תנ"ך בגובה המסך

חטא או לא, זה כבר לא היה משנה. כתבים עם מיקרופונים שלופים היו רצים אחרי נתן הנביא. עם ישראל מדפדף בז'ורנל וקורא בתדהמה את פרקים י"א-י"ב בשמואל ב'.
מדליקים טלוויזיה. מדפדפים בעיתון. מכוונים תדר ברדיו. מקליקים דפי אינטרנט.
מבזקים. כותרות. חדשות בהרחבה. פרשנויות. דעות. מוספים. דיונים. דני רופ.
מהפכת סוף המִילֵנְיוּם שעבר, סביבת המַקְרוֹקוֹסמוּס במרחק שניה ממך. מידע שבעבר הלא רחוק הרגו בשבילו טס ברחבי הגלובוס כאילו שתה קוקטייל של ערק ווודקה בעודו מנשנש מיני פלפלים בזחוק.
עידן האנליסטים. תקופה בה כוח אינו ידע בלבד אלא המוחות והזמן שיידרשו לך לפענח אותו.


מאז ומתמיד המנהיג היה, בסופו של עניין, כפוף לעם. הוא יכל לשחק עמו בטקטיקות פוליטיות אך בשורה התחתונה הוא לעולם לא יכל לעמוד מול עם שלם שצועק כן ולומר לא. אהרון חווה זאת במדבר, שאול במערכה מול פלשתים במִכמש, ועוד תור שלם של מנהיגים עד לימינו.
ההבדל הקטן, מאז, שהיום 'המנהיג המתוּקשר' יכול לדלג על הקאריביים ולהשתזף מכמות הפלאשים המוּפנת לעברו. נצפה דרך עדשות ואותות אלקטרוניים ברחבי העולם כולו. שומר על ארשת מחוּיכת מול מצלמות המתעדות כל ניע וזיע. מדבר לאט ובורר מילה מילה, הכל מוקלט. מעביר את אנשי סודו דרך קשית קפילרית על מנת למנוע הדלפות לא רצויות.

הפוליטיקאי הקומבינטור של המאה העשרים ואחת ייפול. מאחוריו שוקדים יותר מידי עיתונאים בהרכבת פאזלים של מידע אשר יצטלב אל הסקופ שנקרא בעיתון הבוקר עם הקפה והרוגלך.
פרשות הסופשי"ם, חדשות לבקרים.
עם כל הספקנות בהגדרת "חופש הביטוי", את המצב הזה אנו נוטים להעדיף. ההיסטוריה סיפקה לנו מושלי כיפה מעטים אשר שמרו על יושרה כלפי צאן מרעיתם. מה גם שעם מנהיגים כמו שיש היום יצדדו רבים בפיקוח התקשורתי.

תיק תק תיק תק תיק תק..., בום.
שישי בערב. אני מניח על השולחן, ליד העיתון, שלושה ספרים. מתייעץ בשעון הקיר לגבי חלוקת הזמן בין ארבעת חברי המדיה הכתובה. מדפדף בגמרא, מתוסכל מעט מן התהומות שנפערו במהלך רצף הדף היומי. מעיף מבט לעיתון, חושב לפתוח את הסדר עם משהו מעט קליל יותר. הממ... גמרא או עיתון. גמרא, עיתון. גמרא בעיתון.
מעביר את היד על דפי הקרם והכריכה הקשה. מסתכל על העיתון זועק הכותרות בעודו נח מקופל.
קליק של שבריר שניה בין השניים. עוצם את העניים, ומצייר את התמונה.

הוא יוצא מהבית עטוף בחלוק ונותן פיהוק של בוקר מול השמש העולה. עוצם את העניים ומישיר מבט אל קרני השמש. קפה מהביל מעלה ניחוח בידו, הוא לוגם לאט.
"לאן הדרדק העיף אותו היום?" שואל. תר בעיניו מעל רחבי הגינה.
"או, הינה".
צועד, מתכופף ומרים אותו בידו הפנויה. מנער את החול ומביט בכותרת. "התנ"ך היומי".
"את לא תאמיני תמר", השתאה בדרכו חזרה אל המטבח, "כתוב ששאול המלך זרק חנית לעבר הלוחם שניצח את גוליית. נו... הבחור הזה דויד".

המנהיג יכל לשחק עמו בטקטיקות פוליטיות אך בשורה התחתונה הוא לעולם לא יכל לעמוד מול עם שלם שצועק כן ולומר לא.

