מערכת המשפט - עסק משפחתי?

ידוע כי האמון של הציבור במערכת המשפט בישראל הוא בשפל. לפני כמה חודשים שמעתי תוכנית ברשת ב' (חטאתי, עוויתי פשעתי) שבה הביא המגיש נתונים מסקר המצביעים על חוסר האמון במערכת המשפט. הוא ציין שאחוז גבוה של האזרחים חושבים שכדי לזכות בדין צריכים לשלם שוחד ושהשופטים אינם ישרים. המגיש היה מזועזע כולו ואמר שחוסר אמון זה מהווה סכנה לדמוקרטיה. הוא הזמין איזה פרופסור שמאלני (כמובן) שיפרשן את העובדות העולות מן הסקר.

"המומחה" הרגיע את המראיין המודאג והסביר לו שאלה שאין להם אמון במערכת המשפט הם מתחלקים לשתי קבוצות על פי הסקר. הקבוצה הראשונה, הסביר הפרופ' המלומד, הם אלה שיש להם פחות שנות לימוד במערכת החינוך הישראלית. אם הם היו מקבלים יותר שעות חינוך, היו יודעים מה זה משפט, ומה זה דמוקרטיה, והיו מבינים כמה המערכת היא טובה וכמה היא חשובה לשלטון החוק. הקבוצה השנייה, הסביר, הם הדתיים שמלכתחילה לא נותנים אמון במערכת משפט שאינה מודרכת על פי התורה. 

אאאאאה, אמר המראיין, זאת אומרת שאנחנו צריכים לחייב יותר שעות חינוך לאזרחות ודמוקרטיה כדי שיבינו שהמערכת ישרה וצודקת. היה ברור מהשינוי בקולו ובדבריו שהוא יצא מחוזק מהראיון כי הבין שרק הנבערים שלא למדו מספיק או הדתיים הפרימיטיבים לא רוכשים אמון למערכת שהוא כל כך זקוק לו כדי לשמור על שלטון השמאל ועל מעמדו האישי.

נזכרתי בראיון המאיר עיניים הזה בעקבות אימייל שקיבלתי אתמול ובו רשימה המוכיחה כי מערכת המשפט שלנו נשלטת על ידי אוליגרכיה של משפחות בשיטה של בעל שמכניס את אשתו, בנו ובתו (אני צילבתי את המידע עם מקורות נוספים כדי לאמת אותו). אין פלא שהמערכת אינה נקיה, אינה מייצגת את ערכי האומה ורודפת את כל מי שערכי היהדות הם נר לרגליו. 

להלן הרשימה:

אהרון ברק: לשעבר נשיא בית המשפט העליון
אשתו, אלישבע ברק, סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, כפופה לסמכותה הערעורית של הערכאה שבעלה עומד בראשה. את ההתמחות שלה עשתה בשנים 78-77 בפרקליטות מחוז ירושלים ואצל נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן, בעת שבעלה היה יועץ משפטי לממשלה (78-75). בשנים 87-78 היתה עוזרת משפטית של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, כשבעלה היה שופט בבית המשפט העליון. מ-1987 מכהנת בתפקידי שיפוט בבית הדין לעבודה. 

דורית בייניש: שופטת בית המשפט העליון
בתה, דניאלה בייניש, התמחתה אצל נאוה בן-אור, מבכירי פרקליטות המדינה (שפרשה באחרונה). לאחר מכן היתה בן-אור ממונה על דניאלה ביניש ובאותה עת הופיעה לפני אמה, השופטת דורית בייניש. דניאלה בייניש עובדת עדיין בפרקליטות המדינה בירושלים ומופיעה לפני עמיתיה של אמה, שופטי בית המשפט העליון, בהם חברתה הטובה עדנה ארבל.

מני מזוז: היועץ המשפטי לממשלה.
אחותו, ימימה מזוז, כפופה לו מקצועית בהיותה יועצת משפטית של משרד האוצר. אשתו, אלינער מזוז, כפופה לו מקצועית בהיותה המשנה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל.

משה זילברג: לשעבר שופט בית המשפט העליון
אסנת מנדל, בתו של השופט זילברג המנוח, התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון יצחק כהן, מנהלת את מחלקת הבג"צים בפרקליטות ומופיעה לפני שופטי בית המשפט העליון.

דב מגד: סגן-נשיא בבית משפט השלום בבאר-שבע
אשתו, חנה מגד, מנהלת את המחלקה הפלילית בפרקליטות באותו מחוז.

