הצוות

מוזר לחזור הביית.
עשרה חודשים הם, אמנם, לא שנים אבל עדיין, זו לא חופשה של חודש.
הרבה דברים השתנו בעשרה חודשים.

נהר ומים זורמים בו. תצא מן המים והם ימשיכו בדרכם ולכשתחזור בשנית פנימה, הם לא יעצרו כי אם יעקפו אותך מהצדדים וימשיכו. כל אחד והמרוץ שלו.

חשבתי שזה יהיה כאב ראש כשאחזור, כל אחד יתעניין איך היה? מה היה? לחזור על סיפורים שוב ושוב אבל למען האמת כל אחד והחיים שלו. ידעו שנעלמתי לתקופה לחוץ לארץ. חברים קרובים התקשרו, פחות קרובים התעניינו מעט, אחרים שואלים – "נו... על רגל אחת, איך היה?". אני אוהב את זה ככה אפילו שבמידה מסויימת כל אחד מעוניין בצומי אחר תקופה ארוכה ...ואני לא שונה.

הם לא שמו לב לדברים שהשתנו. הם היו פה כל הזמן, צופים בשינויים הקטנים יום אחר יום אבל בשבילי זה אחרת. אחים שלי כל כך גדלו, חברים שלי הפכו לאבות, חבר'ה ממשיכים לשיעור ו', חותמים לקבע או מסיימים שנה ראשונה באוניברסיטה, המשפחה התרחבה, תינוקות נולדו, ילדים גדלו, בניינים נבנו, רחובות השתנו, פנים חדשות בבית הכנסת, שכנים לא מוכרים, אני אפילו צריך להתרגל מחדש לטעם של המים.

היו עוד מספר חוויות מעניינות שתפסו את מקומם בפנקסי בדרך חזרה לארץ וגם הם יעלו בקרוב אבל מעבר לאנקדוטות נחמדות או סיפורים מעניינים ישנם שני נושאים שהבטחתי לעצמי ש'לא משנה מה' אני חייב להעלות אותם.
השני הוא אולי אחד הדברים החשובים שהבנתי השנה בקשר לעולם בו חונכתי, אם זה היה הבית הפרטי שלי, הישיבה התיכונית וישיבת ההסדר.
הראשון לפניכם כעת לאחר שדחיתיו שוב ושוב מסיבות שונות... ובכן הבא נתחיל!

‏הצוות

פה ושם, במקרים שונים, השמות עלו אך מעולם לא הקדשתי להם דף במיוחד בשבילם (ובהחלט מגיע). ייתכן וזו היכרות מעט מאוחרת אך אולי דווקא כעת, בסוף, זו נקודה לא פחות טובה להציג בפניכם את החבורה.

שמונה שליחים התחילו את דרכם בסן פרנסיסקו מלאת התהפוכות, לא מודעים לדברים הטובים והפחות שעוד יחוו, נכון להיום "זה" בגדר עבר, כולנו כבר כאן כשמאחורינו שנה כל כך חזקה. דמויות ומקומות, עבודה וטיולים, טוב ורע ומה לא...
הנה לפניכם (איפה האריה השואג כשצריך אותו?) שליחי בני עקיבא ובת עמי אשר פעלו בשנת התשס"ז במדינת הנכר קליפורניה, סן פרנסיסקו.

עם כל הכבוד הראוי לבחורות החיל שתמיד סבלו אותנו, התאמצו יום יום וכמובן - האכילו אותי היטב בפשטידות ברוקולי ועופות פיצה/נענע/קולה/דבש/חרדל/ועוד... :) - עמהן נתחיל.


אביטל
מזוהת כ- : מיס רומם.
על המפה: קיבוץ לביא.
עד לפני שנה: "מלון לביא שלום מדברת אביטל..." :)
שירות לאומי: תיכוניסטים בדרום תל אביב.
קצת מהרבה: סיפורים מהקיבוץ,הוצאת עצבים בדרכים לא קונבציונליות (כי אם קיבוצניקיות), אופי מתחשב ולמוד פשרות, אינצקלופדיה מהלכת לשירי ארץ ישראל.
מאכל חביב: עוף בנענע (או שלא).
התמחות: הכנת אורז ומרק תירס הזוי מהחיים!