לא, לא!
לא?!
הממ..., לא? למה לא?
אזרח מצריים העתיקה מדליק את הטלוויזיה ורואה שחצי האל אשר עבורו טחן משמרות בהובלת אבנים הנמדדות בטונות הוא למעשה ילד מונגולואיד בן שלוש.
הנוצרי הפשוט נכנס בטעות לחדר השמור לכמורה בלבד ומגלה עשרות ספרים מיוון העתיקה העוסקים במדעים ופילוסופיה שהכנסייה החליטה לגנוז "למען" המאמינים.
עכשיו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דמיינו את עם ישראל לתקופותיו פותח את העיתון וקורא את הכותרות הבאות:
"שאול ניסה לחסל את דויד".
"פרשת דויד ובת שבע".
"מאבק בין בני דויד על כס המלך".
"חשיפה: כך תכננה אשת אחאב את חיסולו של נבות היזרעלי".

חטא או לא, זה כבר לא היה משנה. כתבים עם מיקרופונים שלופים היו רצים אחרי נתן הנביא. עם ישראל מדפדף בז'ורנל וקורא בתדהמה את פרקים י"א-י"ב בשמואל ב'. ערמות חציר דולקות בצמתים ראשיים. המונים חוסמים את רשות הרבים. אוהלי מחאה מוקמים בירושלים. התנועה לאיכות השלטון מחלקת פלאיירים.

התנ"ך לא נראה כך. פרשות שכאלו, גם אם עברו שנים, נסגרו בשקט. נתן הנביא נשלח מעם ה' ומספר לדויד את משל כבשת הרש. מקרה דומה מופיע במלכים א' (פרק י"א) כאשר ה' מתגלה לשלמה ומוכיח אותו.
מקרים בהם הציבור כלל אינו מודע למה שמתרחש אלא לכך שיש דין ויש דיין, יודע או מקווה שגם המנהיגים מבינים זאת בעצמם.


רעיון מפחיד.
הנחתי את הגמרא לצד העיתון, מעדיף כרגע משהו קליל במיוחד. תפסתי את הגרסא החדשה של "פו הדוב" שהספרן מצא בשבילי ונשענתי לאחור.

הזוג, הצעיר

לא יוצאים בהכרזות נמהרות אבל מודים שזה לא מה שחשבו. קשה ללמוד, לעבוד ולתפקד כזוג נשוי.
אני לא מרגיש אובייקטיבי בכדי לגעת בנושא, אבל לגבי האישו הזה אין בנמצא מישהו אובייקטיבי. 
"כל דרחמנא עביד לטב עביד", יאמרו שבסופו של דבר היה טוב. שניהם, אלו המתייצבים תחת החופה בסוף העשור השני לחייהם, ואלו שעשו זאת לאחר רכישת מקצוע וכבר מקיימים עצמם. הראשונים יאמרו שאמנם היה קשה תחילה אבל עכשיו, כשמביטים אחורה, זה היה שווה. השניים יאמרו גם הם דבר דומה. כל אחד יעדיף לחשוב שבסוף הדברים הסתדרו לאשורם. עושר ואושר.
אין גיל מוסכם לנישואין, ישנם בוגרים בני עשרים וילדים בני שלושים. ובכל זאת, שיחות קלפתות לעולם יעלו ביקורות כנגד זוג צעירים אשר נבהלו להתחתן.

"בן שמונה עשרה לחופה". עדיין לא פגשתי מקום שמציין את הגיל של הבת, אבל היחס אל הבנים די ברור. מאזהרות של 'שרוי בצער', 'בלא תורה' ועד תיפח רוחו או עצמותיו (גמרא שם, שם).
לעומת זאת יש מקורות אשר נשמעים פחות מצד אלו שנשאו מוקדם. הרמב"ם, למשל, מבקר את הנישאים לפני שרכשו מקצוע. הוא מכיר את הגמרא, אבל בכל זאת ציין סדר בדרך להקמת בית אב ואם.