תיאודור אור: לשעבר שופט בית המשפט העליון
אשתו, מיכאלה שידלובסקי-אור, מכהנת כשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים מ-1993, ועד פרישתו של בעלה מבית המשפט העליון, במרס 2004, שמעו עמיתיו את הערעורים על פסיקותיה. שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, נשוי לבתו של השופט אור מנישואיו הראשונים. כיהן כשופט בית משפט השלום בחיפה מ-96'. בספטמבר 2003 התמנה לרשם בית המשפט המחוזי בחיפה.

תאופיק כתילי: נשיא בית משפט השלום בנצרת
בתו, יסמין מני-כתילי, עובדת כתובעת משטרתית בנצרת, ומופיעה בבית משפט השלום בעיר לפני שופטים הכפופים לאביה.

דן ארבל: לשעבר שופט ומנהל בתי המשפט
בתו, עו"ד איריס ארבל, עובדת במרכז לניהול תיקים בהנהלת בתי המשפט ועבדה בכפיפות לאביה

דבורה ברלינר: שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב
בתה דפנה עובדת במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה בירושלים, ומרבה להופיע בבית המשפט העליון, הדן בערעורים על פסקי דין שניתנו בבתי משפט מחוזיים. דבורה ברלינר מועמדת לקידום לבית המשפט העליון.

שמעון אגרנט: לשעבר נשיא בית המשפט העליון
אורית סון, נכדתו של הנשיא אגרנט המנוח, התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון, חיים כהן.
עובדת בפרקליטות במחלקת הבג"צים ומופיעה לפני שופטי בית המשפט העליון.

אביגדור משאלי: שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב (בדימוס)
בתו, גלית משאלי, עובדת בפרקליטות מחוז מרכז. עבדה שם גם בזמן שאביה כיהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עד שפרש לגימלאות לפני שלוש שנים.

אמנון סטרשנוב: שופט לשעבר במחוזי בתל-אביב
בנו, אופיר סטרשנוב, עבד עד לאחרונה בפרקליטות מחוז תל אביב. עבד שם גם בתקופה שאביו כיהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

שרה גדות: שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב
בתה, גנית גדות, עובדת בפרקליטות תל אביב, מחוז מרכז.

אליקים רובינשטיין: שופט בית המשפט העליון
אשתו, מרים רובינשטיין, מכהנת כמשנה לפרקליט המדינה.

משה טלגם: לשעבר סגן-נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב
אשתו, רות טלגם, היתה שופטת וסגנית נשיא בית משפט השלום בבת-ים (99-'96') בעת שבעלה היה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב (2000-'93), שבו נשמעים ערעורים על פסיקות של בית המשפט בבת-ים.

לך על הלכתחילה

היום ראיתי סרט שהפיקה "מנהיגות יהודית" לקראת הבחירות המקדימות המתקיימות מחר לראשות הליכוד. לדעתי, התמונה של חזון ומנהיגות שמשתקפת מהסרט מלהיבה ומחזקת מאוד, ולכן התאמצתי להשיג את הסרט כדי להגיש את זה כאן כדי שתשפטו אתם.

חשוב להדגיש, ופייגלין אומר את זה כמה פעמים בסרט, שמנהיגות אמונית אינה תלויה באיש זה או אחר. הנקודה היא הדרך -- דרך של זהות יהודית ודרך של ערכים יהודיים וחזון יהודי. למרות האמור אני מוצא במשה תכונות אישיות מיוחדות שחייבות להימצא במנהיג יהודי אמיתי: חכמה, גבורה, כריזמה, חוש הומור, עוז, עדינות ועוד. יהי רצון שנזכה בימינו למנהיג יהודי אמיתי שיבטא את כל מה שיפה בעם ישראל, עם שהוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, אמן.

הטוב, הרע והמכוער

כמה מרומם ומעודד לראות אלפי צעירים (וצעירים ברוחם) שעולים לגבעות ומיישבים את הארץ בימים אלו. העלייה לחומש, שבעת כתיבת שורות אלו עדיין לא הסתיימה, היא הצלחה עצומה.

הסיפור הבא מתאר את "הטוב", "הרע" ו"המכוער", אבל לאו דווקא לפי הסדר הזה.

