מיצווס ביזנס

במקום השקעה בסט מנהלים מודל 2008, אני חושב שהסט בן הארבעים שקלים יעשה את העבודה. הוא יתנענע כראוי והבטריה לבטח תחזיק שבוע אחד.


מודה ומתוודה, אני בדילמה. שוב אותה המטבע. מפרפרת במהירות, שוב שני צדדים.
ערב סוכות, נתניה. אני מוצא את דרכי בין הדוכנים לאורך שדרות בנימין, מול התחנה המרכזית. לולבים ואתרוגים מורמים מן השולחן לבדיקה, הדסים וערבות בשקיות ודליים.

תכננתי להתנגח במסחריות. אותו הידור המזניק פירות צהבהבים למספרים תלת ספרתיים, בדולרים. סוג של תעשייה משתכללת אשר ניזונת מרצון/חובת קיום המצוות. אולי היה זה הוריקן השמיטה במחוזותינו בגללו חשתי בזאת. בכל אופן אני מציין זאת כבעיה אישית שלי, תו לא.

ככל סוכות, אנחנו לא קונים סופר-סטים-מהודרים יקרים אלא בוחרים לחכות לערב החג, לעיתים לפני. שנה בשנה אנו קונים סט ממשפחה מוכרת וטובה. משקיעים בסביבות הארבעים-חמישים שקל לסט. זו לא קמצנות, חלילה, אלא ההיבט הפשוט, נגדיר זאת, על מה יוצא הכסף.
יהיה זה עוול לבקר אנשים המשקיעים את מיטב כספם בקניית סט במלוא הדרו. מדובר במצווה, וכן, הוצאת ממון לעיתים, לאו דווקא במובן ההלכתי, יכולה להפגין דביקות (עד כמה שאני לא שלם עם חשיבה זו). אני, לעומת זאת, מקווה לכשאהיה מולטי-מיליונר, אוציא את אותו הסכום על סט מהודר-רגיל בעוד שאר הכסף, שבעזרתו יתברך לא ישחית את נפשי, במקום השקעתו בסט מנהלים מודל 2008- ילך לצדקה ואני אלך לנע"בים ארוכים ( נע"בים - לנענע לולבים). אני חושב שהסט בן הארבעים שקלים יעשה את העבודה. הוא יתנענע כראוי והבטריה לבטח תחזיק שבוע אחד.

אבל...!
במקום ליצוק מאמר שלם על מקורות תומכים ורמיזות פגאניות- שמחתי בהחלטתי, אותו ערב, לפגוש את הכרית מוקדם מן הרגיל. ייתכן והייתי משרבט מאמר פרובוקטיבי ומתפלמס אבל ממנו ועד לאמת ארוכה הייתה הדרך. שוב יין ויאנג צרופים המה, הייתכן שרב הטוב ואני מביט בנקודה השחורה בלבד? אכן.
הרמז הראשון לספקנותי הגיע בצורת קעקוע. עקב ההבחנה המרופרפת, תקווה בי יש, שבמדובר בקעקוע חינתי כשר ולא קבע.
אם כך, לאחר הקדמה קצרצרה זו, הבה נפנה לשורה השניה ולאחריתה השלישית. משם נמשיך אל הקעקוע והלאה.

כולם – משכילינו ומאותגרינו, מרנינו וצורבינו, סבינו וצאצאינו – יבינו את שפת החוש הפשוטה. יזדעזעו לקול השופר, יתענו בצום, יחושו את העראיות שבסוכה, יאירו כנגד החושך בעזרת החנוכייה, ידפקו בזעם חדוותי לשמיעת "המן", וכו'...

ערב סוכות, נתניה. אני מוצא את דרכי בין הדוכנים לאורך שדרות בנימין, מול התחנה המרכזית. לולבים ואתרוגים מורמים מן השולחן לבדיקה, הדסים וערבות בשקיות ודליים. המחירים לקול-כל-קולותיהם של המוכרים דוהים באוויר אחר הכרזה באוקטבה זו או אחרת. הקונים פעולתם עושים, קונים.
מלוה את אימי, פסענו הלוך ושוב לאורך הדוכנים. פוגשים מכר או שניים, שלום-שלום לחברים העומדים מאחוריי הדוכן. המחירים צנחו לכבוד ערב החג. בעוד מספר שעות גם המהודרים ביותר יחזרו להיות צמח בלי יעשה-קמח.

אחר השיטוט הקצר, לימוד הלכות מזורז בנוגע ללולב, וניתוח המחירון, פעמנו, אימי ואני, לטובת בעליי הדוכן המוּכּר לנו. משפחה טובה אשר זו לא הפעם הראשונה מהם רכשנו סֶטֵיְנוּ.
שם פגשתי בחצי הקעקוע. נים ולא נים, תיר ולא תיר, חציו מגולה וחציו מכוסה. נח על כתפה השמאלית של אחת מנערות ישראל.
אם וביתה, תינוקות שנשבו, ללא הוספות מיותרות על הלבוש ה-יחסית מאופק, שכן צניחת טמפרטורות הורגשה ברחובות נתניה, אותו היום. נשות החיל, על אף הרושם הק-דְמוֹנִי מצידי, עסקו במקח וממכר לטובת סט מהודר לקראת חג הסוכות הבא עלינו בעוד ארבע ומחצה שעות זמניות.
כמובן, ישנו היופי הפשטני בכך שעם ישראל מחלץ רגליו וידיו בתקופת החגים, ובמקום לנפוש בטורקיה, רבים מכתתים סיריהם בהכנת ארוחות חג משפחתיות בראש השנה, צמים ומביאים את צאצאיהם לבית הכנסת לתפילת נעילה, אף רוכשים "ארבעת המינים" הדריים, ירקרקים ומהודרים. אכן יפה, אך לא הוא הצד השני של אותה המטבע.