1. בסטארבאקס  2. על גשר הזהב

אודיה
מזוהת כ- : מיס לוין.
על המפה: עפרה.
עד לפני שנה: עם תיק על הגב במסלולי ישראל.
שירות לאומי: ג'יימס בונדית.
קצת מהרבה: נהגת שודים (ללא תאונות או בעיות עם החוק), שרירי חיוך בלתי נדלים, פשטידות ועוגות מפנקות, קשר של 25 שעות ביממה עם המשפחה וחברים.
מאכל חביב: מים.
התמחות: פשטידות בטטה וסלטים מרקיעי קערות.

1. מתאווררת סביבות גשר הזהב 2. בדרך ליוסמיטי

צורית
מזוהת כ- : מיס סטרן (שטרן).
על המפה: אפרת.
עד לפני שנה: צ'ילינג בבתי קפה ובכרמים.
שירות לאומי: מפתן.
קצת מהרבה: יודעת אנגלית יותר טוב ממני [ (: !! NOT], לב אדיר שכובש אנשים, אופה בחסד, לא יודעת מה זה לקחת (אלא אם כן אתה סוחב הרבה והיא תקח ממך משהו בשביל לעזור לך).
מאכל חביב: קורונפלקס או לחם עם מרגרינה (סתם סתם!!!!!)
התמחות: עוגה בשם עקיצת הדבורה שלא זכינו לטעום, עדיין!

1. בבוקר, בדרך לבית הספר  2. נוהגת ברחוב לומבארד הפתלתל

רייצ' (רחל)
מזוהת כ- : מיס מרקוויץ' (מרקוביץ').
על המפה: צופים.
עד לפני שנה: קיקבוקסינג.
שירות לאומי: כי"ח (כמדומני?!) בית ספר לחרשים.
קצת מהרבה: עושה קאפקייקס מלוחים!, חוש הומור ספורטיבי, המילון העברי-אנגלי-שפת-סימנים של החבורה, אמנית כרטיסי הברכה (שותפה להזמנה לחתונה שעשיתי לחבר).
מאכל חביב: ג'לי בינס (הירוקים אם אינני טועה?!).
התמחות: פשטידת ברוקולי מטורפת!!!!

1. במשרד השליחים  2. בוקר בקמפינג

וכעת אחרונים חביבים הבנים!!

גלעד
מזוהה כ- : מיסטר וינר.
על המפה: אורנית.
עד לפני שנה: לבש מדים.
צבא: מודיעין.
קצת מהרבה: מכור לכמויות של תבלינים בחביתות, שופינגיסט, ספורטאי חובב, הסטייליסט שבחבורה.
מאכל חביב: וואלה לא יודע...?!
התמחות: חביתות עם תבלינים וכל מה שיש במקרר.

1. על הדרך לשמורת טמאלפאיס בתרועות  2. על הפסגה

אלעד
מזוהה כ- : מיסטר עוגן.
על המפה: (small farm village-) בני ראם.
עד לפני שנה: בישיבת צפת ושיטוטים ברחבי הארץ.
צבא: גולנצ'יק גאה!
קצת מהרבה: בילה שעות במשחקי כדורסל, נגן פסנתר מטורף, צורך מוסיקה עברית כשמש למחשבון סולארי, שרוט על טיולים.
מאכל חביב: מלווח.
התמחות: קריאות מוטיבציה מולהבות לקראת טיולים.

1. בפארק סיקס פלאגס  2. מעל למגדלור בפויינט רייס

ישי
מזוהה כ- : מיסטר שנקולבסקי.
על המפה: בית שמש.
עד לפני שנה: בישיבה בכרמל וספירת כבשים.
צבא: גולנצ'יק גאה! (ישי ואלעד שירתו ביחד)
קצת מהרבה: מנכ"ל אי.ביי לעתיד, הבשלן בחבורת הבנים, מאורס (מזל טוב...), להפתעת כולם - התגלח!!!
מאכל חביב: גבינת פטה עם קרקרים.
התמחות: צ'ולנט לשאבס.

1. על המזח בסנטה מוניקה  2. נם את דרכו ליוסמיטי

אני:
מזוהה כ-: מיסטר קראוס.
על המפה: נתניה.
עד לפני שנה: בישיבה בנהריה.
צבא: חובש קרבי בחיל רפואה (באנגלית זה נשמע יותר טוב...).
מאכל חביב: העוגות של הבנות.
התמחות: פִיחוּם העופות לשבת.

1. על החוף בסנטה מוניקה  2. בדרך ליוסמיטי

ווהו!!! יש תמונות... רוב תודות משה!
אושר ואושר!!

