוא מבטיח שיחזור אליי כשיסיים את עיסוקיו,

יש איזה בעיות עם הרשום של המפד"ל בעיר,

מוצ"ש אני במלווה-מלכה בגרעין התורני, טלפון, מאור מצא את הזמן, הם עכשיו באיזה אירוע משפחתי, מדברים על הגרעין התורני, על הישיבה שאנחנו רוצים להקים, מתווכחים מעט, הוא מעדכן אותי על המפד"ל ועל איך בבסיס החדש ושעוד מעט הוא משתחרר וכנראה שהם יישארו בנתניה ושאר דיבורים שמחים.

השיחה מסתיימת ואני מבטיח לחשוב על מה שדיברנו על הישיבה.

 

במהלך השבוע אני חושב ונראה לי שהסכמתי איתו (הזמן עושה את שלו, וכבר שכחתי את העניין, בעצם כבר באותו יום ממש מהנסיבות הברורות) הייתה לי רשימה למי אני מתקשר מתי, למאור הייתי צריך להתקשר ביום חמישי, פשוט ה' תמוז זה היומולדת של עמית והיה תורו.

יורד מן החסם (נראה לי) משהו מספר לי שהיה פיגוע בנתניה, אני לא מתרגש, כבר היו הרבה פיגועים בנתניה ולצערי עוד יהיו, מברר המיקום בקניון, ומחייך לעצמי אין מה לפחד, החברים שלי לא מסתובבים בקניון, אנחנו עומדים במקומות אחרים להפגנות שלנו.

 

ואז ההודעות מתחילות לזרום, מאור פצוע קשה אנוש, אני אמור לעלות לעמדה ממש עוד מעט, מעדיף להשאר להתפלל, תופס 'מאזין בפלוגה'. כותב לי הרהורים ונותן לזמן לעבור.

יום רביעי עובר לאט, התלבטות האם לנסוע לבית-החולים, אני חייל עכשיו, אני לא יכול לנסוע סתם ובכלל אם המצב שלו באמת כזה קשה אז אין טעם, אני מעדיף להזכר בחיוכו ובשמחתו, גם את חברי אריאל שנהרג בתאונת דרכים לא הלכתי לראות בבית-לוינשטיין מאותה סיבה, והשנה גם לא הלכתי אל סבתי בגסיסתה, איני יכול למוות, למרות שאני מרבה לעסוק בו בלימודי ובמחשבותיי על החיים שמעבר ועל מטרתנו מול ריבנו של עולם, כאן בארץ אני מעדיף את חבריי ומשפחתי חיים ושמחים, לראות משהו מת זה מכה חזקה מדאי.
"להמשיך ללכת, ללכת, דרך ארץ, להמשיך לצעוד, לצעוד, עם הרבה מרץ, ובסוף גם נגיע, ב"ה, אם נאמין החלום עוד יתגשם"

אני ולירן מתנדבים לשמור עוד לילה צמודים לטלפונים, חוששים ובעצם מרגישים שהגורל כבר נגזר, בבוקר מתקבלת ההודעה המרה, אני מתקשר לדוד שלי שהוא חבר של יוסי אבא של מאור, והוא יאסוף כמעט מהבסיס, נוסעים לעלומים ומשם לסניף מרכז. מעביר סמסים על ההלויה לחברים מן המחזור, זה כבר זמן מה, שאני מקשר בין שני חלקים של המחזור; שטיבל שואל אותי אם לבוא עם חולצתנועה שזה הרי מסמל את מאור יותר מכל ואני מתלבט ובסוף הולך על מדים אין זמן להחליף.

 

מגיעים לסניף, ישר עולה לחדר הזכרון שהוא בנה לעצמו, מסתכל על הארונית שהרכבנו ביחד מלפניי שנה ומעט עוד כשהיה רווק והתקשר שהוא צריך עזרה, נעמד בחדר ומנסה לספוג את המקום שהיה עיקר ביתו של מאור, יורד למעטה ומתחיל לחוש בגוש הזה בגרון, אוריל עומד שם בצד, גבוה, לא מחובר, אני ניגש אליו מתחבקים בשקט שכזה, לא צריך לדבר, מסע ההלוויה יוצא..

אני עם אסף, הולכים יד ביד, אנחנו מכירים את הדרך הזאת עוד מאז שאנחנו חניכים תוך 15 דק' נגיע את האוטובוסים נשאיר למבוגרים, הולכים ליד האוטו על הגופה חסרת החיים המונחת בתוך ארון המכוסה בדגל מדינת ישראל, על הרצפה מונח סרט כתום שכנראה נפל מאיזה רכב, אני נזכר שמאור נפצע בדיוק כשחזר מוקדם מהבסיס אז הוא ארגן את החבר'ה לחלק סרטים בצומת, הוא לא הסתפק בלארגן אותם, אלא יצא בעצמו, ושם המחבל עלה עליו ורצח אותו ביחד עם עוד ארבע נפשות תמימות; אני מרים את הסרט ותוחב אותו מכיס, כתום, מפויח, מחליט שהוא זכרון.

משהו עוצר לידנו את הרכב, מציע טרמפ, עולים בדממה, הוא שאול אם הכרנו, אמרנו שלמד איתנו במחזר, הדריך איתי, למד בישיבה עם אסף, כן, הכרנו אותו מאד.