ההצלחה בעלייה לחומש היא דווקא בגלל שאנשי 'חומש תחילה' לא ביקשו אישור מהממשלה האנטי-ציונית (אין בן דוד בא אלא עד שכל הרשות הפוכת למינות – הגמרא בסנהדרין). בעיני זה לא מקרה שהממשלה נאותה לפני כמה זמן לתת למועצת יש"ע המתחדשת (שינוי שם בלי שינוי מהות) אישור לארגן עלייה לחומש. זה בדיוק העניין. מה שמפחיד את הממשלה יותר מהכל היא האפשרות שציבור הולך וגדל פשוט שם פס עליה. היא רוצה שתהיה לה שליטה על המתיישבים ולכן היא תומכת במועצת יש"ע ומשתפת פעולה איתה.

בגירוש מגוש קטיף ממשלת שרון השתמשה במועצת יש"ע כקבלן הביצוע שלה כדי לסרס את המאבק שנועד למנוע את הגירוש. השבוע שוב צפיתי בסרטו של העיתונאי רינו צרור שבו רואים בבירור איך שהמשטרה תיאמה את מועד הגירוש מבית הכנסת בנווה דקלים עם ראשי מועצת יש"ע.

הנה תמלול הקטע בין ליברמן לניצב בר-לב (כי האודיו לא משהו):
רינו צרור: בר-לב סוגר את שעת הפריצה עם ליברמן.
בר-לב: עכשיו עשר ורבע. בואו, אנחנו כולנו כאן...
ליברמן: באחת.
בר-לב: שתים עשרה
ליברמן: שתים עשרה?
בר-לב: [מילה לא ברורה] לא מבין בלוחות זמנים.
חיוכים.

צרור שתיעד את החורבן בסרטו תיאר את כשלון המאבק כך:

"עובדה ראשונה -- מחנה הימין לא הגיע למערכה המכרעת. לא 150,000 האיש שהגיעו לכיכר רבין, ולא עשרות האלפים שהיו בכותל המערבי או בכפר מימון. הם פשוט לא הגיעו. התעייפו? נמאס להם? היה חם מדי? מפחיד? מייאש מראש? אנו עדיין לא יודעים. עובדה שנייה: לימין הלוחם אין ראש. יש לו כן קבוצת מנהיגים שעשתה את הכל, אבל הכל, כדי לא תפרוץ אלימות".

על העובדה הראשונה שהמחנה הגדול לא הגיע. למועצת יש"ע הפתרונות. את ההזדמנות למנוע את הגירוש באמצעות הרבבות שהגיעו לכפר מימון הם מסמסו בשיתוף פעולה עם המשטרה, ובמקום להוביל את הציבור אל עבר גוש קטיף כפי הבטיחו, הם הודיעו שעל הקהל להתפזר לאחר קיום צעדה מטופשת בתוך כפר מימון. וכך נשבר אמון הציבור בהנהגה שהתיימרה להוביל את המאבק. למעשה רוב הציבור הבין סופית את הרמייה של מועצת יש"ע לאחר שאלה קראו לאנשים להגיע לאופקים ומשם לגוש (אני הייתי בין אלה שהגיעו), וגם שם הם הודיעו שכולם חייבים להתפזר לאחר שהמשטרה חסמה את הדרך. ביום פקודה, שבו כוחות הגירוש נכנסו לגוש כדי להתחיל את הפינוי, מועצת יש"ע לא ארגנה את הציבור כדי להגיע לאזור, האוטובוסים לא הגיעו להסיע את המתנגדים לגוש, וכאמור הרוב כבר הבינו שהמשחק מכור.

זהו החלק המכוער בסיפור.

ועכשיו נחזור לחלק הטוב – אלה המנהיגים מ'חומש תחילה' ואלפי הגיבורים שנענו לקריאתם לעלות לחומש בתנאים לא תנאים השבוע. הכל התחיל בב' באב התאריך שבו, שלכאורה, היתה מתוכננת העלייה לחומש. צה"ל הקים מלא מחסומים והמשטרה הזרימה אלפי ושוטרים (בלשים, יס"מניקים, מג"בניקים, פרשים ועוד) לאזור כדי לבלום את דרכם את היהודים היקרים שביקשו לשוב ולבנות את היישוב חומש החרב. הצבא הציב מחסומים רבים מצומת תפוח וצפונה והגביל את חופש התנועה גם באזורים שהם בשליטה ישראלית מלאה (מה קרה לחוק היסוד חופש התנועה?).

