להיות בוגר

השעה כמעט חצות, עם חולצת תנועה כחולה. עוד יומיים שבת ארגון, צריך לומר שלום לקומונרית, לנסות לעזור לסגור פינות אחרונות, בכל זאת ליל רביעי האחרון והידוע. תופס טרמפים מרעננה לנתניה – לסניף. לא, לא מדובר בזכרון ילדות שפתאום צץ לי עקב שבת ארגון, זה הייתי אני בנסיעה אל עבר הילדות, בנסיון אחרון לתפוס אותה, שלא תעזוב אותי, שלא אקרא "בוגר".

ראשון עוצר לי, אני מבין שהוא לדרום ואני לצפון, הבחור מחייך - בטח עבודה קשה הייתה לך החודש, אני מתפלא שהוא, שנראה מבוגר מעט, יודע שיש חודש ארגון אך גם מתבייש בעצמי ולא מעמיד אותו על טעותו. אינני רכז, אני בחור פשוט- בוגר – שבא לליל רביעי האחרון. לא עבדתי כל החודש, לא היה לי זמן, יש לי להכין שיעור לישיבה התיכונית, במהלך היום לומד בישיבה ובערב ברוך-ה' ברעננה ביחד עם אשת-חיל. באמת בשבת פתיחת החודש היינו בנתניה אצל ההורים אז קפצתי לבקר, אבל מאז...

בן 20 עם חולצה ושרוך, אשר ממשיך לדבר בססמאות, אך עדיין מאמין שהן אמיתיות ושיום יבוא ואגשים אותן, לא להתייאש, רק לא להתייאש, אני לעצמי לוחש.

יורד בצומת רעננה, לא מספיק ללכת לטרמפיאדה ועוצר לי זוג אחר, הם שואלים אם אני ל'קדימה' אני מציין שאני לנתניה, הם מצביעים על הסיר מאחור, 'יש כאן ספגטי שאנחנו מורידים בכל הסניפים שיש בהם רעננים' הם מציינים, 'הערב במרכז ובקדימה ומחר כפר-יונה ופרדסיה'. בדרך הם מדברים על הקומנריות. אני מחייך, מכיר אותן מזמנים אחרים בהם עבדנו יחד. עכשיו אני רק בוגר, כמעט מבוגר, שרק קופץ לומר שלום.

טרמפ שלישי משבח אותנו, הדתיים לאומיים, טרמפ רביעי סתם שמח שכזה. אם הייתי יודע מה כוחה של חולצתנועה לטרמפים הייתי יוצא איתה כל יום. אך אני כבר לא בכל יום נוסע, בעצם גם אז לא חרשתי את הארץ. באותו הזמן, הישן, הייתי בסניף כל השבוע, עובד, עכשיו אני רק קופץ, לרגע, להסתכל, להזכר,להפגש.

יורד בנתניה, מתקשר לקומנרית לשעבר, היא ביחד עם הקומונרית לעכשיו – הן קונות אוכל למדריכים, ואני בוגר שכמוני, ללא אוכל, ללא אוטו, רק עם חולצתנועה וזכרונות- יש הקפצה לסניף. מתקשר לאשת-חיל שתדע שהגעתי ושיהיה לי טרמפ גם בחזור. עכשיו היא יכולה לישון בשקט ואני כאן, ער כמו אותם מדריכים בני תיכון.

בכניסה לסניף מקדמים את פניי זוג חברים, האיש חבר ותיק - ישנו ביחד בפנימיה, הדרכנו ביחד בסניף. האישה הייתה חניכה שלי. גם היא הדריכה בסניף אחריו, גם החניכות שלה כבר בוגרות. המדריכים החדשים לא היו בנבטים כשאני עזבתי. את השבטים הצעירים יותר אני כבר לא מכיר, הם מסתכלים עלינו מוזר- מי אלה ה'זקנים' הללו, מה הם עושים כאן? בשבת ניגש אלי חניך ושאל אותי איזה שבט אני- ניסיתי לומר שהוא בטח לא מכיר, הוא המשיך להקשות 'מה אתה קוממיות?' עניתי לו שאני הדרכתי אותם.

נכנס, הסניף קטן מלהכיל, לי היו 8 חניכים, עכשיו בכל שבט יש 30, כולם צבועים, צורחים, צוחקים. אני הולך בזהירות כדי לא להתלכלך, ממש תרח, המדריך של נבטים קופץ עלי, אני מכיר אותו מאז שהוא ילד, אח של חניכה אחרת. מנסה להזכר איך היה אצלנו, 'אנחנו היינו יותר מתורבתים' אני מציין לעצמי, אך במחשבה שניה אני נזכר שכך גם אני הייתי לכשהייתי ילד. פעם, מזמן, לפני 5 שנים.

כמה עברתי מאז, 5 שנים ואני יוצא מגדר נוער למבוגר, שואל את אחד החבר'ה הבוגרים (הצעירים יותר) שבא לבקר איך הולך לאחרים בצבא, ישיבה, שירות לאומי, לימודים גבוהים, ואני כבר אחרי הרוב של זה, ולאן אני הולך מכאן?

הקומונרית לשעבר מתקשרת, היא צריכה לזוז לישון. כיום היא רכזת במחוז ומחר היא צריכה לעבוד. אני תופס לשיחה מהירה את הקומונרית להיום, מה התכניות לשנה הקרובה, מה עושים עם השבט החדש, מנסה לראות אם שייך אולי שאני אעשה, מנסה לשדל אותה שתקרא לי יותר, אבל אני יודע שלזמן היום יש מושג אחר לגביי.

מגיע לבית, נכנס בשקט לא להעיר את אשת-חיל. בשבת אנחנו ניסע, בערב נתפלל בסניף ונאכל עם בוגרים אחרים. בצהריים אני אעביר פעולה לשבט 'דביר' לפני שהוא נכנס לחב"ב. אשריה שהיא באה איתי ומסכימה לשגעונות שלי... אנחנו נשארים ביחד לדגלנות, אני עוזר מעט בכתובת אש עם הבוגרים האחרים, להשבעה אני מבקש ממישהו אחר ללכת במקומי ולתת את שיחת ההתחזקות.
חוזרים לבית, ללימודים, לחשבונות ולשאר הסידורים, בע"ה עכשיו הגיע הזמן להגשים. לחיות חיים של תורה ועבודה, לחיות חיים של הגשמה ושל שליחות. אכן הסתיימה תקופה, אך עכשיו מתחילה תקופה חדשה, בחבריא א' התחנכתי, בחבריא ב' הדרכתי והתחלתי ללמוד על הגשמה, ועכשיו הגיע הזמן לצאת לחיים.

בברכת חברים לתורה ועבודה.
ה' עמכם. (עלה נעלה...) 

זכרון ישן 
ולמי שרוצה גם היום להמשיך ולחלום...