המוסר המעוות בקרב על בינת ג'בל

יום שישי. אני יושב וקורא כתבה על מלחמת לבנון השניה בעיתון 'שופר ניוז'. הכתבה תיארה קרב עקוב מדם מפי חייל גולני שנפצע באחד הקרבות הקשים בבינת בג'בל, בירת החיזבאללה בדרום לבנון. התיאור היה קשה מאוד ויצאתי בהרגשה שמשהו רציני במוסר הלחימה של צה"ל השתבש.

ועדת וינוגרד עדיין לא פרסמה את הדוח הסופי, אבל לי אין ספק שהערכים המנחים את הפוליטיקאים ורבים מקציני צה"ל הובילו לכשלון המלחמה ולהרוגים ופצועים מיותרים בקרב חיילינו היקרים. הנה קטעים ממה שסיפר אביתר דהן, חייל גולני ששירת תחת פיקודו של סגן עמיחי מרחביה הי"ד:

הייתי חייל בגדוד 51 של גולני. הודיעו לנו שאנחנו נכנסים ללבנון...ישבנו בקצה הכפר [בינת ג'בל] שלושה ימים ולא עשינו כלום. כשחשבנו כבר שאנחנו הולכים הביתה וארזנו ציוד, קבלנו הוראה לשפר עמדות פנימה. זה היה בשעה 5 לפנות בוקר. התחלנו לצעוד ברגל. הגענו סמוך לשלשת הבתים הראשונים בקדמת הכפר בינת ג'בל. למרות שמדובר היה במטרים בודדים, מאחר שהיינו עמוסים בכלי נשק זה היה נראה כמו צעידה של קלומטרים רבים. המטרה היתה לתפוס שטח שיאפשר שליטה באש על העיירה וסביבותיה. התפצלנו לשנים. אני הייתי בכוח שבפיקודו של רס"ן רועי קליין. פלוגה נוספת בפיקודו של ישראל פרידלר נעה על רכס גבוה יותר מוכנה להיכנס לקרב אם תתקל.

זיהינו שלשה בתים, נערכנו לפרוץ אליהם. מפקד הפלוגה אלון חכימא הוביל את מחלקה אחת לפרוץ לבית הקיצוני מבין השלושה. לא היו בעיות והבית נפרץ. אני הייתי במחלקת החוד שעליה פיקד עמיחי מרחביה הי"ד ונתקלנו בבעיה. הדלת בבית שאליו היינו צריכים להיכנס לא נפתחה. ניסינו בכל כוחנו ולא הצלחנו. ניצנים ראשונים של עמוד השחר נראו באופק. עמיחי נכנס ללחץ והחליט לפרוץ את הדלת בכוח. הוא הלם בדלת, ירה לעברה, אבל היא לא נפתחה. לבסוף ירינו לעברה טיל לאו וצרור כדורים ורק אז הדלת נפתחה".

כמה חברים שלי התקדמו לעבר חומת אבן לא גבוהה שהפרידה בין מטע עצים לקבוצת בתים בצילו של מסגד. חבר שלי, אביתר כהן, שאנחנו מכנים אותו ג'ינג'י, יצא מכיוון מטע הזיתים הקטן אל קרבת החומה. לפתע קפא על מקומו - מעל החומה הבחין בכמה מזוקנים במדים דומים לאלה של צה"ל אך ללא קסדה. אין מצב שחייל צה"ל ילך ללא קסדה ולכן הוא הסיק שמדובר במחבלים.

הוא והמחבלים החליפו מבטים. ג'ינג'י ירה, ואחד המחבלים נפל לעברה השני של החומה. מפקד המחלקה עמיחי מרחביה שמע את הצרור והבין כי נתקלנו במארב של מחבלים. אש תופת החלה מכיוון החומה. אני לא אשכח אותה לעולם. אביתר כהן חש בכאב חד, טשטוש ודם מציף את זרועו הפגועה. ג'ינג'י שכב על הקרקע נאנק מכאבים וזעק לעזרה.

