נפתח בהתנצלות, לא כתבתי בלוג כבר מלא זמן בעיקר כי כמו בכל שנה, השבועות שאחרי פסח פשוט טסים. כמו כולם בבית ספר עם ספירת העומר הייתי סופרת באדיקות את "ספירת הגומר", כמה ימים נותרו לסוף הלימודים ותחילת החופש הגדול, אבל השנה, ספירת הגומר לא הייתה עניין שמח. לא שאני לא מחכה בקוצר רוח למטוס הביתה, אי אפשר לתאר את מספר החלומות שחלמתי על אותו רגע מונומטלי בו אני בקושי דוחפת את המזוודות דרך דלתות הזכוכית הענקיות ויוצאת אל אולם קבלת הפנים בבן גוריון וסוף סוף זוכה לחיבוק הענק של אמא שלי לו אני מחכה כבר עשרה חודשים. אבל בעיקר התקופה הזאת השנה היתה לחוצה, עסוקה יותר נכון, עם כל טקסי הישראליות של יום הזיכרון ויום העצמאות (היה מצוין, ממש חוויה חזקה) והמרתון המטורף של סופשנה, הפרידות הבלתי נגמרות, צ'ופר סופשנה, תמונות, החלפת אימיילים וטלפונים.

 

אפשר לומר פחות או יותר שכמו שקדחו לנו בסמינריון הכנה, אכן, יום הזיכרון ויום העצמאות הם הם שיא השליחות,
אנשי נטורי קרתא והפלסטינים שעומדים מוקפים שוטרים וגדרות ומחזיקים שלטים מלאים שנאה וארסיות כלפי מדינת ישראל והחלום הציוני.
נקודת השיא אחריה כבר אפשר להכתיר באופן רשמי שעשינו זאת, הצלחנו את שליחותנו. ביום הזיכרון התמקדנו מאוד בחיבור האישי של התלמידים לסיפורים האישיים ולתחושות הכאב והגאווה של כל אזרחי ישראל ביום הזה, היה טקס ארוך אבל מרשים ומרגש וכמו שרעיה, שותפתי לשליחות אמרה אחר כך – הצלחנו להוציא מהם דמעות!! ביום העצמאות הדגש היה השמחה, התגשמות החזון הציוני, קצת מוזר לומר את זה אבל מרוב השקעה בטקס יום הזיכרון, טקס יום העצמאות קצת נדחק הצידה. מה גם שבארץ אין ממש טקס יום העצמאות, יש את טקס המעבר בין יום הזיכרון ויום העצמאות אבל רוב הטקס מורכב מיום הזיכרון, ודגלנות. הבאנו קצת מהישראליות שלנו כשהוצאנו את בית הספר לפארק העירוני והקמנו שם תחנת הכנת פיתות, כולל טאבון מייד אין אמריקה (קערת מתכת הפוכה על גריל אמריקאי).

ביום ראשון שאחרי יום ירושלים התקיים ה-Israel day parade, מפגן תמיכה וגאווה של כל הקהילות, בתי הספר והארגונים היהודיים באזור ניו יורק. לצורך המצעד עירית ניו יורק סוגרת את השדרה החמישית לאורך 30 רחובות (עורק תחבורה ראשי ביותר במבוך שנקרא מנהטן), המצעד היה אירוע מדהים, קשה להאמין כמה יהודים יש בניו יורק עד שלא מגיעים לשם, לפי הערכות המארגנים השתתפו במצעד כמיליון אנשים, וכמובן בית הספר שלי צעד שם בגאון. ההפקה של כל ארגון ובית ספר היא ענקית, פוסטרים, שלטים, במות צפות, וכמובן חולצות, כל ארגון או בית ספר מגיע למצעד על תלמידיו וכולם עם חולצות עם שם הארגון, בית הספר שלנו החליט ללכת על אפקט ה"זהה מרחוק" ובחר בחולצות בצבע ירוק זרחני. לאורך השדרה החמישית מצטופפים אלפי תומכים, בתוך כל הקהל הזה עומדת לה קבוצה קטנה אבל בולטת, שכל שנה עומדת בדיוק באותו המקום עם אותו המסר. אנשי נטורי קרתא והפלסטינים שעומדים מוקפים שוטרים וגדרות ומחזיקים שלטים מלאים שנאה וארסיות כלפי מדינת ישראל והחלום הציוני. אבל אם מתעלמים מהקבוצה הזאת, מה שאני עשיתי בקלות, כי מהצד שני, מעבר הרחוב עמדה קבוצה פי שלוש בגודלה עם שלטי תמיכה בישראל וביקורת לפעמים לא פחות ארסית כלפי הפלסטינים.

מעל לכל הארגונים, האירועים, ההכנות, האריזות (איך אני חוזרת עם הגבלת משקל של 20 קילו???) עומד
ואולי אולי נשפיע עליהם גם להשאר בארץ ומי יודע, פשש.. אולי עליה????
לו סימן שאלה אחד גדול, מי יחליפו אותנו? מי הבנות שיהיו שליחות סע"ר בשנה הבאה? איך הן ימשיכו את העבודה הענקית שעשינו כאן? זה קצת כמו להעביר למישהו את הילד שלך, טוב לא כל כך דרמטי, אבל ברמה כלשהי, קשה לעזוב כאן בלי לדעת שאחרי מגיעות בנות שלא רק שלא יהרסו את מה שבנינו כאן אלא יעלו את זה אפילו יותר.

בני עקיבא בזמן האחרון מפרסמת בטירוף ומחפשת שליחות ושליחים, אנשים חדורי מוטיבציה ואידיאלים שמוכנים ורואים חשיבות בלתת שנה לקהילות יהודיות בעולם. אני לא יכולה להסביר עד כמה שליחות יכולה להשפיע לא רק בקהילה ואצל התלמידים אלא גם על השליח עצמו. אחד משליחי תורה מציון אתם אני עובדת התוודה עוד בתחילת שנה עד כמה הוא מופתע ועד כמה הוא לא היה מודע לצורך העצום ולעבודת הקודש שיש לעשות כאן, אפילו בניו יורק, וכמוהו אני בטוחה שיש עוד רבים וטובים.

ביום שני הקרוב מחזור ב' של בית הספר עומד לסיים את לימודיו, מתוך 66 התלמידים קרוב לחמישים מגיעים לשנה בארץ בישיבות ומסגרות לימודים שונות ברחבי ישראל, אני ממש מקווה שבזכות הקשר האישי שיצרתי אני ושאר שותפתי לשליחות, הם לא רק יחוו שנה מדהימה בארץ אלא גם יצליחו לצאת מבועת ה"אמריקאיות" ואולי אולי נשפיע עליהם גם להשאר בארץ ומי יודע, פשש.. אולי עליה????