 

THE END

אז זהו...
בשמחה לצד עצב, געגוע ישן לצד געגוע מתחדש.
אני עוזב.
לא כותב מסודר עם כל הפסיקים והנקודות, לא עורך, פשוט שופך את זה החוצה עם דמעות... כן חחח... אני ודמעות.

קשה לומר אפילו שזה נגמר, מעדיפים לקרוא לזה התחלה חדשה, המשך.
מעכשיו סן פרנסיסקו זה לא סתם עוד נקודה על המפה, לא עוד עיר תיירות שצריך לסמן עליה וי באיזה טיול.
סן פרנסיסקו היא זכרונות.
אנשים ומקומות קשיים ונצחונות, מקום שאני מאמין שלעולם לא אשכח.

הם באו במשך השבת, מטפטפים, אומרים שלום. נפרדים מחבר'ה שבילינו לצידם את אחת השנים היותר מטורפות. הזוי לחלוטין.
אחרי 10 חודשים של געגועים לאמא... למשפחה... לאחר תקופה ארוכה של ספירה לאחור, פתאום קולטים כמה שכל כך קשה לחזור, לעזוב.
לחזור ולעזוב.

יש לי בית שני בסן פרנסיסקו, קהילה קטנה של חברים ותלמידים.
זה כבר משהו אחר, לא חברים שהכרתי מילדות, לא חברים מהתיכון, מהישיבה או מהטירונות, משהו הרבה מעבר.

הבטחתי להם שאשתדל...
שליחים תמיד אומרים שישמרו על קשר אבל כל אחד והעולם שלו. גם הקשר הכי חזק הופך לחוט טלפון דק. הזמן יעבור והשפעתו. כל אחד והמרוץ שלו, ומבלי משים תמיד הוא ישאיר אנשים מאחור.
אז הבטחתי להם שאשתדל... דיויד ביקש שאבטיח שאתקשר פעם בחודש, ג'יקוב אמר אי מייל לפחות פעם בחודש, פול פשוט הכריז שנשמור על קשר. ליאם מכיתה ד' אמרה שהיא רוצה לשמור על קשר. עוד ועוד... כל כך הרבה אנשים מולי, מודע לכך שגם אם ארצה זה עלול להיות גדול עליי... אז הבטחתי שאשתדל.


יש לי משפחה שניה מסן פרנסיסקו, וגם אם לא הראתי את זה להם מספיק, אם לא אמרתי או הכרזתי! – משפחה.
כן... רבנו והתווכחנו, צחקנו ושמחנו, סבלנו ביחד ואחד את השני, נהננו מחברתו של השני, עבדנו ביחד, חיינו ביחד, אכלנו, גרנו, שתקנו, טיילנו, שתינו סטארבאקס ביחד!
זה משפחה, שמות ופרצופים שגם אם ארצה לשכוח לא אוכל. את צורת ההליכה של כל אחד, את הבדיחות, את המבטים העצובים והשמחים הכל...

אז זהו אני עוזב...
מילים אחרונות מהמחשב בדירת שליחי בני עקיבא בסן פרנסיסקו.
בעוד שעה וחצי אני אהיה בדרכי לשדה התעופה, ובעוד שבוע נוסף בדרכי לארץ.

נשארו עוד מספר נושאים לא סגורים שאני רוצה להעלות...
ובתקווה שיתאפשר, להמשיך לכתוב.

בלוג אחרון מסן פרנסיסקו.
רות סוף.

הצגת יחיד

הקדמה זו נכתבה אך ורק למען בחור אחד, לא השחקן הראשי, אולי המישני, אולי...

"אילוף הסוררת" בלשון הקודש, "טיימינג אוף דה שרו" בעלז, שייקספיר. יום שלישי, שבע ומחצה, הצגת הבכורה מתוך שלושה.

מיסטר פוֹרִיֵה, דמות כשלעצמו, בעל ותק של כעשרים שנה בבית הספר, מלמד אנגלית (או אולי ספרות אנגלית). בן אדם יצירתי, מוערך עד מאוד ע"י התלמידים. מעולם לא דיברנו באופן אישי, "היי מיסטר פוריה", לא יותר. המחווה האישית היחידה השנה היית בסוף ההצגה כאשר פניתי אליו ב-"גרייט ג'וב מיסטר פוריה". אפילו לא יזמתי את לחיצת היד, היה זה הוא.