אבל אנשי 'חומש תחילה' הכינו תרגיל קטנטן שרק שלושה מאנשיהם ידעו ממנו. הם תכננו מראש שהעלייה לא תהיה בב' באב כפי שפורסם, אלא בז' באב, חמישה ימים אח"כ. ביום המיועד חיכו כוחות משטרת ישראל כדי לחסום, למנוע, לסכל ולתפוס, והנה העלייה המונית לא קרתה. ראשי 'חומש תחילה' הודיעו שהעלייה לא בוטלה אלא שתתקיים בימים הקרובים, ובכך הם רתקו כוחות גירוש רבים בשטח, וגרמו כאב ראש לוגיסטי לא קטן למתנגדיהם. במהלך הימים שלאחר מכן ניסו קבוצות קבוצות להסתנן ולעקוף את המחסומים. הדרך משבי שומרון לחומש ברגל לוקחת בין 2.5 ל-3 שעות ומקדומים עוד 3/4 שעה. המעפילים נדרשו להימנע מלהתקרב לכבישים כי סיירו שם ג'יפים כל הזמן בחיפוש אחר "עבריינים" (למה הם לא עוסקים במניעת גניבות ופשיעה במקום למנוע את יישוב הארץ?).

מתוך כמה אלפים שניסו לעלות לחומש, כ-600 הצליחו להגיע למרות כל המכשולים. זוהי הצלחה אדירה והנה ביטוי לגבורה ולאהבת הארץ הטמונים בעם הזה. הבן שלי בן ה-15 היה בין אלה שהצליחו בדרך לא דרך להגיע אל ההר עד הלילה של יום ראשון. ביום שני בבוקר הגיעו כוחות גדולים מאוד של מג"ב, יס"מ ועוד. הם הביאו מכת"ז, פרשים ולפחות עשרה אמבולנסים, כולל אחד לטיפול באירוע רב נפגעים! הבן שלי ועוד רבים ברחו, חלק לכיוון הכפר בוקרא וחלק לגבעות שמסביב.

המשטרה פינתה בכוח את רוב המעפילים והסיע אותם למקומות רחוקים, וביניהם כפר סבא. אני בטוח שהאנשים מארגון "זכויות האדם ביש"ע" כבר עסוקים באיסוף ראיות נגד השוטרים שהפעילו אלימות נגד אנשים שכל חטאם הוא שהם אידיאליסטים ואוהבי התורה והארץ.

מג"בניקים צדים נאמני ארץ ישראל

ההוראות בדבר פינוי בנות ע"י שוטרות לא כובדו

עדויות רבות שמג"בניק זה היה אלים במיוחד

 

האם "סעד אלבוז" זה שם יהודי? האם מביאים גוים אלימים כדי לדכא את היהודים?

 

אחד השוטרים עלה לטיולית ותקף אלו שפונו

 

בכלוב של המשטרה - מובילים אל מקום לא ידוע

 

החלק של המשטרה בגירוש יהודים מעל אדמתם הוא החלק הרע בסיפור.

הבן שלי והחבר'ה שהיו איתו נמלטו אל בקעה ליד חומש ונשארו שם עד הערב, עד אשר עזבו רוב כוחות המשטרה את המקום. הם ערכו את הסעודה המפסקת לפני הצום בחומש. בבוקר הצטרפו אל שארית הפליטה זו, שמנתה כשבעים חבר'ה, מאות פעילים שהגיעו בכלי רכב וגם ברגל. ביום רביעי הם בנו בית כנסת קטן מלבנים ואבנים ותקעו בזנטים ופרסו עליהם צליות כדי לספק אזור מוצל. הרב דב ליאור שליט"א הגיע ברכב 4x4 וחיזק את הנוכחים ונתן שיעור במקום. לאחר השיעור, התפללו מנחה עם הרב, ובסיום התפילה התצפיתן הודיע כי הוא רואה שג'יפי משטרה עולים למקום. רוב האנשים אספו את המטלטלים שלהם וברחו במדרון ההר, אך המשפחות נתפסו וגורשו מהמקום.

הנשארים חזרו לחומש לאחר שמהמשטרה עזבה. הם ראו את ההרס שביצעו השוטרים: בית הכנסת נהרס, כל הצליות נקרעו, והמאכלים שטרחו להכין עבור מאות האנשים נלקחו או נשפכו על הקרקע.