מסחריות הגיתי, הידור הנמדד בכסף תהיתי.
גברת אשר עקפה את שישים שנותיה, זה מכבר, הגיעה. לבושה בפשטות, כיסוי ראש תואם לחלוקה. ממלמלת מלמולים, מחשבת בקול. "ממהרת, אני לא מכאן, לא מנתניה" אמרה. "בעשרים וחמש שקל ארבעת המינים אמרו שם, אבל לא... צריך סט מהודר". היא לא תערב את יצחק בן-צבי, הנחתי, אך הרגע פסחה על דיל בסך עשרים וחמישה ש"ח. סט מהודר בארבעים, כפי שנענתה מפי המוכר, יספק את הסחורה.

המהמתי לתומי, אבוי... במובן מסוים חטאתי לחג הסוכות והמשוועים אחר הידוריו.
אדם כאדם, חשבתי. חלקינו רוחניים יותר, חלקינו פחות. חלקינו שולטים בפילוסופיית שפונהאואר, חלקינו פחות מרחפים. יודעי ש"ס, ישר והפוך, בלִיווּים הצמוד של ראשונים ואחרונים לעומת למדנים המשתרכים מעט מאחור. לא כולנו חשים בנשמה היתרה החומקת עם צאת השבת. לא כולם מאופסים, יום יום, בתקופת הדין שבין ראש השנה ושמיני עצרת.
גַשְמִיִים ורוחניים כאחד אך לרוב הראשון בין השניים, בשורה זו, הוא המורגש יותר - ולכן גם המרגיש.

בכל חג ישנו מאפיין מוחשי, אחד לפחות, ההופך אותו לייחודי מלבד אופי רוחני זה או אחר אשר בכל חג. לא הכל מסוגלים לשמוע שיעור עיון הנמתח ומתפלפל לאורך שעתיים, לא כולם עוקבים אחר גימטריות וצירוף שמותיו של ה' באותיות ומספרים, רבים יבהו באוויר הריק אל מול רב המחדד בספירות ושפע הצינורות. אבל כולם – משכילינו ומאותגרינו, מרנינו וצורבינו, סבינו וצאצאינו – יבינו את שפת החוש הפשוטה. יזדעזעו לקול השופר, יתענו בצום, יחושו את העראיות שבסוכה, יאירו כנגד החושך בעזרת החנוכייה, ידפקו בזעם חדוותי לשמיעת "המן", וכו'...
לעיתים, כשם שאדם ניכר בכוסו, ניכר הוא גם בכיסו. כאשר חושבים כך על הדברים, לפתע, מבצבץ לו הטוב מבין לדוכנים. לראות את עם ישראל לגווניו בודק שהלולב מספיק ישר, משווה מחירים ומעדיף להוסיף עוד כמה שקלים למען אתרוג ארוז בעל השגחה, ועקב כך מכלה שעה, אף יותר, מזמנו בעיסוק במצווה. בחיי, הרי שהמצווה, במובן זועק, השיגה את מטרתה.

על כל פנים לצד אותה תעשייה הרוחשת ומתבחבשת, עם ישראל מתכונן לעוד חג. עושה וחש, משקיע ומוציא ממשכורתו למען מסורתו.

אזי המערכה מסתיימת בתיקו, אממ... טוב, שתיים-אחד לעם ישראל. אני עדיין לא מבין מהיכן מגיע הצורך לקנות אתרוג במחירים מופקעים, שלא להזכיר דולרים. בהחלט חושש לצאת בקריאת "אין עם הארץ חסיד" בכל המניע להוצאת הסכומים המדוברים. על כל פנים לצד אותה תעשייה הרוחשת ומתבחבשת, עם ישראל מתכונן לעוד חג. עושה וחש, משקיע ומוציא ממשכורתו למען מסורתו.

שבת שלום וחג סוכות שמח.

השקט שבסערה

אמנם דיווחו בחיוך קל שמכירות האופניים עלו, וכן שבלוקבסטר מתכוננים לעליה בהשאלות הסרטים. עדיין, 'יום הכיפורים' זה יום אחר, משהו שונה.
מה קורה כאשר מגיעה הפסקה? כאשר נוצר חלל ריק, בין לבין?
לאחר שנים בתוך המערכת, בגיל שבו מתבססת דעה בליווי מעט ניסיון, כאשר הכל עוצר מלכת. אף אחד לא דורש ממני דבר, אני לא מחויב לאף אחד, אין לו"ז מוגדר.
קפיטליזם במיטבו.

תקופת בין הכיסאות, 'בין-הזמנים' מַמֵש.
לא עבר זמן רב מנחיתתי ועד לשחרור המיוחל. אזרח למופת אשר, נכון לעכשיו, תוך פחות מחודש יכנס למעגל הסטודנטיאלי. אבל בין לבין צף שלושה חודשים.