מלבד האנגלית מיסטר פוריה מעביר פעמיים בשבוע דרמה.
נשמע מצחיק... הא? אמריקאי למדי, לא... כן?
המיסטר הזה לוקח את העבודה/פרוייקט ברצינות אין קץ, החל באילתורים ותרגולים מוזרים על מנת להשתחרר מפחד במה או בושה (לדעתי) וכלה במחזה שייקספירי.
כך יוצא שבמשך השנה מכינים חברי הדרמה, כאשר מיסטר פוריה משגיח מדוכן המנצחים, מחזה. תחפושות ושינון שורות, תפאורה וציור קיר ענק, תפקידים ראשיים, משניים ושוליים. תאורנים, מארגני אחורי הקלעים, מוזיקה ומה לא...

19:32 האולם הוחשך. הצגת הבכורה החלה, תועלה שוב מחר ומחרתיים.
שלוש שעות ביליתי מול הבמה, צופה.
שייקספיר, סיפר לי טרייסי רואה החשבון, בשיחה מזדמנת, המציא מילים אשר אומצו ללקסיקון האנגלי. בקושי הבנתי שיחות שלמות, נו... שיחות ניחא, משפטים בקושי עיכלתי. הסיפור הכללי הובן מהמשחק.
לא הלאה אותכם בהנאה הטמונה בצפיה בתלמידים המשחקים, ההורים המתרגשים, האירגון היעיל ותחושת המקצועיות - הקדמה זו נכתבה אך ורק למען בחור אחד, לא השחקן הראשי, אולי המישני, אולי...

סצינה קצרצרה של שניות בודדות. קצרה אך מספיק חזקה בשביל לגרום לי להוציא את הפנקס מהכיס ולהקליק על העט בקטע הכי ער במחזה השייקספירי היבש. רגע שיתורגם למילים, מתועד, אחד מאותם שלא ארצה לשכוח, לחבק ולשמור.
כשמונה חבר'ה על הבמה. נעים, מדברים, מחווים ומביעים.
דבורקין, שמו, ובעודו משחק עשה תנועה מהירה, כיפתו קיפצה מעל ראשו ובידיים זריזות, עוד לפני שתצנח ארצה, הבחור תפסה בידו. 

רגע שיתורגם למילים, מתועד, אחד מאותם שלא ארצה לשכוח, לחבק ולשמור.


אף אחד לא ציפה ליותר מידי, גם אני. אכן... פדיחה, כיפה מתעופפת תוך כדי משחק, ועדיין אין זהו המאורע. 'נו לא נורא, פשוט יחזיר את הכיפה לראשו', אופס מתחשב עובר בראש, לא יותר.
היפה הוא שלא כך היה הדבר. הוא לא הסתפק במיקום הכיפה חזרה על ראשו אלא תפסה בידיו, נישקה והחזירה לראשו. עם כל הכבוד לשייקספיר... ויש כבוד, המתן קטנה.

לא תפס את הכיפה והחזירה לראשו אלא תפס את הכיפה, נישקה והחזירה לראשו.

פנקוב

שטף הקושיות מגיע ביחס הפוך לצניחת הדולר. אנחנו נצרבים למגע הכישלון, פשוט לא מצליחים לענות כמו שצריך.
אנשים עם עקרונות.
אמנם לא יודעים הכל, לא בהכרח עושים את הבחירות הנכונות, לומדים... אבל לגבי מספר מצומצם של שאלות מהותיות יש להם עמדות איתנות, לפחות עד שמשהו מוחשי ישנה את דעתם.
אוהבים אנשים כמותם לצידנו אך כאשר הם מנגד אנו מסוגלים לא לחבב אותם, אפילו מאוד.

עד כאן, ובלי קשר לאִיתנו ונגדנו, הכל מסודר מכיוון שאנחנו יודעים איך להתמודד איתם, לסווג.
כעת קחו את אותם אנשים, רק תשמיטו נתון אחד – מעכשיו אין לכם מושג מה העקרונות שלהם. תוסיפו קורטוב פלפל בידיעה שהמציאות הזאת נמשכת, לפחות מול עיניכם, למעלה מחצי שנה, תאמינו לי אתם כבר תתחילו להתעצבן עוד לפני שתהיו מבולבלים.