למרות כל המאמצים מצד הממשלה להרוס ולקלקל, מצטרפים אל המתיישבים בחומש צעירים ומשפחות נוספים כל הזמן. הנוכחות היהודית בחומש הולכת ומתחזקת וקרוב היום שבעז"ה נוכל לחזור אל חומש לצמיתות. בינתיים אני מגיש סרט וסידרה של תמונות כדי להמחיש מה שקורה שם.
 

הפסקה בצל עץ הזית בדרך לחומש

העולים עברו בשדות ובכרמים כדי שלא ייתפסו

 

כלב "כתום" בדרך לחומש

 

העולים לחומש פרצו בריקונים כשהצליחו להגיע לחומש

 

סמל המנורה במגדל המים בחומש

 

תפילה שחרית ליד מגדל המים ביום שני

 

המגדל שנבנה בגבעה הסמוכה לחומש

 

 

שנזכה לראות את חומש וכל שאר היישובים החרבים בנויים במהרה, אמן.

המוסר המעוות בקרב על בינת ג'בל

יום שישי. אני יושב וקורא כתבה על מלחמת לבנון השניה בעיתון 'שופר ניוז'. הכתבה תיארה קרב עקוב מדם מפי חייל גולני שנפצע באחד הקרבות הקשים בבינת בג'בל, בירת החיזבאללה בדרום לבנון. התיאור היה קשה מאוד ויצאתי בהרגשה שמשהו רציני במוסר הלחימה של צה"ל השתבש.

ועדת וינוגרד עדיין לא פרסמה את הדוח הסופי, אבל לי אין ספק שהערכים המנחים את הפוליטיקאים ורבים מקציני צה"ל הובילו לכשלון המלחמה ולהרוגים ופצועים מיותרים בקרב חיילינו היקרים. הנה קטעים ממה שסיפר אביתר דהן, חייל גולני ששירת תחת פיקודו של סגן עמיחי מרחביה הי"ד:

הייתי חייל בגדוד 51 של גולני. הודיעו לנו שאנחנו נכנסים ללבנון...ישבנו בקצה הכפר [בינת ג'בל] שלושה ימים ולא עשינו כלום. כשחשבנו כבר שאנחנו הולכים הביתה וארזנו ציוד, קבלנו הוראה לשפר עמדות פנימה. זה היה בשעה 5 לפנות בוקר. התחלנו לצעוד ברגל. הגענו סמוך לשלשת הבתים הראשונים בקדמת הכפר בינת ג'בל. למרות שמדובר היה במטרים בודדים, מאחר שהיינו עמוסים בכלי נשק זה היה נראה כמו צעידה של קלומטרים רבים. המטרה היתה לתפוס שטח שיאפשר שליטה באש על העיירה וסביבותיה. התפצלנו לשנים. אני הייתי בכוח שבפיקודו של רס"ן רועי קליין. פלוגה נוספת בפיקודו של ישראל פרידלר נעה על רכס גבוה יותר מוכנה להיכנס לקרב אם תתקל.

זיהינו שלשה בתים, נערכנו לפרוץ אליהם. מפקד הפלוגה אלון חכימא הוביל את מחלקה אחת לפרוץ לבית הקיצוני מבין השלושה. לא היו בעיות והבית נפרץ. אני הייתי במחלקת החוד שעליה פיקד עמיחי מרחביה הי"ד ונתקלנו בבעיה. הדלת בבית שאליו היינו צריכים להיכנס לא נפתחה. ניסינו בכל כוחנו ולא הצלחנו. ניצנים ראשונים של עמוד השחר נראו באופק. עמיחי נכנס ללחץ והחליט לפרוץ את הדלת בכוח. הוא הלם בדלת, ירה לעברה, אבל היא לא נפתחה. לבסוף ירינו לעברה טיל לאו וצרור כדורים ורק אז הדלת נפתחה".

כמה חברים שלי התקדמו לעבר חומת אבן לא גבוהה שהפרידה בין מטע עצים לקבוצת בתים בצילו של מסגד. חבר שלי, אביתר כהן, שאנחנו מכנים אותו ג'ינג'י, יצא מכיוון מטע הזיתים הקטן אל קרבת החומה. לפתע קפא על מקומו - מעל החומה הבחין בכמה מזוקנים במדים דומים לאלה של צה"ל אך ללא קסדה. אין מצב שחייל צה"ל ילך ללא קסדה ולכן הוא הסיק שמדובר במחבלים.