בקרב חברים אני שומע את הזוגות הצעירים מדברים על הקשיים בצורה אופטימית כלפי חוץ. אני, חלילה, לא מכוון לכך שהם לא רוצים להודות בטעות, אבל המשחק מורגש. הם יודעים שהביקורת קיימת ורוצים להיראות וורוד, לא מדשדשים.
מחברים קרובים יותר ניתן לשמוע צד אחר, הם מרפים מההצגה. לא יוצאים בהכרזות נמהרות אבל מודים שזה לא מה שחשבו. קשה ללמוד, לעבוד ולתפקד כזוג נשוי. ההורים משחקים תפקיד לא קטן, אבל מהתלותיות הזו הם מעדיפים להתחמק.
יש ויש.

זה מה שקורה כאשר מוכרים לנו חלום הוליוודי. ה-"הפלי אוור אפטר" הלזה, כאשר הזוג רץ אל המכונית. שם גז, פחיות מקרקשות על הכביש ועם השמשה האחורית מתרחק הכיתוב "הרגע נישאו".
המסך משחיר, הכתוביות עולות, הטִישוּיִים מתכלים סופית בעודנו מתמוגגים מסוף הרומנס.
אתם יכולים לשכוח מסרט ההמשך. טיטולים, משכורות מינימום ווִיכוחים צפויים רק יהרסו את הרגע. את זה ניתן יהיה למצוא במחלקת הדרמה בעוד כמה שנים, כאשר נשווע לצפות בצרות של אחרים.

אני לא מנסה להתחכם ודעות, כמובן, יש לכאן ולכאן. סביבי יש יותר זוגות צעירים אשר מסתדרים לא רע עד התואר, למרות הקושי. כמו כן ביקורות לא צריכות לשחק תפקיד ראשי בבחירת מסלול חיים, בעיקר משום שהן תמיד יגיעו לא משנה מה נעשה.


שניהם אמנם מבוססים במשכורות ותנאים אבל אלו רק תנאי מעבדה.

שלשום שמעתי רעיון אשר שכנע אותי בכּדַאִיוּת הנישואים בגיל צעיר.
שיחת טלפון בין שתי גברות, עיקרי הדברים נסבו זוג טרי. תענוג לשמוע בעלי ניסיון המתייחסים לחדשים בתחום. אנשים נהנים לדעת מה צפוי לאלו אשר אין להם מושג, אחת משיתין בנבואה מַמֵש.
"עדיף כך", נטענה הטענה, "להתחתן כשעוד צעירים ולהתעצב ביחד, ולא בגיל שלושים כשלכל אחד יש כבר את השטיקים שלו".

שטיקים.
יתרון משמעותי, סוף כל סוף. הניחו את הקושי בצד (טוב נו... לפחות חלק) ותחשבו על זה. צעיר/ה שמתחתן/ת, כמה ביקורת כבר תהיה לו/ה כלפי הצד השני. שניהם חצי מעופפים מכל ההתרגשות הטמונה בתחילת ניהול החיים העצמאיים. להסתדר ו'לשחק אותה' מאושרים ליד החברים. זה חתיכת יום סיירות רציני. זוג אשר חווה כך את צעדיו הראשונים לא במהרה ינתק.
מנגד, זוג שחונך את החופה בגיל נישואים יותר מתקדם יתקל במכשולים מסוג שונה. שניהם אמנם מבוססים במשכורות ותנאים אבל אלו רק תנאי מעבדה. לא לחינם אנשיי שידוך מדברים על וויתורים כאשר מתקרבים לעשור הרביעי, כל אחד מבני הזוג התקבע בשיגעונות משלו. כעת לאחר שהאופי שלהם התעצב כפרט ידרשו קיצוצים בדרישות בכדי להפוך לבשר אחד.

יהיה לי קשה להיפטר מקריאות התדהמה -"למה? את/ה נורמלי/ת? כמה זמן אתם בכלל מכירים?"- אך הרעיון ניער איזה תא אפרפר. אם רק בשביל הגיבוש הזה, נראה שווה להתמודד עם קשיים שכאלו.

הלוּכֵה! געוואלד. הלוּכֵה!

אנו הופכים מעמי הארץ לעמי הארץ שחושבים שהם חוּכֵמים גדולים.
הטריגר החל בשיטוט אקראי, לפני שבועיים, באתר ערוץ7. דיון טוקבקי קצר אשר התפתח באחד ממאמרי הדעות. אחד מהמגיבים, בניסוח מיוסר מה, כתב שבציבור שלנו חל פיצול- אלו הנוטים אל החרדים ואלו הפונים אל החילונים. המהום הסכמה והמשכתי הלאה.