רועי קליין שלח את עמיחי, מפקד מחלקת החוד, לאגף מימין כדי להפתיע את המחבלים ולפגוע בהם. מסביב השתוללה אש תופת כבדה. רימוני יד נזרקו לעברנו. אחד מהם הגיע ממש ליד הרגלים שלנו. וכאן בא הקטע שלי. בכוחות שאיני ידע מהיכן לקחתי אותם, בעטתי ברימון והרימון הוסט ממסלולו, ואז התפוצץ במרחק. אם לא הייתי בועט בו, היו חברי ואולי גם אני נהרגים. נעשה לנו נס גלוי.

ג'ינג'י נפצע. עמיחי ראה שמחבלי החיזבאללה מטפסים על החומה. הוא חשש שהם ינסו לחטוף את ג'ינג'י ששכב על הקרקע נאנק בכאבים. בינתים גם אני נפצעתי. חטפתי כדור בכתף שפגע בעורק הראשי וחורר את ריאותיי. איבדתי את ההכרה.

ומה שאני מספר מעכשיו והלאה שמעתי מחברים, אני לא הייתי נוכח.

בשלב הזה עמיחי מרחביה חטף כדור ונהרג. אהוד קלאוזנר שהסתער לעבר החומה בנסיון לעצור את אנשי החיזבאללה נפגע ונהרג גם הוא. שמעון דהן הספיק לרוץ עוד מטרים ספורים לפני שנפגע גם הוא.

רועי קליין עוד שמע את מרחביה לוחש בקשר "נפגעתי". רועי, יחד עם הקשר שלו יוחאי ריעני ולוחמים נוספים יצאו לכיוון מרחביה. תוך כדי ריצה הוא גילה שחומה גבוהה חוסמת את הדרך לכוח שנפגע. הוא הסתער חזיתית לעבר המחבלים ותוך כדי ירי הגיע לעבר מרחביה ששכב על האדמה עם חולצה פתוחה. חיילים שלא נפגעו ניסו לטפל בו.

רועי תפס פיקוד וצעק לאנשים לירות ולזרוק רימונים. הוא והקשר יוחאי ניסו למשוך את מרחביה למחסה קרוב. מישהו זרק לעברם אלונקה. בכריעה ניסו רועי ויוחאי להעלות את עמיחי על אלונקה. מסביבם היו פצועים נוספים שקראו לעזרה. רועי ניסה להרגיעם ואמר שהוא כבר מגיע אליהם.

שמעון אדגה, אחד הלוחמים, עולה מאתיופיה שידע לרוץ היטב, מיהר לעזור לסמג"ד למשוך את האלונקה. קליין ניסה לקום ממצב הכריעה כדי להרים את האלונקה.

לפתע הושלך רימון יד לעבר הכוח. אביתר תורג'מן, לוחם בכוח החוד, ראה לפתע את הסמג"ד מפיל את עצמו קדימה וצועק "שמע ישראל". שמעון אדגה היה היחיד שהבחין ברועי קליין המזנק לעבר רימון היד שהתגלגל לעברם. אביתר שמע את שמעון צועק בהיסטריה "הוא קפץ על הרימון! הוא קפץ על הרימון!". תורג'מן היה המום לשנייה וצעק לקליין, "אנחנו נוציא אותך". הוא ושמעון אדגה משכו את האלונקה למחסה. קליין עוד היה בהכרה. מסביב נמשכה האש. רימוני יד התפוצצו ליד הכוח. זעקות נפגעים נשמעו מכל עבר. רועי, שהיה פצוע אנושות, ניסה להתרומם. ידו נשלחה אל מתג מכשיר הקשר והחיילים נדהמו כששמעו אותו אומר "אני מדווח קליין מת, קליין מת." לפני שעצם את עיניו עוד הספיק ללחוש משהו לאיתמר כץ שתפס את הפקוד על הפלוגה. זה היה הצופן ממכשיר הקשר.

