marry חנוכה!!!

קודם כל ולשם הבהרה, בבלוג הקודם כתבתי שאמריקה היא המקום לחיות בו, המשפט נכתב בציניות כמובן. מעבר לציניות התחושה הכי חזקה שמלווה אותי מאז הנחיתה כאן היא התחושה שבעולם החומרני של היום המשימה של הטמעת אידיאלים וערכים קשה מאוד, בייחוד בקהילות בהן החומרניות כל כך מוטמעת שכל אידיאל וערך נבחן לפי מדד ה-"מה זה נותן לי?" או "מה הערך של זה?" - ולא מדובר בערכים או מעלות רוחניים. בכל ההכנות לקראת השליחות המוקד העיקרי היה פרסום ומיתוג של אותם אידיאלים של עליה וארץ ישראל והמרתם ל"מטבע עובר לסוחר" שקהילת היעד שלנו תוכל לקבל, להבין ולשמוע. לצערי התגובה הרווחת ששמעתי עד כה לשאלה "מתי אתה עולה?" (שהיא כשלעצמה שאלה מעט מביכה) היא תשובה ה-כש... כשהילדים יגדלו, כשארוויח מספיק כסף, כשאתחתן, כש... כש... וכש...
שיחות רציניות עם אנשים בקהילה העלו את העניין שארה"ב ובייחוד אזור ניו יורק הוא באמת אחת המקומות שליהודים קל לחיות בו, מערכת החינוך המשומנת, מגוון של אוכל כשר, קהילות מבוססות, אוניברסיטה בעלת שם... כשמדברים בעולם היהודי על השואה השקטה ועל סכנת ההתבוללות ועל כך שבכל חצי דקה אנחנו מפסידים עוד נשמה לעם היהודי כל אלה לא נוגעים בקהילות היהודיות האורתודוכסיות על פי רוב, המשפחה האחת שבנה הלך והתחתן עם גויה היא נדירה. וכאן בדיוק האתגר בשליחות וכאן בדיוק נעוצה הסיבה בגללה כל כך הרבה תכניות ופרוייקטים מפותחים לציבור היהודי האמריקאי להביא אותם לארץ. רק הניתוק מההוויה האמריקאית (וגם קצת מההורים והמשפחה) והיכרות, גם אם שטחית, עם העוצמה של הארץ, אותה מעלת ארץ ישראל שאותה אי אפשר למתג ואי אפשר להמיר לערכים גשמיים, רק היא שיכולה לסובב את הגלגל ולהטמיע את הרצון והדחף לעלות לארץ. אפשר לדבר על האיום הדמוגרפי, על סכנת ההתבוללות ואבדן הזהות היהודית, על 3000 שנות קשר והיסטוריה אבל כל אלה הם כלום לעומת החוויה הישירה של לעמוד מול הכותל, להתפלל שחרית במצדה ומפגש ישיר עם הארץ, הריחות, האנשים.
ומתוך געגועים מטורפים לארץ - חנוכה בגולה!!! החוויה של הדלקת נרות בחלון ברחוב שמלא מצגות חגמולד נורות וצבאים זזים (כן, כן, רמת הקיטש עלתה מדרגה, יש לנו מול הבית 2 פסלי במבי מנורות שזזים). החוויה של ללכת ברחובות ולשחק "מצא את החנוכיה" הצביע על עוד בית יהודי עם חנוכיה מאירה ועוד בית יהודי.
ביום ראשון סוף סוף סניף "אורות" ריברדייל (זה השם המקורי של הסניף) פתח בפעילות הרשמית שלו בקהילת HIR. הכנו יריד הפעלות לחנוכה, עם קישוט סופגניות (דונאטס), הכנת עוגיות, דוכני יצירה וכו'. בשבוע שלפני חווינו מעט בעיות "קליטה" אם אפשר לקרוא לכך, כל מה שרצינו היה למצוא חנות למוצרי גן - לקנות פלקטים, קישוטי חג, סרטי קרפ צבעי גואש, אתם מכירים את התרגיל. הבעיה המרכזית שלנו היתה שאין לנו מושג איך קוראים לדברים, רכזת הנוער של הקהילה שלחה אותנו לקנות - mural paper, מושג לא ברור שמשמעותו נייר מאוד גדול??? פלקט??? הסתובבנו כמו סהרוריות ברחבי staples - מעין אופיס דיפו יקר באותה מידה. אבל עם המון עזרה מקומית, ותושיה (בקבוקי קטשופ כמערוכים ומזלפים) הצלחנו להשיג כמעט הכל. כמו קומונריות משופשפות התייצבנו עם צאת שבת לקישוט המקום, את קישוטי חגמולד הכשרנו לקישוטי חנוכה, ותלינו שרשראות פתיתי שלג, חנוכיות, סביבונים וכדים. למחרת קמנו להפתעה מקסימה, כל השכונה היתה מכוסה שלג לבן!! אי אפשר להסביר את זה אבל השלווה שיורדת על העולם והשקט הזה שמתרחש כשיורד שלג הוא פשוט קסום. בעשר וחצי התייצבנו מוכנות ומזומנות לפתוח את היריד. אם חשבתם שרק בישראל הורים יעשו דברים בלתי יאמנו כדי שהבן שלהם יצליח להכנס בתור לפני הבן של השוכטמנים טעות!!! האמריקאיות השקטה, המסודרת והמאורגנת שתיארתי בבלוג הקודם, עשתה אחורה פנה מהיר בפני עדר הורים וילדים שמטרתם היחידה היתה להגיע לדוכן הדונאטס ראשונים... היריד היה הצלחה גדולה, ואין מה לומר בני עקיבא הציבו את דגלם בקהילה ואנחנו קיבלנו את תהילתנו כמי שיודעות להרים אחלה מסיבה, הבעיה היחידה היא שמדובר בטף, הגיל הממוצע הוא עדיין 5.... אבל יש תקווה ובעז"ה עוד אבנך ונבנית, וסניף ריברדייל היו יהיה.
חנוכה שמח,
ולא אל דאגה לא הלכתי לאיבוד בשלג ובגולה...