והגוש כבר מזמן יצא, הגברים אינם בוכים, גולנצ'יקים לא בוכים, אבל עכשיו אני לבד, והכל נפרץ, מביאים לי מים לשתות, צריך לברך שהכל, איך מברכים את הקב"ה??? " ברוך אתה ה'" איך מברכים על הרעה כשם על הטובה???  "אלוקינו מלך העולם"... "שהכל"?! עוצר... "נהייה בדברו" מבין, מפנים, מסיים ולוגם מן המים.

לא מצליח להבין מה הקשר של לובשי הכומתות הירוקות, מאור לא היה ג'ובניק אני רוצה לצעוק, איפה החבר'ה מגבעתי וגם הם שם, מטח כבוד, והמחשבות נודדות בכל מקום, קטעי זכרונות, בכי על העתיד ועל החוסר.

יש קטעי הספד קשים, ואשתו בוכה ברקע, הסבא מדבר על כך שהאור כבה, ואני מבטיח לעצמי שנמשיך, הרי רק מלפניי שבוע הבטחנו שתוך 4-5 שנים נקים ישיבה וכך גם יהיה אני מתחייב!

הרבה חברים שלא פגשתי הרבה זמן היו שם, נפגשים, מתחבקים, מחזקים, שותקים, בעיקר.

אני רואה את אריאל עם החולצתנועה ניגש אליו ואומר לו שהוא לא הספיק להכיר פעיל רציני שהיה יכול לעזור לנו מאד, ואריאל עונה לי שהם בדיוק נפגשו, הוא שלח אותו לצומת ומאור הבטיח לו לדאוג לאיוש הצמתים וגם למבצע של הפנים אל פנים ועוד דברים, שהנה והוא כמעט משתחרר וכבר יכול להרשות לעצמו.

מתפזרים, הולכים למנחה בבית הוריו, הרב לנגנר שם, אחריי שנים אני לוחץ את ידו, הגיע הזמן שנסלח אחד לשני, וזה זמן טוב לפיוס. אומרים שרוצים לעשות שיעור בדירה שגר עם אשתו, אני מעיר שנראה לי שהי מעדיף שהשיעור יתקיים בסניף, עם או בלי קשר כך החליטו, חלק מהחברים עולים אליה לבית בכל-מקרה, תפלת ערבית, חוזרים לסניף, ישראל מעביר שיעור, אני נזכר שהיום צריך להיות פגישה בסניף ותיקים, אוגר כוחות והולך לאיטי חייבים להמשיך מפזם, הולך ברגל שעה הליכה, גם את הדרך הזאת עשיתי כבר כמה שנים, בגללו, בגללי.
ותמיד כשנפגשים, ומתחילים לדבר, לספר מה על כל אחד עובר, ותמיד זה גם בשביל להזכר...

 

מתיישב שם, החיים ממשיכים יש עוד עבודה רבה בסניף ובכלל.

למחרת על הבוקר כבר צריך לחזור לבסיס, לנו אין זמן לשבת שבעה ואולי טוב שכך, ואולי גם בגלל שעדיין אל עשיתי את זה לא השלמתי עדיין עם האבל, בדרך פוגשים במתן, מנסים לדבר דיבורים משמחים ולחשוב טוב, הצל של ההתנתקות מרחף מעלינו, אני מקבל טלפונים לרגל יום הולדתי, מעט עצוב מסביר לסבתא ולדודה למה אני עצוב ביומולדת, הדודה אומרת ועכשיו יש עלייך את המשימה להשלים גם בשבילו- שוין.

נפרדים ממתן שיורד לעשות מחסום, בכותרת הראשית לא היה כתוב על מאור הי"ד אלא על כך שמהיום סוגרים את הציר- גוואלד, רוצה לצעוק- מה אתם לא רואים? אתם לא מבינים? משהו יכול לעצור כאן את הקטסטרופה???

 

 

אני אמור לעלות לעמדה רק במוצ"ש, מבקשים ממני לעלות לנגמ"ש בכל-מקרה להיות עם שני חילונים מהפלוגה, אני מסכים רק עם לירן, לחגוג את היומולדת העצוב.. ולהמשיך...

מי היה מאמין שכך תעבור שנה, אחת לחודש נפגשים בסניף לשיעור תורה, וניתן לומר כאן את הפסוק השייך,  שבמותו הגדיל יותר תורה מבחייו, עצוב אך כך הם פניי הדברים.

במהלך השנה הסרט הכתום לצערי נאבד כנראה בפורים, החלפתי אותו באחר, הרבה לזכרון למאור, מעט גם לזכרון לגוש שנחרב בזמן הזה.

ממשיך לחלום על הקמת ישיבה, אומר בחצי צחוק שעד השנה היו שניים שהתווכחו הרבה על איך תראה הישיבה שתקום בנתניה, עכשיו אני לבד אז אף-אחד לא יחלוק עליי.

למאור נולדה בת, שמה ישועה, השם נבחר עוד בחייו, ראיתי אותה לא מזמן, שמחתי לראות שהבית מתחיל לחזור לעצמו ואני מאחל להם בהצלחה רבה.

הרבה חברים מן המחזור התחתנו והתארסו בזמן הזה.

גם לי היו כמה ניסיונות.

השתחררתי מהצבא, חזרתי לישיבה ועוד.. אך זה לפעם אחרת..

ותמיד כשנפגשים, ומתחילים לדבר, לספר מה על כל אחד עובר, ותמיד זה גם בשביל להזכר...