מי יעצור את הרכבת הדוהרת?

אני מתנצל אם הדברים הבאים יהיו יותר רלוונטים לגברים מאשר לנשים, אבל אני חושב שהדברים חשובים מספיק כדי להצדיק זאת וגם הנשים יכולות להזדהות עם הרעיונות ולחזק את הגברים בנושא כאוב זה.

נאמר בנוסח של תפילת שחרית "יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה... וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, בשירה ובזימרה ומברכים ומשבחים ומפארים...וכולם נותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה..."

מה זה להתפלל בנחת רוח? לא בעצבנות!

בשפה ברורה - באו נהיה ריאליים. לרובנו אי אפשר לדבר במהירות האור וגם להוציא מילים ברורות מהפה.

ובנעימה -- אולי הכוונה במנגינה. האם אתה מכירים שירים ששרים אותם כאחוזי אטרף? זה נקרא ובנעימה?!

מקדש ישראל וראשי חודשים

כמעט בכל ראש חודש יש לי קושי גדול בתפילת שחרית. אתם בטח תוהים למה. אז אגלה לכם. בראש חודש חז"ל חיברו תפילות כאלה שאמורות לנסך בנו אחדות ושמחה ותחושות אלו ילוו אותנו במשך כל החודש (הלוואי!).

אבל בדיוק אז קורה הדבר הלא צפוי. דווקא אז מזמינים מישהו שהוא מתפלל "הלל" כאילו הוא הקטר של רכבת אקספרס. במקום להוביל את השירה המרגשת הזאת של דוד המלך אל ה', הוא לוחץ על דוושת הגז, ואתה מרגיש שאתה בקושי יכול להוציא את המילים מהפה במהירות כזאת. אתה חש שכל הפסוקים המדהימים הללו שיכלו לרגש אותך אתה עובר אותם כמו שהרכבת דוהרת על מסילות הברזל. כולם מרגישים את העצבנות באוויר, כולם מנסים להדביק את הקצב.

איך במצב הזה אדם יכול להתרומם אל אהבת ה'? אל יראת ה'? אל ההודיה אל ה', שזהו הלוז של ההלל?!

טוב -- סיימנו את הלל. אנו בקושי מצליחים להירגע לאחר המרוץ הזה, ועכשיו הגיע הזמן לקריאת התורה. אבל מחכה לנו "הפתעה" לא נעימה. הגבאי היקר שלנו מזמין עוד בעל מהיר-שפתיים לקרוא בתורה. אמנם לפעמים מתמלא התפעלות -- איך ילוד אשה מסוגל להוציא מפיו את כל הברות המילים עם השלד של המנגינה בזריזות כזאת, אבל מי ביקש תעלולים או ביצועים מדהימים?! האם זה היחס הנכון אל תורת ה' תמימה שלדברי חז"ל את מילותיה צריכים לקרוא כמו אדם שמונה מרגליות יקרות?!

אספר סיפור מאלף באותו עניין מימי כאברך. פעם דיברתי עם אחד הר"מים שלי, הרב דוד פוקס מבית וגן, ושטחתי לפניו את צערי לגבי מהירות התפילה. הוא סיפר לי שכשימש מחנך בבית ספר הוא יזם תרגיל חינוכי עבור התלמידים שלו בנושא היחס אל התפילה. הוא חילק את תלמידיו לקבוצות קטנות וביקש מכל קבוצה לנסח אגרת באורך X מילים לנשיא ארה"ב. כל קבוצה מינתה דובר שיקרא את האגרת בפני כולם כאילו הוא קורא אותה בפני הנשיא עצמו. לאחר שהכיתה סיימה את התרגיל, אמר להם הרב פוקס כך: "אותן אגרות שנסחתם הן אותו אורך בדיוק כמו 'אשרי' שאומרים בתחילת מנחה. מדדתי את זמן שלוקח לכם לומר 'אשרי' לעומת הזמן של קריאת האגרות. את האגרות אמרתם במתינות כפי שצריך לדבר בפני שליט ומושל, אבל את "אשרי" אתם אומרים בחטף". "ראוי", אמר הרב פוקס, "שתזכרו שאת 'אשרי' אתם אומרים לפני מלך, מלכי המלכים!".

חזרה לראש חודש שלנו. אחרי קריאת התורה אומרים "אשרי" ו"ובא לציון גואל", קדיש ומיד אח"כ תפילת העמידה של מוסף. עכשיו לשאלה הקשה לכולכם --  לאחר קדיש כולם צריכים לחלוץ את התפילין לפני מוסף. כמה מכם מצליחים לפני ששליח הציבור דופק על הסטנדר ומתחיל את תפילת מוסף? הא אדון שליח! האם אנו לא אמורים להתחיל ביחד?!

