סוף העולם שמאלה

"דוקטור אני צריך לצאת ביום שלישי הביתה כי אח שלי טס לשליחות לשנה". "לאן הוא טס?" שואל הד"ר, "לניו-זילנד" עונה אחי הראל (פרמדיק בצבא), הד"ר צוחק- "מה אתה מסתלבט עליי, שליחות לניו-זילנד???!!! לא הגיוני, בשביל מה צריך שליחים?רק מטיילים שם...

בסופו של דבר אחי הגיע הביתה, סיפור כמו זה שמעתי עשרות פעמים בחודש האחרון: "שליחות בניו-זילנד?! יש שם יהודים?! מה אתה מסתלבט עלינו?! מי הפראייר שמשלם לך כרטיס לגן-עדן וכו וכו..."
התשובה שעניתי כל פעם הייתה גמגום, חצי חיוך, והבטחה שאחרי שאגיע לשם אשלח תמונות, אימיילים והסברים מה באמת אני הולך לעשות שם ....

הכל קרה כ"כ מהר עידו הרשקוביץ שמשכתי אותו אליי מהצבא יום לפני הסימנריון להיות הבן זוג שלי לנסיעהשליחות, הסמינריון המדהים עם החבר'ה עוד יותר מדהימים שערך שבועיים.

לא היה כ"כ זמן לעכל כי הכל עבר מהר, עוד יום של סידורים, ובערב נפרדים מהחברים, כך עברו להם הימים האחרונים בארץ כאשר רק אז מבינים כמה היא קשורה אליך... בערב האחרון בארץ הלכנו כל המשפחה לפאפאגאיו ל'אכול כפי יכולתך' (בעקבות מידע מודיעיני מדויק של מספר גורמים שטענו שאין בשר בניו-זילנד וצריך לאגור בבטן קצת סידן עד החגים כמות נדיבה....)

הגענו למחרת לשדה התעופה, לא הייתי בהלם כאשר לא עברנו את הצ'ק אין בגלל עודף משקל (לא שלי אלא של המזוודות), אבי שעושה את הקו סין-ישראל מספר פעמים בשנה אמר שלא בודקים את המשקל באמת אז הכנסנו 40 קילו למזוודה כאשר מותר רק 20. בינתיים, עידו הגיע עם כל החמולה והעברנו אליו קצת מהדברים, סגרנו על 32 קילו כל אחד. נפרדנו מהמשפחות, ועשינו דרכינו למטוס בלי לעבור שום בדיקה בזכות אחיו של עידו שמאבטח בנמל- ממש אח"מים....

בשביל עידו זו הייתה פעם ראשונה במטוס, ובחו"ל בכלל. חיכה לנו מסע מפרך של יומיים לכיוון ניו-זילנד. יצאנו בעשר בלילה ונחתנו באחת עשרה בבוקר בהונג-קונג. בדרך עלה במוחי רעיון: למה לא ננסה לנצל קצת את כוחנו? פניתי לאחד הדיילים במטוס ואמרתי לו שאנחנו טסים לשנה לשליחות ועושים "יומן מצולם" (בשפה יפה-אנחנו מצלמים כל הזמן),
ממש התרגשתי שבסוף הטקס שרו את ההמנון של ניו-זילנד ולאחריו את "התקווה" ששרו יותר אנשים ויותר בקול.
והיינו רוצים להצטלם בתא הטייס ה"קוקפיט" למזכרת מהמסע. הדייל הבטיח שיבדוק, וכעבור עשר דקות חזר עם תשובה חיובית: "הטייס יארח אתכם בתאו בכיף, אך רק לאחר הנחיתה". ובאמת, אחרי שנחתנו, הטייס נ' הסביר לנו קצת על המטוס וצילם אותנו. הצטרפו אלינו 3 ישראלים ויצאנו ל5 שעות לטיול רגלי בהונג-קונג. עידו שנפגש בפעם הראשונה בתרבות חדשה, ניסה להושיט יד בחמימות ישראלית ללחיצת יד, ובכל פעם נדחה בחמימות הונג-קונגית ולא הבין למה לא לוחצים את ידו.