על ההדק לחצה שאלה. "מאחד עד מאה, כמה דתי אתה?" נשאלתי.
חמש שניות של תהיה הובילו למסקנה, "מאה".
הוא צחק "אתה מאה אתה?".
"כן, אני מאה".

                                                ***

--"זו ממש בעיה". "אני לא חושב שכדאי לעשות את זה". ישנה איזה סוגיה שמדברת בדיוק על זה (שכחתי לגמרי מה כתוב שם אבל) פשוט תניח לזה". "בונא! מה אתה כופר? מה אתה עושה ? זו חתיכת דילמה".
--"מה?".
--"מה 'מה'?".
--"מה 'מה מה'? מה הבעיה?!".
--"מה זאת אומרת 'מה הבעיה'? זו ממש בעיה בעייתית. חתיכת ספק אסטרונומי. סוגיה הרת גורל. לא אתפלא עם מעורב כאן איזה פוטנציאל לכרת. שמעתי על זה בעבר שיעור קשה, פולמוס שלם. תאמין לי אתה לא רוצה להיכנס לזה. עזוב אותך, בחייך שמע לי, זה גם ככה לא כזה קשה, במקום להסתבך פשוט ת..."
--"טוב הבנתי. אממ..., נשמע ממש חמור".
--"כן, דפים שלמים של התפלפלות, קושיה קולוסאלית, שאילתא גרנדיו...".
--"כן, כן הבנתי, תודה".

הוא הושיב אותי לידו לאחר קושיה מצידי, פותח שולחן ערוך. חברותא, אני ואחד הצדיקים של השיעור. לאחר סקירה קצרה מעל השולחן קמתי "הבנתי, כמובן... אסור".
הבטן קרקרה לשמע קרקושי צלחות המועמסות בחביתות, ארוחת בוקר. אין טעם להאריך, לעומת זאת, לחביתה נוטפת החלמון יש בהחלט טעם.
"נו, מה זה? אסור אסור" נתן בי מוּסר. "הכי קל להגיד אסור. בא נעבור על הפרטים, נלמד מתי הדבר מותר". הוא הכריח אותי לשבת, לא וויתר. לימד אותי את אחד העקרונות החשובים לי בכל הקשור ללימוד הלכה.

לא מעט ניכוותי ע"י חבריי מהישיבה, בייניש"ים זרים ולעיתים גם ע"י רבנים מסוימים. סיטואציה. בטבעיות, אני פונה לעשות דבר מה. די ברור לי שהדבר מותר אך לפתע צ'קלקות וסירנות - "עצור בצד". השיח הגששי-קישוני הנ"ל חוזר על עצמו. מתריעים בי לחזור ממעשי עקב חומרת הדבר, איסור גמור למעשה.
אינני קצשו"ע מהלך, ולכן במרירות מופגנת אני חדל ממעשי. רושם לעצמי לבדוק את האיסור החדש לעומק. אני מגיע לביתי ומדפדף בסִפריה התורנית הגדולה ביותר, האינטרנט. הופ! ללא בושה, מול עיני מופיעה הסוגיה במלוא הדרה. תוך שניות ההגדרות הערטילאיות לובשות צורה. מהלך של טיעונים, מקורות וסיכומו של עניין.
ראו זה פלא. ישנם מחמירים וישנם מקילים. גדולי תורה משני צדי המתרס.

מדוע ציבור הצעירים/ות אשר נחשף להלכה פותח במין סגפנות תורנית חסרת מעצורים?