הוא והמחבלים החליפו מבטים. ג'ינג'י ירה, ואחד המחבלים נפל לעברה השני של החומה. מפקד המחלקה עמיחי מרחביה שמע את הצרור והבין כי נתקלנו במארב של מחבלים. אש תופת החלה מכיוון החומה. אני לא אשכח אותה לעולם. אביתר כהן חש בכאב חד, טשטוש ודם מציף את זרועו הפגועה. ג'ינג'י שכב על הקרקע נאנק מכאבים וזעק לעזרה.

רועי קליין שלח את עמיחי, מפקד מחלקת החוד, לאגף מימין כדי להפתיע את המחבלים ולפגוע בהם. מסביב השתוללה אש תופת כבדה. רימוני יד נזרקו לעברנו. אחד מהם הגיע ממש ליד הרגלים שלנו. וכאן בא הקטע שלי. בכוחות שאיני ידע מהיכן לקחתי אותם, בעטתי ברימון והרימון הוסט ממסלולו, ואז התפוצץ במרחק. אם לא הייתי בועט בו, היו חברי ואולי גם אני נהרגים. נעשה לנו נס גלוי.

ג'ינג'י נפצע. עמיחי ראה שמחבלי החיזבאללה מטפסים על החומה. הוא חשש שהם ינסו לחטוף את ג'ינג'י ששכב על הקרקע נאנק בכאבים. בינתים גם אני נפצעתי. חטפתי כדור בכתף שפגע בעורק הראשי וחורר את ריאותיי. איבדתי את ההכרה.

ומה שאני מספר מעכשיו והלאה שמעתי מחברים, אני לא הייתי נוכח.

בשלב הזה עמיחי מרחביה חטף כדור ונהרג. אהוד קלאוזנר שהסתער לעבר החומה בנסיון לעצור את אנשי החיזבאללה נפגע ונהרג גם הוא. שמעון דהן הספיק לרוץ עוד מטרים ספורים לפני שנפגע גם הוא.

רועי קליין עוד שמע את מרחביה לוחש בקשר "נפגעתי". רועי, יחד עם הקשר שלו יוחאי ריעני ולוחמים נוספים יצאו לכיוון מרחביה. תוך כדי ריצה הוא גילה שחומה גבוהה חוסמת את הדרך לכוח שנפגע. הוא הסתער חזיתית לעבר המחבלים ותוך כדי ירי הגיע לעבר מרחביה ששכב על האדמה עם חולצה פתוחה. חיילים שלא נפגעו ניסו לטפל בו.

רועי תפס פיקוד וצעק לאנשים לירות ולזרוק רימונים. הוא והקשר יוחאי ניסו למשוך את מרחביה למחסה קרוב. מישהו זרק לעברם אלונקה. בכריעה ניסו רועי ויוחאי להעלות את עמיחי על אלונקה. מסביבם היו פצועים נוספים שקראו לעזרה. רועי ניסה להרגיעם ואמר שהוא כבר מגיע אליהם.

שמעון אדגה, אחד הלוחמים, עולה מאתיופיה שידע לרוץ היטב, מיהר לעזור לסמג"ד למשוך את האלונקה. קליין ניסה לקום ממצב הכריעה כדי להרים את האלונקה.

לפתע הושלך רימון יד לעבר הכוח. אביתר תורג'מן, לוחם בכוח החוד, ראה לפתע את הסמג"ד מפיל את עצמו קדימה וצועק "שמע ישראל". שמעון אדגה היה היחיד שהבחין ברועי קליין המזנק לעבר רימון היד שהתגלגל לעברם. אביתר שמע את שמעון צועק בהיסטריה "הוא קפץ על הרימון! הוא קפץ על הרימון!". תורג'מן היה המום לשנייה וצעק לקליין, "אנחנו נוציא אותך". הוא ושמעון אדגה משכו את האלונקה למחסה. קליין עוד היה בהכרה. מסביב נמשכה האש. רימוני יד התפוצצו ליד הכוח. זעקות נפגעים נשמעו מכל עבר. רועי, שהיה פצוע אנושות, ניסה להתרומם. ידו נשלחה אל מתג מכשיר הקשר והחיילים נדהמו כששמעו אותו אומר "אני מדווח קליין מת, קליין מת." לפני שעצם את עיניו עוד הספיק ללחוש משהו לאיתמר כץ שתפס את הפקוד על הפלוגה. זה היה הצופן ממכשיר הקשר.

עוד שעות רבות נמשך הגיהנם הזה כשאש תופת מקיפה את החיילים. גם שמעון אדגה נהרג. לבסוף, אחרי שעות רבות חולץ הכוח מהמקום.

