מבזקי חדשות
שרות "עדכן אותי" רוצה לקבל הודעה כשהבלוג מתעדכן?
|
ט"ז חשון תשס"ז, 07/11/2006
זוכרים את הקטנצי'ק שכתבתי עליו לפני שבוע (26.10.06), לא ? אז אני מצטט: 
אם אנחנו צריכים לתפוס חברה מהתיכון שיבואו למנחה ופתאום ילדון שבכלל לא חשבת לקרוא לו, רודף אחריך שתזכיר לו בסוף השיעור לבוא למנחה, אז מה בדיוק אמורים להרגיש?!
 "ואם במנחה עסקינן, סיפור קצרצר: היום, ילד מכיתה ב' הפיל אותי לרצפה, מטאפורית כמובן. הייתי בדרך למנחה והקטנצ'יק עצר אותי, לרגע, לומר משהו. אמרתי לו שאני חייב ללכת למנחה. ואז מה הקטנצ'יק החמוד, שפשוט לבלוע אותו, אמר?! - שהוא גם רוצה לבוא למנחה!!! בהתחלה חשבתי שאולי אני מתבלבל, שאלתי לכוונתו והוא הסביר שהוא הלך כבר למנחה. "אתה יודע עיברית?", שאלתי. "לא, אני פשוט עומד שם". בכל אופן אותו קטנצ'יק לא פצה פיו לחינם ולא רק שהוא הגיע הוא גם הביא את חברתו לכיתה, לוסי, ילדה מתקתקה, לתפילה. בפעם הראשונה שהוא נכנס לתפילה זה היה... זה היה פשוט משהו. היינו באמצע לאסוף את החבר'ה למנחה כשהוא בא. שאר ה"סטודנטS’" לא ממש הבינו - מה ילד בכיתה ב' עושה איתם? הם באוירה של צחוקים לאחר ש"רדפנו ושעטנו" אחריהם ולפתע עומד לידם ילד קטן, רציני, מחכה שיתחילו. לא, רציני זו לא המילה, נו... המבט הזה כאשר מצפים למשהו. מרימים גבות ברגע שמנסים להבין מה קורה, רוצה להבין. הוא נעמד ליד אלעד בתפילה, רגליים צמודות, מנסה לקפוץ בקדושה כמו כולם, עונה אמן באיחור של שניה אחר כולם. אין לי מושג מה גרם לו פתאום לבוא למנחה. ילד בן שבע מזכיר לי היום, בהפסקה שלפני השיעור האחרון, כשאני עובר ליד כיתה ב', לקרוא לו למנחה. קולטים? אולי אבסורד זו המילה. כמה שחשוב לשליח… לנו, לעבוד עם התיכוניסטים, דווקא בגלל שהשנים הללו כל כך גורליות. ההבדל בין ההחלטות שהוא יקח בסוף השנה יכול להוביל לקצוות כל כך שונים. אותו שמיניסט, יכול, שנה הבא לבוא לאיזה תוכנית בארץ או אפילו יפתח קשר חזק ליהדות שבגללו יתחתן עם יהודיה וישמור בביתו על זהות יהודית כולשהי ובאותה המידה הוא יכול פשוט לעזוב בלי כלום, ריק, כאשר אחרי שנה בקולג', או פחות, השנים שלו ב"היברו אקדמי" יהפכו לזיכרון עמום, יתפסו את מקומם תחת הכותרת היה נחמד לא יותר. וכמה שזה נורא להשתמש בסטטיסטיקה קרה, אבל- אפשר לשכוח ממנו. אם אנחנו צריכים לתפוס חברה מהתיכון שיבואו למנחה ופתאום ילדון שבכלל לא חשבת לקרוא לו, רודף אחריך שתזכיר לו בסוף השיעור לבוא למנחה אז מה בדיוק אמורים להרגיש?! בפעם הראשונה שדניאל, שמו של הילדון, בא למנחה, הרב לא היה בנמצא, הוא היה מחוץ לעיר. אבל ביום למחרת הייתם צריכים לראות את הרב. דניאל איחר למנחה והגיע כשהיינו באמצע שמונה עשרה. הוא נכנס, לאט ובשקט, נעמד בפנים. לאחר דקות מספר הרב סיים שמונה עשרה, מחכים שעוד כמה יסיימו. אז הרב הבחין, מבטו משתומם, בדניאל, כאילו אומר "מה הוא עושה פה". סיטואציה מצחיקה. אני זוכר איך הרב הביט בי. הש"ץ התחיל קדיש לאחר שמונה עשרה, הרב חייך אל דניאל ודניאל, מלמטה, מישיר מבט חששני אל הרב, "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" הרב ענה אמן ודניאל אחריו- אמן. ב"יהא שמיה רבא.. " דניאל קצת נתקע ואח"כ בשאר האמנים שוב, הרב עונה אמן ועם כל אמן שדניאל עונה אחריו חיוך נמתח על פני הרב. הרב הסתכל סביב, שואל ללא מילים "מה זה?", נדהם לראות מולו ילד מכיתה ב' שמנסה להתפלל. ובמנחה למחרת אתם יודעים מה קרה? גם דניס,חברו לכיתה, הגיע. ולוסי גם היא הופיעה שוב, מתפללת מעבר למחיצה עם אחת הבנות (שליחות). סוכר! דבש! שוקולד ! איזה מתוקים!!  -- דניאל ליד אלעד במנחה -- נ.ב
ב"יהא שמיה רבא.. " דניאל קצת נתקע ואח"כ בשאר האמנים שוב, הרב עונה אמן ועם כל אמן שדניאל עונה אחריו חיוך נמתח על פני הרב.