חתונה. בקבוק יין פקוק למשעי על השולחן, לא חבל? קראתי למלצרית. עלמת החן היקרה, תינוקת שנשבתה לעניינינו, פנתה עם הבקבוק אחר פותחן למבצע חילוץ "משקה המלכים".
"מה אתה נורמלי?" חברי בדק לשלומי הנפשי.
"מה קרה?".
"זה יהיה יין נסך".
יין נסך? מה הקשר. "זה רק אם גוי פותח את הבקבוק, לא?".
"לא, לא" חבר נוסף החווה דעתו.
"מה פתאום", קרא בהחלטיות. מספיק בשביל לערער אותי. "נו, לך תיקח את זה ממנה לפני שהיא תפתח את הבקבוק" דחק.
הלכתי. בקשתי ממנה להעניק לי את הכבוד לפתוח את הבקבוק ולאחר התמודדות כושלת עם הפותחן המוזר ביותר שנתקלתי בו מעודי היא באה לעזרתי.
שבתי אל השולחן עם הבקבוק, השניים צפו בי.
"אתה פתחת, כן?".
"שנינו, היא עזרה לי".
הם הנהנו קלות. מביטים בי, הבייני"ש שסרח, במיאוס בזמן ששתיתי.
בזבזתי שתי כוסות. יין שהפך לחומץ תחת עיניהם הצרות.
חזרתי הביתה ונחתתי ישירות מול המחשב. אכן התגלתה מולי סוגיה המשווה בין מחללי שבת בפרהסיא וגויים לגבי יין נסך.
כן כן, ראו זה פלא, ליידיס אנד ג'נטלמנס - מחמירים ומקילים (במחילה, אני אשאיר לכם את הרמת הגבות לכשתראו בעצמכם מי ברשימת המקילים).

וכי למה להחמיר?
מסילת ישרים, פרק י"ח. בביאור מידת החסידות.
"...הנה שורש החסידות הוא משז"ל אשרי אדם שעמלו... נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר."
קטע חביב עליי. מעט ארוך, לכן אנסה לפשט אותו בעזרת משל אהוב - "משל הצ'יפס והקטשופ".
נאמר ואביכם מולידכם חובב לצד צ'יפסוֹ מן האדום האדום - קטשופ.
באחד מן הימים מגיע אביכם מן העבודה כאשר הוא רצוץ מהניירת החודשית וביקש בתום לב, אבל רק אם בא לכם, צ'יפס. צאצאים מסורים שכמותכם, אצתם, רצתם, קצצתם, טיגנתם. הנחתם את מעשה ידיכם להתפאר על הצלחת ודיווחתם אנגליה.
רק רגע. אבא, אמנם, ביקש צ'יפס, ותו לא, אבל אנו יודעים שהוא ממש אוהב קטשופ לצד הצ'יפס. גמלתם בלבכם, מעצם אהבתכם עד בלי די, והתזתם מן המֵחית בקרבת המעדן. בחיוך מתקתק הגשתם את מנחתכם, רוויים אושר מהנּחת שגרמתם לאבא.
"שלא יאמר לא נצטוויתי יותר, די לי במה שנצטוויתי בפירוש... ואז לא יאמר...אפטור עצמי במה שמוטל עליי".

הטרנד החדש, בעיקר בשל בורות, הוא להחמיר. ולא, לא מדובר בחומרה אשר באה לאחר דיון מעמיק, מתוך אידיאל.
לאחר שנה בישיבה הבייני"ש הממוצע הִינו כשרלוק הולמס באיבחון בעיות הלכתיות. אוי לו, לשיעור א' הצעיר, אשר רק יקרה בדרכו שכן מלוּמדנו ה"וותיק" יגער וינזוף למראית דילמות, במידה ויבצבצו מציציותיו. אין לו מושג לגבי ההלכה הפסוקה אבל- "תחמיר" הוא יורה, הולך על בטוח. עם פצצת נפאלם אי אפשר להחטיא.
הטרנד החדש, בעיקר בשל בורות, הוא להחמיר.

מי שלא בזרם, זה המחליט להטות לדעת המקל, יזכה למבטים מזלזלים אף חשדניים.
אבסורד. אנו הופכים מעמי הארץ לעמי הארץ שחושבים שהם חוּכֵמים גדולים.
"הלכה" זועקים.
"געוואלד" מייללים.


אני חושש שהוא צודק, האדון שהגיב. אנחנו מתפצלים.
מדוע ציבור הצעירים/ות אשר נחשף להלכה פותח במין סגפנות תורנית חסרת מעצורים?
כמה קטשופ אפשר לצד הצ'יפס? זה נחמד כשיש כמות מסוימת אבל למה להטביע את כל הצלחת?
"כמה אתה דתי, מאחד עד מאה?" הוא שאל. מציב את המודל החרדי בנקודת השיא. "מאה".
"מאה?".
"כן, מאה". אני לא חושב (ואולי זאת הבעיה) שמשה רבנו התהלך עם שטריימל כנגד השמש הקופחת. מן הסתם גם לא קנה אתרוגים באלף דולר, לא דרש מאשתו לעשות קרחת ולשים כיסוי ראש מעל הפיאה או אף הגדיר מדרכות נפרדות לנשים וגברים. להדר ולהחמיר, עוד ועוד.
לא היה לו צורך להחמיר, הוא הכיר בדרישות. אם בכל זאת החמיר, אני משער שהיה זה בשל מעמדו.
הוא תמה, אומר המדרש, כאשר ראה את רבי עקיבא דורש תילי תילים על כל שפיץ באותיות. משתאה מחוכמת רבי עקיבא, אבל אולי מתפלא בגלל שלא היה לו מושג מאיפה זה בא. "אתה בטוח שבידי אתה מעניק את התורה?" שואל.
אז אני הולך על מאה. יש לי בעיות, נכון, אני מתמודד. מפשל ומתקן, בדיוק כמו כולם. מתעודד ונתמך במושגים כ"כח דהיתרא עדיפא", "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה" (או שמא "שאין הציבור צריך לעמוד בה") ואחרים.