את רועי קליין קברו ביום הולדתו ה-31.

עד כאן התיאור של אביתר דהן.

אין ספק שתיאור הקרב קשה ביותר בהרבה מובנים. הרבה "מומחים" מהתקשורת השמאלנית מנסים למצוא את סיבות הכשלון. הכתב הצבאי רון בן ישי כתב שכוחות צה"ל התמקדו בטיפול ובפינוי פצועים במקום להתמקד בהשתקת מקורות הירי ורק לאחר מכן לטפל בפצועים. אחרים מדברים על האסטרגיה הלקויה: שהיו צריכים לדלג על הכפרים המבוצרים בדרום ולהגיע בזריזות לליטני. כל אלה דברים הנוגעים בתורת הלחימה, ואני מקווה מאוד שקציני צה"ל בודקים את הטענות, מפיקים את הלקחים ומלמדים אותם לכוחות.

מה שמטריד אותי זה נושא הרבה יותר בסיסי שאין הרבה שעוסקים בו, וזהו המוסר שמנחה את צה"ל היום. אני רוצה להזכיר שני הוראות מהמקורות שלנו שמלמדים על מוסר המלחמה: "הבא להורגך השכם להורגו" ו"הטוב שבגוים הרוג בשעת מלחמה". מה קשר בין האימרות אלו לסיפור בבינת ג'בל? בשנים האחרונות הזריקו לחיילי צה"ל מוסר זר, אולי זה מבית מדרשו של אסא כשר (שחיבר את הקוד האטי של צה"ל) אולי זה מהתקשורת. אם המטרה שלנו היא לכבוש את בינת ג'בל, דרך אחת היא להכניס את מיטב בננו לסימטאות הכפר כדי להילחם מבית לבית. התוצאות של הדרך הזו ברורות וצורבות.

הדרך השנייה היתה שחיל האוויר יפזר פליילרים לאנשי הכפר המזהירים אותם שבעוד שעתיים הכפר יימחק. בהגיע המועד חיל האוויר ותותחנים היו מנחיתים הפצצה מאסיבית על הכפר כדי להרוג כמה שיותר מכוחות האויב. לאחר ריכוך רציני מאוד, כוחותינו היו נכנסים לכפר כשיש להם תוכנית מסודרת לטיהור שארית ההתנגדות.

ומדוע הממשלה וקציני צה"ל לא בחרו בדרך הזו? כי לפי המוסר המעוות שלהם אסור להפציץ כפר בלבנון כי אולי זה יגרום להרג "חפים מפשע". מקור המושג הזה אינו ביהדות. המוסר הזה הסב לכוחותינו הרבה הרוגים ופצועים מיותרים והאחריות לתוצאות האלו רובצת לפתחם של חברי הממשלה וראשי הצבא.

כפי שציטטתי "הטוב שבגוים הרוג בשעת מלחמה". בשעת מלחמה המטרה היא להשמיד את האויב ולכבוש את השטח שלו. אם האוכלוסיה של האויב אינה בורחת זוהי הבעיה שלהם, ולא הבעיה שלנו. קציני צה"ל צריכים לחשוב איך לנצח במינימום אבידות לצד שלנו ועם מקסימום אבידות לאויב. כל מי שמסכן את החיילים שלנו כדי לצמצם אבידות אצל האויב הוא שופך את דמיו של אחיו.

יש לקחים טאטקים שצה"ל צריך להפיק מניהול המלחמה בקיץ שעבר, אבל הלקח המרכזי ממלחמת לבנון הוא הצורך לחזור למוסר היהודי האמור להנחות אותנו במלחמותינו. ההלכה היהודית שמרה עלינו במשך אלפי שנים, וכדאי היא שתשמור עלינו בהמשך.

נבל ברשות הדמוקרטיה

המשטר שלנו אמור להיות דמוקרטי, דהיינו שהעם אמור להחליט לאן פני המדינה. המשטר שלנו אמור גם לכלול מספר רשויות שמאזנות זו את זו כדי שהשלטון לא יוכל לחרוג ולהשתלט על חיינו. הרשויות ידועות לכמעט כולם: הרשות המחוקקת (הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת. יש כאלה המגדירים גם את התקשורת כרשות נוספת כי יש לה כוח רב, והיא אמורה, ואני מדגיש אמורה, לשרת ככלב השמירה לדמוקרטיה ולהפרדת הרשויות.