אנשים הולכים לאיבוד כשמשעמם.
ישנה משנה די מפתיע במסכת כתובות (פרק ה', משנה ה'): "אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה..." מובאת רשימה של מטלות כאשר ביחס הפוך לריבוי השפחות שהאישה מביאה עמה עומס המטלות יורד מאחריותה, "...ארבע (שפחות) – יושבת בקתדרא (יעני סתלבט). רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות – כופַה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רשב"ג אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה – יוציא ויתן כתובתה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום" (רש"י: שיגעון).
רש"י, מן הסתם, לא התלהב מקונספט השיעמום ויצא בקריאה הנלהבת- "שיגעון!", כמובן... :)

סדרה בשם "מתחילות מחדש". תוכנית ריאליטי הסובבת חבורת נשים בעלות קשיים אשר אל מול המצלמה עוברות יחד ולחוד טיפולים פסיכולוגיים כנגד הרגליהם הבעייתיים. במהלך כל אותה התקופה הן מתאכסנות יחדיו בוילה לוֹס-אַנְגֶ'לוֹסִית.
בהנחיית המטפלת, אחת הנשים קיבלה משימה להעלות על כתב בעיות מסוימות. למרבה ההפתעה, מספר דקות מאוחר יותר, המטפלת מצאה את הגברת עסוקה בניקוי המקרר.
מה פתאום לנקות את המקרר? הגברת נשאלה, תירוצים החלו לעלות. המטפלת נזפה, אמרה שהיא, הגברת, בפשטות מתחמקת מלהתמודד. "את מעסיקה את עצמך בדברים אחרים".

אנחנו לא מסוגלים לשבת בשקט.
לפעמים אין ברירה, אמת, ישנם סידורים שחייבים לעשות כגון עבודה ולימודים, אך גם בזמננו החופשי אנו מחייבים עצמנו לנקות או לראות סרט, ללכת לפה, ללכת לשם, לעשות. להיפגש עם חברים, לטייל, להתקשר, לדבר.
מסתתרים.
מסתתרים מהשקט, נמנעים מתופעות הלוואי שהוא מחולל. יש משהו בשקט שיוצר מן מתחים. כמו בזמן בו פוגשים מכר מהעבר ומבלים יחדיו נסיעה באוטובוס, מרגישים שחייבים להגיד משהו, לפתוח איכשהו בשיחה. 'דממת אלחוט' זה מעיק, שקט מידי, חושבים על מה אפשר לדבר.

מפחיד לעמוד דום ולהביט סביב. לעצור באמצע הרחוב ולצפות בכל הממהרים והממהרות, בשטף הבלתי פוסק של המכוניות המתגלגלות לדרכם. זה לא פשוט, בכל רגע נתון משהו בפנים מושך אותנו. אנחנו רוצים להגיע כבר הביתה, לא שיש לנו משהו חשוב לעשות אבל "נו אני כבר מת להגיע הביתה...". ממהרים לעבודה או השד יודע מה, כל הזמן אנחנו נעים לקראת...
אנחנו קוראים לזה בשמות כמו 'מירוץ' או 'מערכת' אבל אף פעם לא קוראים לדבר בשמו, בקושי שמים לב לזה.

אנחנו רוצים להגיע כבר הביתה, לא שיש לנו משהו חשוב לעשות אבל "נו אני כבר מת להגיע הביתה...". ממהרים לעבודה או השד יודע מה, כל הזמן אנחנו נעים לקראת...

עוסקים בפעולות הסחה. שומעים מוזיקה בנסיעה, מדברים או מקשיבים לחברים, מזמזמים בהליכה, מחייגים למאן דהו, מאפירים תאים אל מול הטלוויזיה, קוראים, מנגנים, כותבים, מתאמנים, אוכלים, שותים, יושנים. אנחנו מעסיקים את עצמנו.
אנחנו גאים בכך, נהנים לבקש מאחרים המנסים להשיג אותנו להתקשר יותר מאוחר כי – "אנחנו עסוקים". מזלזלים בסתר בחברים שלא עושים יותר מידי, יושבים בבית וקוראים ספרים או רואים טלוויזיה בזמן שאנחנו מתרוצצים ועושים קוּפַּה בעבודות מזדמנות או מבלים.
דווקא בזמן כזה שווה להציץ בתחילת "תפארת ישראל", שם המהר"ל מביא את הגמרא (קידושין פ"ב:) על ההשוואה המעניינת בין בעלי החיים אשר לא נצרכים לעבוד למחייתם לעומת בני האדם שכן והסיבה. שם הטורח בפרנסה מתואר כעונש.

לא פשוט לעצור לרגע, לבלום את רכבת הקיטור האימתנית השואגת בדהרתה מאחוריך. "תזוז!", "תעשה!", "אל תבזבז זמן!".
"...אני רץ והם רצים...", אנו ממלמלים בתחילת הלימוד. ושוב, גם בלימוד, אותה הרכבת מאחורינו. רודפים אחר ההספק או הבנת הסוגיה, לומדים אל מול השעון המטפטף.
אירוניה. גם כאשר אנחנו חושבים שאנו הכי קרובים, אנחנו בעצם בעוד סוג של מרדף. לא מרדף שווא חלילה אבל גם הוא מסיח את דעתנו. לא מסוגלים לראות, באמת, מה אנחנו עושים.
רצים.