עוד שעות רבות נמשך הגיהנם הזה כשאש תופת מקיפה את החיילים. גם שמעון אדגה נהרג. לבסוף, אחרי שעות רבות חולץ הכוח מהמקום.

את רועי קליין קברו ביום הולדתו ה-31.

עד כאן התיאור של אביתר דהן.

אין ספק שתיאור הקרב קשה ביותר בהרבה מובנים. הרבה "מומחים" מהתקשורת השמאלנית מנסים למצוא את סיבות הכשלון. הכתב הצבאי רון בן ישי כתב שכוחות צה"ל התמקדו בטיפול ובפינוי פצועים במקום להתמקד בהשתקת מקורות הירי ורק לאחר מכן לטפל בפצועים. אחרים מדברים על האסטרגיה הלקויה: שהיו צריכים לדלג על הכפרים המבוצרים בדרום ולהגיע בזריזות לליטני. כל אלה דברים הנוגעים בתורת הלחימה, ואני מקווה מאוד שקציני צה"ל בודקים את הטענות, מפיקים את הלקחים ומלמדים אותם לכוחות.

מה שמטריד אותי זה נושא הרבה יותר בסיסי שאין הרבה שעוסקים בו, וזהו המוסר שמנחה את צה"ל היום. אני רוצה להזכיר שני הוראות מהמקורות שלנו שמלמדים על מוסר המלחמה: "הבא להורגך השכם להורגו" ו"הטוב שבגוים הרוג בשעת מלחמה". מה קשר בין האימרות אלו לסיפור בבינת ג'בל? בשנים האחרונות הזריקו לחיילי צה"ל מוסר זר, אולי זה מבית מדרשו של אסא כשר (שחיבר את הקוד האטי של צה"ל) אולי זה מהתקשורת. אם המטרה שלנו היא לכבוש את בינת ג'בל, דרך אחת היא להכניס את מיטב בננו לסימטאות הכפר כדי להילחם מבית לבית. התוצאות של הדרך הזו ברורות וצורבות.

הדרך השנייה היתה שחיל האוויר יפזר פליילרים לאנשי הכפר המזהירים אותם שבעוד שעתיים הכפר יימחק. בהגיע המועד חיל האוויר ותותחנים היו מנחיתים הפצצה מאסיבית על הכפר כדי להרוג כמה שיותר מכוחות האויב. לאחר ריכוך רציני מאוד, כוחותינו היו נכנסים לכפר כשיש להם תוכנית מסודרת לטיהור שארית ההתנגדות.

ומדוע הממשלה וקציני צה"ל לא בחרו בדרך הזו? כי לפי המוסר המעוות שלהם אסור להפציץ כפר בלבנון כי אולי זה יגרום להרג "חפים מפשע". מקור המושג הזה אינו ביהדות. המוסר הזה הסב לכוחותינו הרבה הרוגים ופצועים מיותרים והאחריות לתוצאות האלו רובצת לפתחם של חברי הממשלה וראשי הצבא.

כפי שציטטתי "הטוב שבגוים הרוג בשעת מלחמה". בשעת מלחמה המטרה היא להשמיד את האויב ולכבוש את השטח שלו. אם האוכלוסיה של האויב אינה בורחת זוהי הבעיה שלהם, ולא הבעיה שלנו. קציני צה"ל צריכים לחשוב איך לנצח במינימום אבידות לצד שלנו ועם מקסימום אבידות לאויב. כל מי שמסכן את החיילים שלנו כדי לצמצם אבידות אצל האויב הוא שופך את דמיו של אחיו.

יש לקחים טאטקים שצה"ל צריך להפיק מניהול המלחמה בקיץ שעבר, אבל הלקח המרכזי ממלחמת לבנון הוא הצורך לחזור למוסר היהודי האמור להנחות אותנו במלחמותינו. ההלכה היהודית שמרה עלינו במשך אלפי שנים, וכדאי היא שתשמור עלינו בהמשך.