"מה בשבילך אדוני?"
"אני אלך על צ'יפס. יש לך קטשופ?"
"כמה שקיות?"
"שקית-שתיים יספיקו, תודה".

סיקו (SICKO)

זו אינה המלצה, אני לא נהנתי. לא משהו בשביל הכיף או להתרענן מולו לכמה רגעים שקטים. זהו שיעור.

סרטו החדש של הבמאי מייקל מור - “SICKO”.
לא, אני ממש לא מתכוון לספר לכם על מה זה, גם לא למה כדאי לכם לראות אותו, וכדאי. המעט שאומר הוא שמייקל מור הכין לי חתיכת שיעור. כזה אשר גרם לי להבין את משמעות, חשיבות, וצורך המאמר – "אין יאוש בעולם כלל". לא עוד אמירה חסידית מחוייכת נגד מצב רוח עגום.
צפו בזה. אמנם אפשר לטעום מעט מגמתיות, אבל תראו לי אחד שיעפיל על העובדות. אם יש משהו שהאדון הזה יודע לעשות, ותהיו בטוחים שהוא יודע לעשות, זה תחקיר רציני. להראות לכם בצורה שיטתית ללא שום ספקולציות או תיאוריות של פרשנים. חד כתער וחלק כמו הקרח עליו אחי החליק ביום רביעי בשלג הירושלמי [אני דחפתי אותו :) ].
אל תתבלבלו מהנושא. הסרט מגיע, גם, כמשל לפוליטיקה, כסף, או אם תרצו - פוליטיקאים ובעלי הון.

צפיה מענה.

קסם של אנשים

מתהלך אדיש ברחוב עם משטמה טופחת כנגד היצור שהעמיס את האבולוציה על הטנדר והעביר לרוורס.
אתמול הזדמן לי ללמוד באופן מעשי מעט מרזי הדוּדִים. לאחר שנחבלתי קלות עקב טיפוס לא מוצלח דרך חלון בגובה של כשני מטר, חיכו לי שלוליות חלודה, גריז ושאר מרעין המופיעים לרוב בפרסומות לאבקות כביסה, כאלו המוציאות את הבגדים מעצמם.
לעמוד על הגג בין צבא דודי שמש, אנטנות טלוויזיה וצלחות לווין. לנוע בזהירות דרך סבך כבלי הטלפון, האינטרנט ואחרים שכבר לא מחוברים לשום דבר. קצת מפחיד למעלה כשאין מעקה, צעד או שניים לא במקום ואתה צונח "נר".
שם, על הגג, נוף אחר. להביט לצדדים ולראות את עשרות הכבלים והצינורות החולפים מבניין אחד למשנהו, צילַם נמתח בין הגינות והחניות, נמנעים ככל שיכולים מלהיחשף מעל אזורים פתוחים.
נוף אורבני, קישורים.

יש ימים שאני רוצה לברוח. כל הבלגן מצטבר לכמות כזו שכבר אי אפשר להתמודד. כמה דברים רעים אפשר לשמוע? לכמה דעות של אינטלקטועלקים אפשר להקשיב? וויכוחים של "אני-צודק-ולאמענייןאותימהתגידאנימקשיברקכדילהיראותמנומס".
ימים שבא לך פשוט ללחוץ על המתג ולהעביר את כל העולם למצב "עוף". ללכת לקרוא סתם איזה ספר שהיה זרוק בבית, ואח"כ להתפנק עם פוך ולישון את השינה הכי מתוקה שאפשר.
ובכן, כל הבעסה! אף אחד לא המציא, עדיין, את הפטנט. והדברים היחידים שמתקרבים לסיפוק המתואר יחסלו אותך תוך זמן קצר. "יופי", קמעא סרקזם תמיד עוזר, "נתקעתי פה?".