דווקא התאים לי השקט הזה לקראת תחילת השנה, הימים הנוראים. לנסות לעצור, לנסות- כי זה קשה, ולהביט מסביב. לראות את האנשים סביבי המדברים על היום שקרב, 'יום כיפור'. כל אחד וגישתו ליום, ההתכוננות האישית שלו. כל אחד והמשמעות שהוא מעניק ליום, המשמעות שיום הכיפורים מעניק לו.

אמנם דיווחו בחיוך קל שמכירות האופניים עלו, וכן שבלוקבסטר מתכוננים לעליה בהשאלות הסרטים. עדיין, 'יום הכיפורים' זה יום אחר, משהו שונה. פחות מכוניות על הכבישים, אם בכלל. עסקים סגורים, הטלוויזיה לא משדרת. חילונים, גם אם לא הם עצמם, יודעים שביום זה כולם מוזמנים לבתי הכנסת והרבה באמת באים.
לא לחינם דווקא יום זה מקפיא מדינה שלמה ועוד יהודים רבים ,קרובים ורחוקים, בעולם. לא נבחר ליל הסדר ולא הישיבה בסוכות, לא מגילת פורים או הסופגניות והדלקת הנרות בחנוכה. מעל כולם, בראש הפרמידה, עומד יום צום.
יום אחד בו המושג החמקמק, המאיים והחשוב כאחד, שבני האדם פוחדים לגעת בו עולה – משמעות.
הכל נעצר. הולכים על הכבישים, עומדים זה לצד זה בלבן, מתפללים, חושבים. בוחנים את השנה החולפת, סוקרים מטרות אמיתיות לקראת השנה הבאה.
ללא הסחות דעת.

שקט...

זה לא התרגיל זה הגיל

כל הקירקסיאדה המקוטשת הזו, שאם ארצה או לא כולנו נעבור, איננה לחינם (הון תועפות ליתר דיוק, לציניקנים שבינינו).
יש לי סלידה מחתונות. לא מהשמחה והמיוּחדוּת שבאירוע, חלילה, אלא מהאירוע עצמו. הדבר החל במה שאני משער כל בייניש חובב חווה במהלך שנות ישיבתו, שבוע אינטנסיבי של חתונות. במקרה שלי- שלוש חתונות בשבוע, בשנת הד'.

מגיעים, פותחים עם איזה סיגר קטנטן בבאר, מזמרים עם החתן במהלך חתימת הכתובה, ערבית, מקפצים עם החתן לחופה,מקפצים עם הכלה לחופה, טי ניי ניי בין הברכות, מ(לוו/קפצ)ים ל-"חדר ייחוד", מנה ראשונה, מה-"חדר ייחוד" לרחבת הריקודים ולאחר שכל אחד השיל מעליו ליטר וחצי מתיישבים למנה השניה. שוב מעגלים ואם לא ממהרים להסעה אז נשארים גם לשבע ברכות.
אבולוציה שלמה בהתפתחות המעגל ומשך חייו, מגוון מופעי ג'אגלינג וברייק(איי!)דאנס מטעם החובבים, מוזיקה משמידת עורי תוף והשאר ידוע...

שלוש פעמים בשבוע זה שתיים יותר מידי, אותו הנוהל למעט בלתמי"ם כמצגות או שבירת שיניים עקב צעד לא במקום בריקוד נועז. חתונה...
עם זאת, כל הקירקסיאדה המקוטשת הזו, שאם ארצה או לא כולנו נעבור, איננה לחינם (הון תועפות ליתר דיוק, לציניקנים שבינינו).


מגיל עשרים פלוס אלו כבר לא החתונות של קרובי משפחה או שיעורים אין ספור מעליך בישיבה אלא של מעגל החברים הקרוב. זכורני באחת השבתות כאשר ספרנו אני וחבריי את מריעינו מהישיבה התיכונית אשר מצאו את עזרתם נוגדתם ומצינו שהשבח לאל המספרים במגמת עלייה חריפה.
כיום יש לי חברים מהמחזור המצויידים בעגלות, חיתולים ונעליים במידות 5 לערך. אם עד לא מזמן מיררנו עד מתי אוגוסט 06' וכהנה, כיום הקריאה הינה עד מתי שש בבוקר! (וגם זה במקרה הטוב).