לראות בן אדם שפועל מתוך עקרון בלי לדעת מהו... ובכן זה מטריד.
אתה צופה בו ויודע לפי ההחלטיות שלו, לפי חוסר הבלבול שבקולו, שיש לו איזו השקפה שלפיה הוא הולך, עקרון שפוסל ומאשר מידע חדש, שמסווג את המציאות היומיומית ל-כן ולא, אמת ושקר, אסור ומותר.
למרות הכל אין לך מושג, למעט השערות שלפעמים נדמה שהם די מבוססות, עד ההפתעה הבאה.
                       * * *
יש בחור אחד בבית הספר אשר עוד מתחילת השנה אני שומע עליו סיפורים, לא מעודדים במיוחד אך בהחלט מעניינים.
למען האמת לא יצא לי ללמד אותו כמו כן לא דיברתי איתו בצורה רצינית. "שלום שלום", "בוא לשבת!", "מה איתך?" וכדומה.
ניסיתי פעמיים ליזום שיחות, לשאול אותו למה הוא מתנגד? למה הוא מתנהג ככה? האם הוא
נרתע? ושוב... התחמקות.
כך שנשארים סיפורים וצפיה מהצד בלבד.
רֵשמים יד שניה.
אמינות סיפורים צריך לחלק ביחס לגוזמאות המספר בעוד שבצפיה מהצד צריך לזכור לשמור על כל האפשרויות פתוחות, כי לא כל מה שרואים הוא מה שהיה באמת. משתדל להזהר. 

                      * * *
אנשים עם עקרונות הם, מן הסתם, אנשים מרשימים.
אנשים עם עקרונות לא ברורים הינם אנשים שמפחדים מהם וכאשר מפחדים מדְבר מה לא מובן, הפחד מתורגם, לרוב, לזלזול.

אין לי מושג מה עובר לו בראש. מסיבה מסויימת, אשר גם אותה אני לא יודע, הוא לא
נפתח, אולי הוא לא סומך עלינו, רואה בנו סוג של אוייב.

דיברו עליו ש...
לא אכפת לו מכלום ושהוא זורק על לימודי היהדות.
שהוא תמיד נאבק בשיעורים נגד רעיונות ביהדות .
שהוא מתגאה בכך שהוא בבית הספר כבר 11 שנה אבל מעולם סולייתו לא דרכה בבית השליחים בשבת.
שהוא אנטי.

א. נֵאֵמר שלא אכפת לו מלימודי היהדות
ב. הוא תמיד נאבק בשיעורים ותוקף בהמון שאלות.
זה כבר פרדוקס. ככה לא עובד מי שלא אכפת לו. 

                       * * *
שני סוגים של אנשים שואלים שאלות, ואת השיעור הזה חוויתי בצבא לא מעט פעמים.
אחד ששואל על מנת לשאול - ראשית הוא יתקוף בשאלה אבל לא יקשיב לטענות שתשיב, לא יתאמץ להקשות קושיות ויהנהן פה ושם. הוא רק רצה לשאול, לשחק אותה שהוא יודע הכל על היהדות, שהוא עלה על מזימה בת שלושת אלפים שנה ושמרי פופינס המציאה את מושג הבריאה.

השני הוא זה שבאמת שואל בשביל לקבל תשובה – אתה, כמובן, תענה לו אבל לפני שתניח את השפיץ על פרמידת הלוגיקה האדירה שבנית במאמץ הוא יפתיע ע"י דיוק מדבריך ויגיב בשאלה נוספת שתנפנף את המהלך השכלי כבניין קלפים. משהו לא הסתדר לו אז הוא שאל, מתעניין. שוב תענה לו ושוב הוא ישאל ושוב ושוב ושוב... עד שהשמירה תגמר, מישהו יצטרף אליכם לשולחן, טלפון יצלצל וכדומה...

הטעות היא שבאופן אוטומטי אנחנו מבלבלים בין השניים.
בפועל – עם הראשון, הציפורים צייצו, עץ הרימון נתן ריחו ואנו מרגישים כלאחר שעה טיפול אצל פסיכולוג... אנחנו דיברנו.
החד-שיח התבצע כקילוף קישוא. תיארנו, הסברנו, בארנו והבחור, אכן, הנהן פה ושם לאות הבנה. כעת אנו בטוחים שהנה, איזה יופי, הצלחנו לגעת בניצוץ היהודי שבו!
הוא הקשיב כל כך יפה, אפילו העיר בסוף - ש(אמנם)מעולם לא חשב על הנושא מזוית זו וכן פלט איזה "אבלון" כולשהו שלא ממש שמנו לב אליו.
"מגניפיקו" נקרא, ליבנו מרומם ועינינו תרות אחר אח אובד נוסף.