השלב הבא הוא 'הזומבי'. מתהלך אדיש ברחוב עם משטמה טופחת כנגד היצור שהעמיס את האבולוציה על הטנדר והעביר לרוורס. מנסה לא לחשוב על אף אחד חוץ מעצמי ושלי. לא רואה/קורא חדשות או שומע רדיו בשעות עגולות. צופה בקומדיות וקורא בדיחות בניסיון להטביע את העצבים בכמויות אדירות של הומור.
זה מצליח. מגיע רגע בו אתה מסוגל להביט על העולם מהצד ולחייך מול אותם סמוקי לחיים אשר ורידיהם מתפרצים מצווארם בצעקות. מרים גבה ומפנה מבט, לא שוקל אפילו לנסות להשתחל לדיון.
אבוי, לאחר תקופה קצרה של נירוונה משהו משתבש. אתה מוצא שחלק מהפאזל חסר, הלך לאיבוד. עוד צעד, שניים, ופתאום אתה מרגיש שמש בִּיסְלַשִי"ת קופחת, דיונות של פּוּדְרַה, ומימייה ריקה.
צימאון.
מה קרה? וכי למה, עד שכבר התחלתי ליהנות, אני מחפש מעבר לפינות? תר אחר מה?

יש הבדל גדול בין לחכות בטרמפיאדה מלאה באנשים ובין להמתין בודד. להגיע ראשון למפגש או לדפוק איחור אופנתי ולהיכנס כשכבר כולם נמצאים. לשבת במסעדה ריקה או מלאה.


זה מגיע בנגיעות קטנות.
גברת ברחוב ממול מחייכת ללא שום התרעה, ממהרת להסתיר בידה את גילוי הרגש הלא צפוי. אבא צעיר אשר בקושי מסוגל לסרב לביתו הקטנה המתחנחנת לסוכרייה. נהג האוטובוס מחייך ומנופף אל חברו לעבודה השב בנתיב שכנגד. "בררר... " עשרים טרמפיסטים מקפצים קלות בקור החורפי.
הממ..., מטפטפת ההבנה, מתחיל סוף כל סוף להשיג את החסר, חלק הפאזל שנעלם. אנשים.
מגג הבניין רואים כיצד גם המבנה הישן והמרוחק מחובר בעזרת כבל טלפון בודד אל רשת הבניינים. לא מעוניין להישאר לבד.

זן נוסף של צריכה. הווי מינימלי של החלפת מילים, צחוק משותף, רֵכִילֵ'ס פיקנטי, לכפכף חבר. רשימה, לכאורה, של המובנים מאליהם כאשר בעצם אפשר לאבד שפיות בלעדיהם.
סיטואציה פיזית של אחד מול שני ללא מתווך גאג'דטי דאבל ליבתי בצבעי מאטל. לחוש את הריחות, לראות את המגע, לשמוע את המראה, להריח את המילים, לטעום... . סיטואצית ה'פנים אל פנים' הבנאלית, ויחד עם זאת כל כך מורכבת, כאשר כל החושים מתערבבים יחד.
אנשיי המקצוע למיניהם - פסיכילוגים, סוציולוגים, אנתרפולוגים, רואי חשבון ושות' יעניקו את הסברם ההגיוני. אבל בכל אופן משהו קורה.
משהו מעבר למילוי תפקיד כקבוצה שתתמוך בדעותיך או שתתן לך להרגיש טוב עם עצמך.

יש הבדל גדול בין לחכות בטרמפיאדה מלאה באנשים ובין להמתין בודד. להגיע ראשון למפגש או לדפוק איחור אופנתי ולהיכנס כשכבר כולם נמצאים. לשבת במסעדה ריקה או מלאה.

מקשיב לשיחות של אחרים. עובר על שמות לא מוכרים במיילים קבוצתיים. נהנה לראות כיצד בני אדם מגיבים לסיטואציות, למתחים. רואה, שומע, מריח, טועם, נוגע.
אני חושב שאני מתמכר לאנשים, לרגעים של סתם להיות עם..., של להיות ביחד.
לקסם של אנשים.