מוצ"ש דנן, אשקלון.
פוסע את דרכי, לאחר הקפצה קצרצרה מהמלון מטעם ה- B4, אל תחנת הרכבת. תור לא מסודר השתרך מחוץ לתחנה, שומרי רכבת ישראל טרם התמקמו בכוּר משכוֹרתם אך אף לא אחד מיהר למזגן המזמזם בפנים, מרגישים שהקיץ בקיצו בא. עובר בסקירה מהירה על האנשים, מזוודות ותיקי גב, פלאפונים מזמרים לצד סיגריות שלופות. אנשים מתנשפים לא מעט כשהם מחכים.
פנים מוכרות על הספספל מצד ימין, השם עולה. בחור כמוהו אי אפשר לשכוח גם לא לאחר למעלה משנה, מתקרב וקורא בשם. 'חכה שניה' הוא מסמן בידו, הוא בטלפון. סיים, ניתק וקם להביא חיבוק סביר למישהו שלא ראה למעלה משנה וממילא לא ממש מכיר... בסך הכל חודשיים יחד בקו.
בדרכו לנתב"ג, אמר, טס לאומן לראש השנה. בנוסף זה עתה עשה וורט ולכשיחזור יקיים מסיבת אירוסים.
אומן?!, עדיין תוהה, או אז לכשלבשנו מדים קל היה לדמיין את הבחור הנ"ל על ברזלים מצוייד בפלאפון זועק ממיטב הדיכאון של הזמר המזרחי מאשר עם כרטיס טיסה לאומן וארוסה. "שלום-שלום" והתפצלנו לרכבת.


מסתכל על החבר'ה אשר נִידוֹגוּ ובפשטות ניתן לומר- 'הם לא אותו הדבר'. אחד שחושב שניים. רציניים יותר, מפוקסים יותר, מעכלים לאיטם את החוזה עליו שרבטו את חתימתם, ההתחייבות.

מתאפסים.
תקופה מוזרה, בתחילה אתה מתכחש לביעבוע שרוחש בפנים, צוחק על הלחוצים ומרעיף לכל מאן דבעי שלך יש עוד זמן, אתה לא ממהר לשום מקום. כן, כן... תיפח רוחי אבל זה מתחיל לנשוף בעורף.
בשקט מבלי שאף אחד יראה אני מביט בחתונות האחרונות על השולחנות הכבושים ע"י הזוגות, חבריי ונשותיהם.
מסתכל על החבר'ה אשר נִידוֹגוּ ובפשטות ניתן לומר- 'הם לא אותו הדבר'. השיחות התחלפו מהצחוקים בישיבה לעבודות מזדמנות בצל הלימודים, שכר דירה, תיאומים עם הגברת הראשונה לגבי שבתות אצל אחת מספינות האם, קניות, בישולים... אוי גוואלד!?
מה שזה עשה להם! אמנם אותו אחד אך בפאזה אחרת, לא חושב בצורה של זאב בודד שחייו סובבים אותו אלא אחד שחושב שניים. רציניים יותר, מפוקסים יותר, מעכלים לאיטם את החוזה עליו שרבטו את חתימתם, ההתחייבות.


שבת חתן באשקלון, אני ממעגל החברים. צופה במיזוג בין שתי המשפחות הנקשרות בעזרת שני צאצאיהם.
אמת, החתונה היית יפיפייה אך אותם מנות וריקודים, הרעש והצלצולים, אינם משתווים כאין וכאפס לאותה השבת. לא עוד חגיגה רועשת כי אם תפילות שבת משותפות, ארוחות המלוות בדיברי תורה, זמירות ואיחולים, פיצוחי גרעינים לצד משחקי הכירות בין המשפחות. יושבים ביחד, כאשר מול כולם ועם כולם החתן והכלה, המלך והמלכה. הוא כבר השתנה, תיקון טעות - הם.

גם אם לעיתים זה הלחץ של החֵברה, מאגר הרווקים המצטמצם והחתונות, עדיין, משהו חל בפנים. מבחין בשלב נוסף מלבד המעברים הצפויים של תיכון/צבא/אוניברסיטה והלאה..., מיחיד לזוגיות. כעת, בעוד מודלים מכל הגילאים ניצבים מולך, עולה לפתע איזה ניצוץ של קנאה, אותו יצר ילדותי וטהור של גם אני רוצה.
אבל אני ממש לא לחוץ, יש לי עוד זמן, אני לא ממהר לשום מקום...

ולאיחולים:
ישי ורעות, מי ייתן שאלוקים ייתן...

נ.ב.- 04:55 וגשם זלעפות שועט מלמעלה. לשלוף מטריות מהארון.

קורטוב ממלכתיות

עמדות שמירה, פילבוקסים, יזומות, תרגילים, מארבים, פטרולים, סיורים, הקפצות, כניסות לבתים, מעצרים.
מזה מספר פעמים, ולשמחתי מעטות, עולות תגובות נגד השירות בצבא, עקב ההתנתקות, ועידוד הנהירה לישיבות. אינני מעוניין להיכנס לפוליטיקה אשר עדיין בוערת בקרב הציבור סְרוג הכיפות בכל הקשור להתנתקות, אבל מאז הבחנתי לראשונה באותו הסטיקר הכתמתם אשר התגלגל לו על תמרור העצור, צווח שאין מצב שהוא ישרת בצבא הגירוש... "צבא הגירוש" ב'ה' הידיעה, לא פחות ולא יותר.
היית זו מעיין מחווה אירונית וכפויית טובה לראות זאת במיוחד באותו הרגע, שכן בזמנו צעדתי בירוק, עמוס בתיק מדיף ניחוחות צורכי כביסה, בדרכי הביתה מגלי. עייף לאחר שעות של פלורוסנטים בבונקר ותרגולי דמה ואמת של רמות כוננויות כאלו ואחרות במרומי הר דב. תאג"ד מוצב גלדיולה, המקום בו שירתתי כאשר חלה ההתנתקות.