לצערנו הרב, בשנים האחרונות תפס הבג"צ, הרשות השופטת, יותר ויותר סמכויות שאין להן בסיס על פי החוק
לצערנו הרב, בשנים האחרונות תפס הבג"צ, הרשות השופטת, יותר ויותר סמכויות שאין להן בסיס על פי החוק. לדוגמא, באוקטובר 05' פסל בג"צ את מה שכונה "נוהל שכן" שצה"ל הנהיג כדי לשמור על חיילינו הבאים לעצור מבוקשים. השופטים לא הסתמכו על חוק ישראלי כדי לאסור את הנוהל, אלא הסתמכו על מה שהם הבינו (עם דעותיהם הפוסט ציוניות) מתוך חוקים בינלאומיים. אין לשופטי בג"צ את הזכות לכופף את החוק הישראלי (שלטון העם) ולסכן חיי חיילינו בגלל סברות וחוקים בינלאומיים.

כפי שאמרנו, דמוקרטיה היא שלטון העם. העם הוא הריבון. אם כן, נציגי העם, הם הם חברי הכנסת, חוקקים חוקים שקובעים את הסמכויות של הממשלה ושל בג"צ. כל הסמכויות של בג"צ הם מוגדרים בחוקים שהתקבלו בכנסת, ואין לבג"צ סמכויות נוספות.

לאחר פרישת נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, ישנם יוזמות בכנסת שמטרתן לרסן את בג"צ ולהכריח אותו להישאר במסגרת החוקים המגבילים את כוחו.

בקול ישראל דווח היום על יוזמה כזאת הבאה לשלול מבג"צ את האפשרות לבטל החלטות הממשלה או הכנסת בטענה שהן לוקות בחוסר סבירות קיצונית. כיוון ששופטי הבג"צ הם לא נבחרי הציבור, ואדרבה הם פוגעים בציבור היהודי והמסורתי באופן כמעט עקבי, מאין נובע סמכותם להחליט אם נציגי העם פעלו בחוסר סבירות?

אני תמה מה הכשרתו של נגבי לקבל את התואר המכובד "הפרשן המשפטי", שהרי לא מציגים אותו כבעל תואר עורך דין או שופט בדימוס?!
כל זה לגופו של סמכויות בג"צ. אבל אז נכנסת לתמונה התקשורת שרוב אנשיהם מחזיקים בדעות שמאלניות פוסט ציוניות, כמו האליטה השלטת בבג"צ. בתוכנית "הבוקר הזה" העלה אריה גולן את משה נגבי, "הפרשן המשפטי" של רשת ב'. קודם כל, אני תמה מה הכשרתו של נגבי לקבל את התואר המכובד "הפרשן המשפטי", שהרי לא מציגים אותו כבעל תואר עורך דין או שופט בדימוס?! בכל מקרה הנה כמה פנינים דמגוגיים שאמר "הפרשן" תוך כדי הראיון איתו. נגבי נשאל לגבי חקיקה למנוע תביעות של ערביי עזה על נזק שנגרם להם כתוצאה מפעולות צה"ל. בתשובה ענה נגבי: אם רוצים למנוע תביעות כאלו הנוגעות לפעולות שהיו מאז יציאת צה"ל, שזו יוזמת חקיקה לגיטימית. מה קורה כאן? האם זה תפקידו של פרשן משפטי לתת ציוני לגיטימיות לחוקי הכנסת? פרשן משפטי אמור להסביר יוזמות חקיקה ולספר על דעות שונות בין המשפטנים. אסור לו לחלק ציונים לנבחרי ציבור או להביע דעה פוליטית. 

נגבי הרחיק לכת עוד יותר כשאמר שאם היוזמה באה לשלול תביעות הנוגעות לזמן לפני היציאה, באופן טכני, פורמאלי הכנסת יכולה לחוקק חוק כזה אבל בג"צ קבע שזה לא דמוקרטי. איך פרשן משפטי יכול להוציא כזה משפט שהוא סותר את יסודות הדמוקרטיה והמשפט? כיצד החלטה של 61 חברי כנסת יכולה להיות לא דמוקרטית?! וחוץ מזה, אין לאויבינו בעזה זכויות דמוקרטיות במדינה שלנו שהרי אינם אזרחים בכלל, אז מה לא דמוקרטי כאן?!

לאחר ניתוח דבריו של נגבי, אני ממליץ לכם להאזין לקטע קטן של הראיון כי אין כמו משמע אוזניים. לחץ כאן כדי להאזין