זה כבר חודש שלא ישבתי לכתוב ברצינות, וזה לא שלא היה על מה, דווקא עברנו הרבה, למדנו וחווינו, אך התירוצים רבים ובעצם על-כל תירוץ ניתן לכתוב פוסט משל עצמו.

 

נתחיל מהבשורה, אני אמור לשנות את הכותרת, נכון לעכשיו איני לומד בישיבת ההסדר 'בינות' רעננה אלא חזרתי לכור מחצבתי לישיבה בר"ג, למה נסעתי ככה פתאום נזכרתי ושאר שאלות קשות שאפילו ישבתי וכתבתי עליהם כבר שתי עמודים שמנסים לנתח הן את המעבר שלי באופן העצמי והן את השוני העקרוני בין הישיבות, ניסתי להסביר לעצמי גם את הנקודה של מה עשיתי ברעננה וגם למה למרות זאת אני עוזב, ההתלבטות היא גדולה, אך כשיצאו הקטעים הם באמת היו שייכים לפרסמם במקום (אחד לעלון לחיילים שבר"ג ושני בין החבר'ה של 'בינות') אך לא ראיתי איזו תועלת יביא לספר פה את הסיפור הרי ההתלבטות היא אישית והמוסר שבה שייך למקום ולא לכלל.
אבל מצד שני גם מה מעניין אנשים לקרוא את חנוך דאום או יאיר לפיד שכותבים את סיפוריי חייהם ותחושתם על העולם בטורים בעיתונים הארציים,

 

נמשיך גם בסיפור על כך שהמחשב שלי שווק חיים באופן סופי, הנייד שלי שהולך איתי כבר שנתיים, ליווה אותי מאז הועידה, איתו נכנסתי מחדש לגמרא ועליו יכולתי לכתוב לערוך את הפוסטים לפה וגם מחשבות אחרות, והנה ואין. וזה כבר מפסח שהוא מת אלא שאז עדיין הייתי בבית והיה לי את המחשב שלי שם אך עכשיו ובר"ג אין שום אינטרנט באיזור, ואפילו כשהמחשב הישיבתי פנוי ואני כבר יושב וכותב אין לי איך לפרסם.

 

וגם את האחרונים לא אני פרסמתי אלא כתבתי אותם במחשב בר"ג, הדפסתי ונתתי לאחר שיפרסם בשבילי ורצה הקב"ה והקשר ניתק והמבין יבין כי לעת עתה אין רצוני להוסיף בזה, אם כי יש הרבה מה להאריך אך לא זה המקום. ובטח שלא כאשר אני מכיר את הקוראים והם מכירים אותי גם מהמציאות ואז יוכלו לקשר וניפול בלשון הרע ותלו"ע.

 

ויכולתי גם להמשיך ולהאריך על רוע מזלי ועל כך שגם הפלאפון שלי נשבר ועל מסעותיי עם הפלא הישן והצחוק שעלה על פניו של כל מי שראה אותי (שתי ילדות מכתה ד' שהלכו אחריי כ10 דק' ודיברו על איך יש למי שמלפניהם מכשיר כזה ישן ולא צבעוני- גוואלד) ועל-כך שכן הצלחתי בסוף לקבל מכשיר אחר ודרכי ההיסתגלות עליו- אבל בכל זה סיפור ממש מעניין ואם הייתי כותב באתר בלוגים רגיל ברור שהיה נכנס אך משומה כאן אני מנסה להכניס איזה מסר ואין- וכי מה אכפת לקוראים של ערוץ 7 מצרותיו של סתם בחור.

 

ואולי לכתוב את התלבטויותיי בין שלל הויכוחים שעולים כיום בין ה'ממלכתים' ל'פאנטים' ומה שבניהם ומה שמחוצה להם, אך בעודי ניגש לכתוב , מחכה לתורי ליד המחשב, חושב אני איך אצליח להוציא מכאן את הקובץ ולא ברור לי בשביל מה הטרחה, הרי אני רק תלמיד ויש ויכוח בין הגדולים וטובים ממני ויש אומרים אפילו בין גדולי גדולים אז למה שקטן כמוני יעניין אותם.

וכך אני חושב, סיפוריי חיים לא אמורים לעניין אתכם וחלקם אפילו אישיים לי מדי, דעות והתפלמסויות- וכי מי ומה אני הקטן שאכתוב בכלל משהו?

אבל מצד שני גם מה מעניין אנשים לקרוא את חנוך דאום או יאיר לפיד שכותבים את סיפוריי חייהם ותחושתם על העולם בטורים בעיתונים הארציים, או אבי וחגי סגל ב'בשבע'. ולמה אנשים קוראים ושומעים את אורי אורבך או ירון לונדון ודן מרגלית וקובי אריאלי ושאר המתפלמסים שכותבים במדוריי הדעות השונים המכונים פובלביסטים {מקווה שזאת המילה} ושאר מניי ירקות, ובעצם גמני אחד כזה שאוהב לקרוא אנשים שוים בשביל לשומע עוד סיפור או לקבל עוד דעה.

אני יוצא מנקודת הנחה שלכל פוסט יש בין 300 ל400 קוראים, מתוכם כ200 קוראים קבועים, מהקבועים יש שאני מכיר מהחיים האמתיים- וזה מבתבטא באיזה סמס שאני מקבל ולפעמים אפילו טלפון או כשנפגשים והם מצטטים אותי או שואלים מה קורה ולמה אני מתעכב ואחרים שהתקבצו לכאן במקרה ממש, בזכות האתר עצמו או מלנקים אחרים.

שמחתי מאד לראות כאן את התגובה החמישית ששאלה מתי אני מתכוון לעדכן כאן, אשמח אם תגיבו יותר מה הכיוון שתרצו לשמוע, סיפורים, דעות, חיים- לאן עדיף שאני אמשיך לזרום?

 

 

ואם לא תגיבו אמשיך להתלבט לבדי ולחפש את מקומי, ועד הפעם הבאה שאמצא מחשב – חיו בטוב ובנעימים, ימים טובים לכם, ברכה והצלחה בכל מעשה ידיכם, ישעות, תשועות, נחמות ונקמות, בברכת חברים לתורה ועבודה- נדב :) ש.