כל אימת שיצאתי הביתה, בתקופה בה שרתתי בהר דב, היית צפה אותה הרגשה מוזרה למראיה של הציוויליזציה. לצעוד ברחובות לאחר שהות של שבועיים בקובית בטון מבוצרת כאשר מסביבי אך ורק ירוק והבודדים שלא נעו בירוק היו החרוצים אשר חילצו מעט עצמותיהם במדסי"ם עצמאיים וכן אזרחים עובדי צה"ל מהנדסה.
פתאום מכוניות במקום נקפדונים, ילדים ומשפחות, ערים במקום כפרים לבנונים. עוד רגע בבית והנה איזה חכמולוג החליט לתלות סטיקר שמבחינתו היא מחאה לגיטימית אבל לחייל הקרבי זה עלבון צורב.

לשם ההמחשה - ממש ברגע זה, בו אתם קוראים שורות אלו, אלפי חיילים מסכנים את חייהם באלפי נקודות על מפת ארץ ישראל. חיילים לבושי פליזים כנגד הרוחות המטורפות במרומי הר דב, חיילים המזיעים את נשמתם בדרום. חיילים הנעים בכפרים ערביים, מונעים את הפיגוע הבא, את החדירה המתוכננת.
עמדות שמירה, פילבוקסים, יזומות, תרגילים, מארבים, פטרולים, סיורים, הקפצות, כניסות לבתים, מעצרים. בכל רגע הם יודעים שיש מצב שיפתיעו אותם, שצופים בהם, שמתכננים. חיים בעולם של שמונה שמונה בין משימות לשינה מקוטעת, רוצים הכל מלבד להשאר במדים, אבל כשהם יחזרו הביתה הם לעולם לא יגידו את זה, כי לא משנה כמה קשה לחייל הפועל בצבא, הוא יודע מה הוא עושה ומה היה קורה, חלילה, אם הוא לא היה עושה.

ניחא אם המגיב שירת בצבא, משום שיש לו ההבנה כולשהי על פועלו היומיומי של הצבא ובעת אומרו אותה המחאה, אני יכול לחלוק עליו אך לא יותר, הרי לאור ניסיונו וחווייתו זו היא דעתו. והיה אם המגיב הינו בחור מגלאי תיכון ועד שיעור ב', הכיצד מצווח ויוצא הוא כנגד המפעל האדיר בו נוער מגילאי 18 ומעלה מגן בגופו על העם?
מילא קריאות מכוונות כנגד יוזמי ההתנתקות, ראש ממשלה, שרים, מפלגות ופעילים אבל "צבא הגירוש"?! הלוואי והיה זה אבסורד בלבד, זה הרבה יותר גרוע.

במשך שנתיים בישיבת ההסדר שמעתי על מחלקות ההסדר המצטיינות על הגיבוש והיושר, ללא גניבות, ההתחשבות. "שנה וחצי אומנם אבל אנו עושים המון" מרבה הבייני"ש לעודד את עצמו.
בשיחות בהכנה לצבא קיבלנו חוברת דקה לקראת הצבא. בחור יישב והשקיע מניסיונו במתן עצות למתגייסים העתידים, די נדהמתי מפסקה קטנה וחשובה שנועדה לאפס את הבייני"ש הגאה... אני. הוא ציין עובדות פשוטות, ובשורות הקצרות הציג את ההבדל הלא שווה בין המתגייס הרגיל לבין חייל ישיבות ההסדר - החייל הרגיל עושה פי שתיים מאתנו, הוא איננו מגיע לצבא עם הכנה מנטאלית של שנתיים, נכנס כאדם בודד למחלקה מגוונת ולא מגובשת.
לעומתו החייל הבייני"ש בעת גיוסו, כבר, רואה את הסוף. מגיע עם הכנה רוחנית, אלפי סיפורים והכוונה מניסיונם של הבוגרים. נקלט למחלקה אשר מתגבשת תוך ימים ספורים ולרוב אף מלווה ע"י חבריו לשיעור בישיבה.
אזי, אחיי יושבי ספסלי הישיבות, בהחלט יש מה להעריך.

באחת התגובות קרא בחור מאן דהו ללכת לישיבות בִמקום לצבא.
מעניין לראות כיצד החיידק הזה מתרבה לאיטו בחלל שמותירה אחריה האידיאולוגיה בה החזקנו בגאון. דוגר לאט וגדל, פוצע את החזית בקריאות צדקניות המושאלות מהאידיאולוגיה של הציבור החרדי-ישראלי.

החייל הרגיל עושה פי שתיים מאתנו, הוא איננו מגיע לצבא עם הכנה מנטאלית של שנתיים, נכנס כאדם בודד למחלקה מגוונת ולא מגובשת. לעומתו החייל הבייני"ש בעת גיוסו, כבר, רואה את הסוף. מגיע עם הכנה רוחנית, אלפי סיפורים והכוונה מניסיונם של הבוגרים. נקלט למחלקה אשר מתגבשת תוך ימים ספורים ולרוב אף מלווה ע"י חבריו לשיעור בישיבה.