עם השני התסריט מִתְאַדְרֵבּ (על משקל אדרבא, סוֹ קולד ונהפוכו).
אנו מנסים לענות אבל שטף הקושיות מגיע ביחס הפוך לצניחת הדולר. אנחנו נצרבים למגע הכישלון, פשוט לא מצליחים לענות כמו שצריך. הוא לא מבין אותנו כראוי, למה הוא מקשיב עד הסוף או אז לבטח הכל היה מסתדר בראשו. ארר... הנודניק הזה לא יכול לשתוק ולו לרגע, מאין כל השאלות האלו? הוא משנן אברבנאל או משהו?
היכן הראשון שיקשיב ויהווה דוגמא. 

                       * * *

הוא נאבק, כך שהספק עולה.
אכפת או לא?

לומד שכל בן אדם מגיב בצורה שונה. אמנם יותר נחמד כאשר שואלים אותך על הגות והשקפה בעניים פעורות.

הסיפור הבא בכלל לא מסתדר:
יום העצמאות.
קיימנו בבוקר תפילה חגיגית לכל הבנים , ציבור די מכובד, כיתות ה' עד י"ב.
אין משהו מיוחד – מתפללים.
בעצם… השמיניסטים מהכיתה של ישי, בראשות צוות הבידור - דיויד וג'וש, פוצחים בקטעי חזנות אלטרנטיבים-מודרניים מאולתרים בהלל.
(ה-"אנא הושיעה נא" מופיע בסרטון מיום העצמאות שהעלתי לפני בּלוֹגַיִים, שלוש).

אדהכי והכי, עובר הזמן.
ישיבת צוות בינינו לבין עצמינו והסיפור עלה.
צף בתור בדיחה, וזאת משום שזה ממש לא היה צפוי. לפחות לא ממנו.

פנקוב הבחין בדף תלוש בסידור והוא שיגע עד שהשיג סילוטייפ בשביל להדביק את הדף המתדלדל.
למעשה המילים המדוייקות, למיטב זכרוני, הינם "הוא לא עזב אותי עד ש...".

אין לי מושג מה אני אמור לחשוב אבל מוסר השכל בהחלט ישנו.
אין יאוש בעולם כלל (GO נדב!!).
כלומר, אתה רואה בן אדם ויכול לחשוב שהוא אנטי, שכַּלוּ כל הקיצים, שהוא פוספס, אפילו טיפה להצר עין כנגדו אך, הנה, יום מגיע, משהו קורה ואתה קולט שבעצם, יחד עם כל ההתנגדיות, יש מצב שכן נגעו בו... כן! משהו השפיע.
לומד שכל בן אדם מגיב בצורה שונה.
אמנם יותר נחמד כאשר שואלים אותך על הגות והשקפה בעניים פעורות, כאשר מבקשים ממך שתראה להם בסידור איפה החזן נמצא או אם מותר לדבר בחג בפלאפון כי זה לא שבת.


הוא לא היה אץ אחר סלוטייפ על מנת להדביק ספר היסטוריה ששייך לבית ספר... נכון?

מוֹרֵה

 

 

כולנו מכירים את סוג הסיפורים, בהם מעורבים, בדרך כלל, מורים.

לא סיפור ארוך במיוחד, דמות מרשעת וקורבן תמים, סוף דרמטי רדוף ע"י זכרון העבר.

מורה פלט משהו מול תלמיד, הכעיסו, זעזעו וכהנה... ומאז, עוד בקטנותו, העולל הפך להיות אנטי למדובר בהקשר.

 

 

זה די עצוב איך ששפה יכולה לדעוך אצל ילד. הוא, הרי, עדיין ילד. אין לו ערך אמיתי לשפה ואם הוא לא צריך אותה עכשיו, הוא פשוט מניח אותה בצד. נשכחת. 

הפעם הייתה זו עלילה, סוחפת ועם זאת מאופקת, ששמעתי ממקור ראשון.

הוא לקח אותי לימיו בבית הספר היסודי. פרוייקט כולשהו חל בבית ספרו, נזכר, מבטו דואה לעבר דלתות המקרר.