אחרי שספגנו קצת אוויר לח ומהביל של הונג-קונג, עלינו לטיסה לניו-זילנד בלילה לכיוון אוקלנד.
אימו של עידו הזהירה אותו שבחו"ל הגויים כולם רמאים וגנבים, ולכן צריך להיזהר שבעתיים- בעקבות עצת אימו עידו לא עזב את הפאוץ' שלו והיה בכוננות כל הטיסה. לפעמים ראיתי שהוא מתעפץ, אבל הצליח יפה מאוד להישאר ער בעזרת סרטים דוברי אנגלית עם כתוביות בסינית - לשיפור האנגלית, בזמן שאני נוחר לידו. לאחר 12 שעות הגענו לאוקלנד!! כבר מהמטוס רואים ים חופים ורק ירוק. מסביבנו רק ציוצי ציפורים ואווירה חמימה מאוד, יצאנו החוצה לקרירות של חורף ומספר אנשים מהקהילה אספו אותנו לביתנו החדש.

המקומיים קצת שכחו שאחרי שעברנו 27 שעות טיסה החיוך שלנו על הפנים לא מעיד על ערנות... מילת הקוד "ג'ט-לג" תלווה אותנו בשבוע הראשון להסבר על העייפות שלנו.
הלכנו לנוח ובערב כבר ארוחה אצל אחת מהמשפחות בקהילה עם משה ומיטל ושני ילדיהם המתוקים נהוראי ולביא. בארוחה קיבלנו מספר עצות, אך החשובה שבהם להיזהר בכביש: הכול הפוך. כמו כן, הסבירו לנו שהגענו בזמן הכי טוב כיוון שבשבת (היה יום חמישי) יש שבתון לכל הקהילה היהודית ובנ"ע מוולינגטון (עיר הבירה של ניו-זילנד) וסמינריון עם הרצאות של מרצים מכל העולם בנושא יהדות.
בארוחה התברר לנו שהקהילה צפתה בסרט שעידו ואני הכנו לקראת בואנו והעלנו ליו טיוב. הם אמרו שהסרט יצא ממש מדהים, חוץ מפרט קטן: אחת התמונות בסרטון הייתה של מבנה בסידני אוסטרליה ולא באוקלנד ניו-זילנד - זה ממש שיעשע אותם. לאחר מספר ימים הבנו שעשינו את הטעות, כיוון שיש ממש שנאה בין ה'קיוויס' הניו-זילנדים ל'אוזיס' האוסטרלים, ודבר כזה הוא בלתי נסלח. אנחנו האשמנו את גוגל, וסלחו לנו.

בימים ראשון ושני היו הרצאות מאלפות על עברית ויהדות, וארוחת בוקר לראשי הקהילה ואנחנו עם שגריר ישראל באוסטרליה שכיבד אותנו בנכוחותו.

ביום חמישי נסענו לסוף-שבוע באתר סקי שרחוק 5 שעות נסיעה מאוקלנד עם הסטודנטים היהודים בניו-זילנד. היה פשוט מדהים. ואז התברר לנו מה כ"כ מיוחד בארץ שגורם לכולם לאהוב אותה. מזג האוויר! בארץ הוא מסודר וברור פה בניו-זילנד בבוקר קיץ בצהריים סתיו ובלילה חורף. יש פה ב24 שעות את כל עונות השנה.


חזרנו ביום ראשון בצהריים ישר החלפנו בגדים ושמנו פעמינו לכיוון הבית-כנסת לכבוד טקס הפתיחה לכבוד סיום הבניה המחודשת שערכה שנתיים. ראש העיר ושרי הממשלה הגיעו גם ואנחנו בחולצות התנועה משתלבים יפה בטקס. הדבר הכי מיוחד היה שביקשו מכולם לעמוד, 600 איש, והרב התפלל מנחה במשך עשר דקות בזמן שהשרים וכולם עומדים. ממש התרגשתי שבסוף הטקס שרו את ההמנון של ניו-זילנד ולאחריו את "התקווה" ששרו יותר אנשים ויותר בקול.