בשבוע הקצר בו ביליתי בניו יורק לפני טיסתי ארצה, השתכנתי אצל קרובי משפחה 'חרדים-אמריקאים'. ארצות הברית לא תומכת במוסדות דת שכן, כידוע, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות דת ומדינה מופרדים המה. אינני בא לצדד ברעיון של הפרדת דת ומדינה אך העובדות בשטח הן שאנשי הקהילה- מבוגריה, רֶבֵּצֶנֵיְהַ, אברכיה ונשותיהם, עובדים ולומדים כאשר נדבנים תומכים ב"עילויים" למען דור המחנכים הבא.

תורה ועבודה.
לא, זו אינה פרופגנדה בני עקיבאית, חלילה, אלא המוסר הפשוט המצויין בגמרא.
חיפשתי את הסיפורים שפעם ראיתי ומצאתי חלקם, סיפורים ומקרים בהם לא מצוייר האידיאל כהסתגרות בד' אמות של תורה בישיבה אלא ללמוד ולעבוד... לעשות.
הישיבה כמוסד הינה 'מכינה' לחיים על פי התורה. אלו שכן נשארים ללמוד בישיבה הם אותם שנועדו למלא את מקומם של גדולי הדור הבא, המחנכים (או כאלו שיכולים להרשות לעצמם).

ולהלן הגמרות:
מוסר עבודה.
פסחים קי"ג. – "...אמר ליה רב לרב כהנא הפוך בניבלתא ולא תיפוך במילי פשוט ניבלתא בשוקא ושקיל אגרא ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא...".

התפרנסות על חשבון הציבור.
שבת קי"ח. – "...רבי עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות...".
וברש"י שם ד"ה "אלא הא מני ר' עקיבא היא" – "...ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו".

ואחרון חביב – מדוע תלמוד גדול?
קידושין מ: - "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
ולמעמיקים בינינו לא לפספס את התוס' במקום ד"ה "תלמוד".

הישיבה לא יכולה להיות פתרון להשתמטות או לאמירות כגון: "שם 'העשיה' יותר גדולה" משום שזו איננה עשיה, זהו לימוד (שזוף עיניך בתוס' ד"ה "תלמוד" הנ"ל).
כמובן שהלימוד חשוב, שכן גדול הוא מפני שמביא למעשה, כאמור לעיל, אך התורה איננה נמצאת בישיבה באופן בלעדי אלא נמצאת גם כן בגמרות וספרי לכתך בדרך אשר היו נטועים בכיסי מדי ה-ב' של חבריי בזמן שירותינו הצבאי, בשיעורי דף היומי להם שותפים אנשים עייפים לאחר יום עבודה, אם זה במשרד הממוזג או במשאית הובלה.
כך הדברים פעלו מעולם - קבוצה קטנה של גדולי דור ותלמידיהם, לאחריהם למדנים- איש איש ברמתו הוא ועד לעם הארץ הפשוט.

כמובן, אין כאן הוכחה גורפת אך לא תמיד מדובר בהוכחות.
לא תקום לעולם מחלוקת על הדלקת אש סתמית בשבת, עם זאת במקרים בהם שמאי אוסר והלל מתיר, הוא פוסל וההוא מכשיר, ולעניינינו כיום כאשר מדובר מעבר להלכה של עיסוק פְּרַטִי במצוות אלא בעשייה כלל ישראלית, ישנם רבנים המעודדים וישנם המונעים, זו דעת תורה להשקפתו וזו דעת תורה להשקפת הרב מנגד.
הוא מוכיח בפסוקים והוא מוכיח בפסוקים, ומה היא האמת? מה צריך לעשות? טוב או רע? כן או לא? ישיבה או צבא לעניינינו?

בספר הכוזרי (מאמר ראשון, פסקאות סד-סז) ישנו קטע מעניין למידי לגבי הדרך בה ריה"ל מתאר את יסוד האמונה היהודית.
הוא מדבר על רעיון "ההוכחה" עצמו בהקשר למחלוקת העתיקה בין קדמות וחידוש העולם ואומר שאפשר ל-"הוכיח" לכאן ולכאן. לבסוף מעגן את אמונתנו, לשיטתו, במסורת. שכן לוגיקה, כלוגיקה, היא כלי הפכפך בו פילוסופים ואנשי רוח מאז ומעולם תעתעו בו.

התורה איננה נמצאת בישיבה באופן בלעדי אלא נמצאת גם כן בגמרות וספרי לכתך בדרך אשר היו נטועים בכיסי מדי ה-ב' של חבריי בזמן שירותינו הצבאי.

לעיתים הדברים פשוטים ביותר. לא נדרש פלפול מעמיק או נבירת ספרים אינטנסיבית, רק לעצור ולהביט אל מול האפשרויות. הצבא מאפשר לחייל הדתי מגוון מסגרות: ישיבות בהן קיים מסלול משולב בין ישיבה ושירות צבא מלא של שלוש שנים, ישיבות הסדר, נחל חרדי ועוד..., כתמיד ישנם קשיים אך מובטחני שגם בצבאו של דויד המלך היו בעיות לוגיסטיות לפני שבת או כלים שהוטרפו בטעות רק מפני שכך הדברים עובדים. צבא כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש.

מגיל קטן, אינני זוכר מי אמר לי זאת, הוסבר לי שכעת שומרים עליי החיילים וכשיגיע גילי יהיה זה תורי לעשות כן, ליטול בנטל. חובה בסיסית כהכרת הטוב על ביטחונכם באזרחות, להתגייס לצבא שזו עיקר עשייתו - שמירה על עם ישראל.