תלמידי בית הספר התבקשו להביא מצרך כולשהו לבית ספרם וכחלק מפעילות אותו היום אמורים היו הם לאכול חמאה, כן... חמאה.

 

רצה המקרה (להשקפתנו - מלך מלכי המלכים) והמֶספר, ללא כוונה, חלילה, שכח להביא מבעוד מועד את שנתבקש. התגובה החינוכית לא אֵחרה לבוא והמורה הודיע לו שעליו לשאת בתוצאות וכאות למעשיו הוא לא ישתתף באכילת החמאה הבית סיפרית.

הילד, כילד, לא נשאר חייב והודיע, ברוב עז והדר, ש- 'נוׁפרובלמו' מעכשיו הוא בחיים לא יאכל חמאה...

 

ימים נמוגו, שבועות הסתחררו, חודשים חלפו, שנים עברו.

 

מאז, סיפר, הוא פשוט לא אכל מוצרי גבינה למיניהם.

"כיום", אמר בפשטות, "לאחר שלא אכלתים זה שנים הטעם כבר זר לי, אני כבר לא אוהב את זה".

 

* * *

בתחילת יום הלימודים, משעה שמונה ומחצה עד תשע ועשרה אני זוכה להתפלל בחברת כיתות ה' - ח'.

מתפללים תפילה מקוצרת. עם הזמן, לאט לאט, הוספתי קטעים לתפילה, מודה אני, ברכות השחר, ברכות התורה, ברוך שאמר, אשרי, ישתבח, אהבה רבה, שמע ישראל, ויציב ונכון..., על הראשונים, מי כמוכה, שמונה עשרה, אשרי, עלינו לשבח, שיר של יום, ספירת העומר.

כעת, כשאני חושב על זה אולי נוסיף איזה "אני מאמין", כאות סיום, לחיזוק בואו של משיח צידקנו.

 

בתפילה אני לפעמים קשה מידי, לפחות ככה אני מרגיש, אבל לעיתים אין ממש ברירה באופק.

לגרום לילד חילוני מתבגר לאהוב להתפלל, לשבת כל יום ארבעים דקות ולשבור שיניים בעברית, זה קשה, שלא לדבר על משעמם.

מה שקורה בפועל זה שהם מדברים, מתעסקים בדברים אחרים, סוגרים סידורים אחד לשני (בדיחה שבימים אלו חוטפים בגונה מכתב לביתם, באשמת זלזול) או מתהלכים ליד הלוח, שם מצויות מגוון קריקטורות שהמורה לאנגלית תולה.

 

בקיצור נמרץ, ישנם ימים שהמציאות בכיתה מזכירה גנון של כיתה טיפולית, לכן, מידי פעם, צריך למתוח את החבל ע"י שליחת ילד סורר למנהל למען יראו וייראו או כפי שהזכרתי לעיל, ע"י מכתב להורים על בעיית משמעת ועוד... 

אך אל דאגה, לרוב, התפילה עוברת חלקות. אמנם לאחרונה קצת יותר בעייתי כאשר לפתח סוף השנה רובץ.

 

* * *

מידע מתאסף, רואים דברים.

אני מדבר עם דוברי עיברית הלומדים בבית הספר. "חדשים דנדשים" לצד כאלו שהספיקו להעביר כבר מספר שנים בסן פרנסיסקו הערפילית. חלקם ממשפחות צבריות שפשוט החליטו לרדת. חלקם עלו מרוסיה לארץ קודשנו, לא הסתדרו בארץ ופנו לארץ האפשריות.

 

תמיד מעניינת אותי השאלה, בכל הקשור לאלו שחיים כאן כבר מספר שנים - באיזה שפה הם חושבים?

בדרך כלל אנו לא שמים לב לזה אבל אנשים חושבים במילים.

כאן השאלה המתבקשת היא - אנשים הדוברים מספר שפות, באיזו שפה הם חושבים?

מן הסתם בשפת האם.

 

אני לא זוכר אחד שאמר לי שהוא חושב בעיברית. התיכוניסטים לרוב אמרו שהם חושבים ברוסית. ילדי חטיבת הביניים והיסודי חושבים באנגלית. הם יודעים עיברית טוב מאוד, תהיו בטוחים, אבל כל החברים שלהם מדברים איתם באנגלית, הם לומדים באנגלית בבית ספר, צופים בטלויזיה אמריקאית ומבקשים מאמא שתקנה להם סניקרס ו-m&m.