שימו לב שהציבור מתמודד עם הבעיה הזאת בדרכים מגוונות:

כת א' - מהר אחרי קריאת התורה ניגשים לתיק התפילין וחולצים אותן. זה לא טוב כי לא אמורים לחלוץ את התפילין עד לאחר סיום כל התפילה "ובא לציון גואל".

כת ב': אלה יחלצו את התפילו לאחר ובא לציון, אבל ישאירו את התפילין "זרוקים" על הספסל.

כת ג': יקוב הדין את ההר. אנשי הגישה הזאת רוצים לקפל את התפילין כמו בן אדם מבלי לעשות קיצורי דרך. אבל כשהם מסיימים לקפל ומתחילים תפילת העמידה, שליח הציבור ושאר "החלוצים" כבר עמוק בתוך התפילה.

מה שבטוח מכל הסיפור הזה הוא שברוב המקרים הציבור אינו מתחיל ביחד את מוסף. האם זה מה שאמור להיות?! האם באנו ביחד להתפלל כמניין ביחד או שכוונתנו היא רק להתפלל עשרה יהודים באותו חדר אבל בלי קשר בינינו? תארו לעצמכם אם היינו מחכים עוד דקה וחצי לפני תחילת תפילת מוסף. כולם היו מקפלים בנחת את התפילין שלהם. כולם היו רגועים יותר, וכולם היו ניגשים ביחד לתפילת העמידה של מוסף. לא שווה לחכות דקה וחצי בשביל הרווח הגדול הזה?

יש כאלה שיגידו 'למה שאחכה להם?'. אתן תשובה מחג הסוכות: מן הדין, מיד אחרי סוכות היינו צריכים להתחיל לבקש גשם עבור גידולי החקלאות (ותן טל ומטר לברכה). אבל חז"ל עיכבו את בקשת הגשם בתפילת העמידה במשך שבועיים עד ז' בחשוון. וכל זה כי חז"ל רצו שנתחשב באחינו שגרים רחוק מירושלים שלא ירד עליהם גשם בדרכם הביתה. זהו ויתור גדול מאוד עבור מי שזרע ושתל ומחכה בכליון עיניים לגשם כדי שהגידולים שלו לא יתייבשו. מדוע זה לא נחשב טרחה דציבורא? כי זהו ביטוי מובהק של אהבת ישראל! אם אפשר לחכות שבועיים לגשם כי אנו דואגים לאחינו, ברור שנחכה דקה וחצי כדי שכולנו נספיק לקפל את התפילין ולהגיע למוסף ביחד.

תפילה במרוצה

לסיום, אני רוצה להביא בפניכם מקורות מתומצים שמצאתי בספר "אוסרי לגפן" שדן בשאלה מתי להתחיל חזרת הש"ץ. זה מלמד אותנו מה זה אהבת ישראל ואחדות ישראל, ואלה ערכים שצריכים להיות נר לרגלנו בתפילה:

והנה לשון השו"ע (קכ"ד א'): לאחר שסיימו הציבור תפילתן יחזר ש"ץ התפילה. ומשמע שצריך שכל הציבור יסיימו (אמנם אפשר להתעקש בזה דרובו ככולו). וברמ"א (בסעיף ג'): ואם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפיליתם, אין לש"ץ להמתין עליהם, ואפילו היו חשובי העיר. ואם נאמר שמספיק רוב ציבור, ק"ו אם נאמר שמספיק עשרה שסיימו, מאי קמ"ל שלא להמתין ליחידים שמאריכים, הא אפילו אינם מאריכים אין צורך להמתין להם, אלא שמע מינא שכל מי שאינו מאריך יותר מדי, צריך להמתין לו, ואם רוב הציבור מאריכים, גם צריך להמתין, אבל אם רק יחידים מאריכים, אין צריך להמתין להם.

ובזה יובנו דברי המגן אבהרם (ס"ק ז') דנהגו להמתין [להתחיל חזרת הש"ץ] על האב בית דין, כי רוב האנשים מתפללים במרוצה, נמצא היחידים המאריכים יפסידו קדושה אם לא יחכו לאב"ד. והכוונה דאינם מאריכים יותר מידי, רק מאריכים יותר מרוב הציבור שמתפלל במרוצה, אבל לא נחשב אריכות, רק נקרא תפילה מילה במילה, וכיצד נדע השיעור, לכן ממתינים לרב שהוא מסתמא מתפלל מילה במילה. ומוסיף המגן אברהם שאם אין שם רב, יש להמתין על המתפלל מילה במילה. ומבואר שאפילו יש כמה עשרות מתפללים, וכולם גמרו מפני שמתפללים במרוצה, ויש שם נער ירא שמים המתפלל מילה במילה, צריך להמתין לו, כדי שלא יפסיד קדושה. 

והנה אולי זה חומר למחשבה עבור אלה שמיד לאחר שמסיימים את תפילת העמידה תרים אחר עשרה הראשונים שסיימו גם הם, ואז הם קוראים לעבר שליח הציבור בקול גדול וסמכותי: "בכבוד!".