קריקטורה

מעיק לצפות מהצד במאבק הבזוי בין ניצולי השואה והממשלה.

נ.ב.

לא ראוי לציין זאת ככותר כשלעצמו, מי אני שאטיף. על כן (וברשותכם כמובן) ראיתי לציין זאת ב-"נ.ב." מעט ארוכה.
העניין הוא כך – מזה שנים הדבר הציק לי. בתחילה, כתיכוניסט, צחקתי לתופעה. כהסדרניק למדתי לכבד את העניין עקב בורותי בנושא וחוסר התעמקותי בו.
נתחיל בעובדה קטנה לצורך הנושא: בנתניה עיר קודשינו בתי הכנסיות מעמידים ארונות קודשיהם לצד מזרח.

הצעת ייעול - להביא לבית הכנסת ג'י.פי.אס או מפה ומד זוית.

זו הפעם השניה ביומיים האחרונים בהם רציתי לפנות ולשאול בחור, אחר בכל ערב, אשר החליט לפנות בתפילת 'שמונה עשרה' מספר מעלות דרומה, למעשיו.
אני לא מדבר על טיולים שנתיים בהם קבוצות מבתי ספר חילוניים עוברים לצד מחזור מישיבה תיכונית, זו אחרת, על תלמידיהם ורבניהם המתפללים שמונה עשרה כאשר איש לכיוון הישר בענייו.
תפילת 'שמונה עשרה' סטנדרטית בזמן ערבית, ללא אף זר שילעג למחזה. אמת, לא נגשתי לשאול אבל בכל אחת מן הפעמים נזכרתי בסיפור שאולי כן הייתי צריך לספר להם.

מעשה שהיה.
נחזור רגע לסן פרנסיסקו.
על רחוב נוריאגה, ממש ליד בית הכנסת הצנוע בו אנו התפללנו שַכַן בית הכנסת "עדת ישראל".
והיה אם תִמַצֵא דרככם, ביום מן הימים, בעיר סן פרנסיסקו, נחמד יהיה לבוא ולהתרשם מבית הכנסת. מלבד מניין, וזאת אם תשימו לב היטב (אני הורס לכם את ההפתעה, עמכם הסליחה), תבחינו בדבר מוזר במבנה בית הכנסת.
בבית הכנסת ישנם שני אולמות תפילה. אולם קטן המשמש לתפילת שישי בערב ולימי החול ואולם גדול ומעוטר המשמש לתפילות שבת בבוקר כאשר ציבור רב מגיע.
בסן פרנסיסקו מתפללים, כמובן, לצד מזרח.

יום אחד, לאחר מספר לא מועט של תפילות בבית הכנסת, הבחנתי בדבר - האולם הקטן פונה לצד מזרח אך האולם הגדול והמרשים, ללא בושה, פונה לצד צפון (!). באופן אינסטנקטיבי, אצתי לרב בית הכנסת לספר על "התגלית המרעישה" שלי. שאלתי אותו על פשר הדבר אך התשובה שקיבלתי סַבֵבַה את ההסבר הפשוט 'שכך האולם נבנה' / 'היו הדברים מעולם' וכהנה... אממ טוב.

***
בחור צעיר, ליטאי למדי, זכיתי להכיר בסן פרנסיסקו.
אינני זוכר אם היה זה בפסח או באחת השבתות כאשר הבחנתי במעשיו.
התפללנו באולם הגדול של בית הכנסת. לאחר מספר תפילות שמונה עשרה הבחנתי שהבחור מתפלל כאשר הוא עומד ככל הציבור לכיוון צפון אך, כאילו נתפס לו הצוואר, ראשו פנה לצד מזרח. שאלתי (כן... אני יודע, אני לפעמים די מציק בקטעים האלו) ונענתי. אני לא זוכר במדוייק את השיחה אבל באופן תמציתי – הוא הסביר לי על המבנה של בית הכנסת ושכך ראה בספרים, לגבי הטיית הראש, כשחיפש בעניין.
בקיצור, לא לפרוש מן הציבור.
אני מסייג את דברי באוֹמרי שאולי המצב הוא שונה, שכן באַרץ בד"כ אנשים מכירים את המציאות הזו אך בבתי כנסת מסויימים בחו"ל יש להזהר יותר, ...יתכן.

היום, לאחר שהדבר הציק לי, החלטתי לבדוק במו עיניי, לא מהמבט ההלכתי כי אם מההיבט המפתי.
פתחתי מפה ובעזרת מד זוית קטנטן אשר ברשותי נוכחתי לדעת שעל מנת לקלוע הישר לכיוון ירושלים, מנתניה, יש לפנות מצד מזרח כשישים מעלות (עם סטיה של מעלה או שתיים) דרומה.
רק רציתי להזהיר את "המדייקים" שטעות של מעלה, פלוס-מינוס, תפנה אותם לערים כגון: מעלה אדומים, מודיעין ועוד... אשר, פחות או יותר, נמצאים באותו האיזור של קו המעלות.
הצעת ייעול - להביא לבית הכנסת ג'י.פי.אס או מפה ומד זוית.
בהצלחה.