אם הייתי בשואה

אם הייתי בשואה הייתי רוצה לדמיין אותי עם נשק ביד, נלחם. אך באותה המידה יכול הייתי למצוא עצמי עומד ערום בתור הארוך, יודע ולא יודע. רועד מפחד כאשר סביבי הדמויות המאיימות באפור וגדרות התיל. ברקע היו הארובות חונקות את השמיים בעשן סמיך.
האם הייתי מאלו שחשבו על פרוסת הלחם הבאה או על התפילין?
האם הייתי מרגיש או הופך למת-מהלך אדיש?
האם הייתי מחזיק מעמד או נשבר?
אם רק הייתי בשואה.
אבל אני לא.
אני בנתניה, בארץ ישראל. 60 שנה אחרי.
יש לי מזרון עבה ומטבח מלא אוכל במרחק שני צעדים מהחדר שלי. מחשב, כלי נגינה, עשרות עטים ומאות דפים לכלות בהם את שארצה.

לפני שש שנים קל היה לי לשאול "מה אם הייתי בשואה?". אז כאשר הלכתי לאיבוד בבירקנאו בחיפוש אחר הלאגר של בַּבִּי, סבתא שלי. מוקף בשממה מושלגת, נוף אין סופי של צריפים מופצצים שדהה עם הערפל.
מצאתי אותו לבסוף. המקום בו סבתא שלי שהתה תקופה של נצח. מצֵבה שחורה ציינה את כתובת הצריף החרב, השלג הסתיר את שברי הבטון. היא רצתה שאהיה שם ואנסה לראות.
לא הצלחתי. לא ראיתי עניים מתות במבטם של אנשים ממוספרים. לא שמעתי את פסיעות רגליהם של השומרים, את כלי נשקם נוקשים. לא נבחו כלבים. מִגדלים לא אוישו, גדרות התיל היו פרוצים.
לא הצלחתי. עמדתי על שטיח לבן יפיפה. ירוק של חורף הציץ באופק. חברי חיכו לי בכניסה למחנה.
ניסיתי.

היום הראו לי ספר מזעזע על השואה.
לא היו שם תמונות זוועה של קברי אחים או קלגסים מחויכים הניצבים מעל שורת גופות יהודים. הייתה אסתטיקה צינית ומרירה. זורקת אותך למקומות אחרים, משחקת בך ברשעות.
את הספר אפשר לקנות במקום אחד בעולם, נאמר לנו, ב-"חנות המזכרות" של אושוויץ. על הכריכה האפורה נכתב בשורה אחת שחורה ודקה שם הספר, מרמז על המסע שיחל עם פתיחתו. "in the middle of europe” (במרכז אירופה).
כמעט ובכיתי בכיתה. בורח אל הקשקושים שלי במחברת בניסיון לעצור את מה שהשתולל בפנים. מבין פתאום למה ,אז בבירקנאו, לא הצלחתי.

הספר עסק כולו במחנה ההשמדה "מיידנק". המעצב לקח אותנו בשלבים פנימה, מראה תחילה את התמונות המוכרות. מכלי ציקלון-בי מסודרים במדפים, מסמכים, גרגרי ציקלון-בי.
אז הוא צלל. מציג בפנינו תמונות של דשא ופרחים. תצוגה נקיה ומסודרת של מברשות שיער, סכיני גילוח ושורות של כוסות ברזל צבעוניות עם חלודה. טקסטורות נפלאות שבמבט שני התגלו כגז הציקלון אשר התייבש על הקירות או קיר פנימי בקרון הרכבת . סידור הפתוח בקבלת שבת, "לכו נרננה...". נופים מהמחנה לעיר ומן העיר למחנה. פני דמויות אשר החשבנו לקורבנות, אך בסוף הספר מתגלים כארכי-רוצחים. ובתמונה האחרונה שמיים תכלכלים, עטופים בעננים רכים-שקופים.
דשא, פרחים ושמיים כחולים.
שם במיידנק.

אולי זו היית הטעות, הייתי צריך להגיע למחנות ההשמדה עם שתי מצלמות. במצלמה האחת הייתי מצלם את השואה כפי שכולנו מצלמים, ואילו במצלמה השניה הייתי מצלם את השלג והנופים, את העשב הירוק והאבנים.
בארץ, לאחר המסירה של הפילמים לפיתוח, הייתי מחזיק בידי שתי ערמות של מעטפות צהובות שונות לחלוטין. מתיישב על המיטה בחדר ומתחיל להשוות.
אולי אז הייתי מצליח להבין יותר את מה שלא הייתי מבין, אם הייתי בשואה.