 

החוליה הבאה בשרשרת היא כאשר הם נמנעים, אפילו פוחדים, מלהחשב זרים.

הדבר מפריע להם עד כדי כך שאפילו כשהם מדברים עם הוריהם, השיחה תתנהל בצורה כזו כאשר ההורים ידברו בעיברית והילדים יתעקשו לענות באנגלית.

 

בבית הספר ראיתי את כל השלבים, חבר'ה בי"ב שמבינים עיברית די טוב אבל בקושי מדברים, הם יכלו אמנם, אבל בפועל הם בקושי דיברו וכעת לאחר שנים של חוסר תרגול הם פוחדים להשמע טיפשים.

חבר'ה שעברו מהארץ רק לפני שלוש שנים עם עיברית מעולה אבל בנקודה כולשהי הם חצו את הקו הלא ברור וכעת כשהם מתלהמים או רוצים לבטא את עצמם יותר טוב, בלי לשים לב, הם עוברים לאנגלית.

אחרונים חביבים, חבר'ה שרק בתחילת הדרך וגם הם בעוד שנתיים, שלוש, יחצו את הקו ההוא לעבר הצד השני.

 

זה רע.

שפה היא חלק בלתי נפרד מהזהות ואובדן העיברית אצל הילדים, כיום, יקח עמו דברים נוספים בעתיד.

 

יש אצלי בתפילה שני ילדים דוברי עיברית מכיתה ה'.

לא תתפסו אותם מדברים בעיברית. יתרה מכך, אחד מהם מתעצבן כשאני פונה אליהם בעיברית לפני אחרים, וגם אז הוא יענה באנגלית.

מתביישים להיות שונים.

 

בזמן האחרון שמתי לב שמשהו השתנה בנוגע אליהם.

פעם הם היו משתתפים, שרים את המנגינות, עוקבים. אחד מהם, השטותניק מבין השניים, היה ממש מזמר בקול. אבל עכשיו, כאשר אני מסתכל לאחור, כבר יותר מחודש המצב שונה.

 

הם יושבים בכיתה כמו דגים. מדי פעם מדברים או עושים צחוקים, לא משהו שבולט מהשאר, אבל בכל הנוגע לתפילה הם פשוט שותקים. בזמן שאני מסתכל לכיוונם הם, אמנם, מתחילים למלמל על מנת לצאת ידי חובה אבל לא יותר מזה.

 

* * *

 

ילדים רואים במורים - מדריכים, וכמה שקשה להאמין, הם מצפים מהם להתנהגות מסויימת.

מורה נפגש יום יום עם תלמידיו, ובעל כורחם של שני הצדדים קשר מתפתח.

חז"ל דרשו שכל המלמד ילד תורה נחשב כאביו.

אבא.

 

זכות ובצדה אחריות.

אם המורה לא ישים לב, יטעה ובעקבות כך לא יעמוד בציפיות, התלמיד עלול להפגע. הוא יראה במורה אוייב, יתנגד, לא יקשיב, לא ילך בדרכו. ירגיש נבגד.

 
שפה היא חלק בלתי נפרד מהזהות ואובדן העיברית אצל הילדים, כיום, יקח עמו דברים נוספים בעתיד.

אני עומד מול אותם שניים, מייצג עבורם עברית ותורה.

זכות ואחריות.

 

פוחד שהגזמתי איתם.

אולי לא שמתי לב שהם רגישים?

אמרתי משהו שלא במקום?

השערות ישנם אבל אין לי מושג.

 

די מפחיד לשחק בתסריט דומה את המורה. בסיפור הזה לא מונחים על הכף גבינות, ...קצת הרבה יותר.

להיות ההוא שגרם לאותם תלמידים להיות אנטי.

אנטי עיברית? תורה? מקווה מאוד שלא.

משתנה, שם לב, נזהר יותר. משתדל לדבר יותר בעדינות. מרפה קצת מהכיוון הפורמלי, מנסה יותר לצחוק איתם, כמה שאפשר...

מפחד מהרעיון שאני אגרום לאיזה דחיפה שלילית, שיתעצבן ויחליט שנמאס לו.

 

זה די עצוב איך ששפה יכולה לדעוך אצל ילד.

הוא, הרי, עדיין ילד. אין לו ערך אמיתי לשפה ואם הוא לא צריך אותה עכשיו, הוא פשוט מניח אותה בצד.

נשכחת.