בשלושים ואחת לאוקטובר היה הלווין, כמו בסרטים – "תעלול או ממתק". פה באמריקה זה משהו ממש מטורף, צריך לראות את האור בעניים של הילדים (גם הגדולים) כשהם מתכננים לאן ילכו בערב, עם מי ולמה יתחפשו. אני חייב להודות שקצת הסתובבתי ברחובות, לראות על מה מדובר, המחזה פשוט מדהים, פורים ממש פיצפון ליד הלווין. הרחובות עמוסים בחבר'ה, מקטן ועד סטודנט, מחופשים כיד הדימיון, אבל כמשמעו- עמוסים !! באותו ערב ממש, הגיע אלינו לני מבית שמש ולהקתו "שלוקרוק" אשר מופיעה מזה כ-20 שנה בארצות הנכר, לתת מעין אלטרנטיבה לתלמידים. קצת מוזיקה יהודית, ידישקייט - אבל עם גיטרה חשמלית, תופים ומקצבים מטוררררפים!! האמת העגומה היא שלא הגיע הרבה קהל וחבל, אבל, ואני חייב להדגיש, שלני פשוט לא ויתר. הוא וחבריו הביאו הופעה פשוט פצצה לגוורדיה שכן באה (אני ממש נהניתי). ולא ויתרו עד הסוף, היה ממש יפיפה. מוזיקה, פשוט, טובה ומקורית שכיף לשמוע. לקינוח הוא גם הפגיז בכמה כוורים מקפיצים שהתיהדו בצורה דרסטית. גו לני, גו לני!!!  -- לני ולהקתו מרעידים את אולם ההתעמלות--  -- הגוורדיה, ועוד כמה שלא נכנסו לתמונה, מתמוגגים מהנאה --
|
 
|
ז' חשון תשס"ז, 29/10/2006
הקדמה: ובכן נתחיל מימין לשמאל: שיעור תפילה – המינוח שיעור, אינו ממוקם, בד"כ, לצד המינוח/הגדרה/מושג/שם העצם – תפילה. זאת משום - מה לשיעור ולתפילה? פשוט יושבים ומתפללים. עוקבים אחר החזן. עונים אמן, משתחווים בזמנים הנכונים. שיעור?! 2-4 – הכוונה לכיתה ב' [2 (-גימטריה)] ועד כיתה ד' [4 (-גימטריה)] בכלל C - האות השלישית באלפא ביתה האנגלו-אמרקאי. מכונת בלעז כ- "סי" (סמ"ך בחיריק יו"ד שותקת) בעלת שתי צורות הגייה: כ-סמ"ך או כ- קו"ף, תלוי באות הבאה לאחריה לפי כללי הכתיבה/הגיה בשפה האנגלית. מציינת בבית הספר את הרמה הנמוכה ביותר. בד"כ תלמידי כיתות C הינם תלמידים טריים לחלוטין, שנה שניה, כאלו שהתקשו בלימודי קודש ושפת
לקחת ילד וללמד אותו שיר בסינית ושידע להגיד אותו כמו שצריך זה קשה, אבל זה בדיוק מה שהם עושים.
הקודש או מהסוג שמעדיף לחרופ ולהשלים שעות שינה ולכן נישאר ללא התקדמות בשלב הנמוך. לענייננו. בשעה 12:30, לאחר הפסקת הצוהריים , ילדי כיתה ג', כשאר התלמידים, חוזרים לכיתתם, מלבד שלושה. אותם שלושה, שתי בנות ובן אחד, במקום לחזור עם שאר חבריהם לכיתה, מתיישבים מולי באולם ספורט. "שיעור תפילה". לשלושתם זו השנה הראשונה בבית הספר. לא, אם לדייק אלו החודשיים הראשונים. בשביל להבהיר, בפשטות, מדוע שובצו השלושה בכיתה מיוחדת לכבודם, ובכן – לא היה להם מושג. הם התחילו מאפס. בלי משה רבינו או אברהם אבינו. בלי ''מודה אני'' ו''שמע ישראל''. בלי מילה בעיברית. אפס. בשיעורים הראשונים בכלל לא נגענו בתפילה. רק סיפורים – בריאת העולם, אדם וחוה, שלושת האבות ומספר התפילות כנגדם, שנים עשר השבטים, יציאת מיצרים. כשהזכרתי את המילה שואה, באנגלית כמובן, הם הרימו גבות. לאחר כשבועיים, שלושה, התחלנו "מודה אני" ו"מה טובו", שרים. אחת מהבנות, ילדה פשוט מבריקה, אבל מה..., צינית ברמות מטורפות, תמיד אמרה איזה מילה – טודר (שורוק, צרה). כששמתי לב לזה, נאמר לי שהכוונה לסוג של מורה פרטי, לשיעורי עזר. הם די נעלבו מההפרדה, ות'כלס אפשר להבין, הרי כל יום הם רואים את החברים שלהם הולכים לכיתה שלהם ומתפללים ואילו הם- לא. הם קיבלו מורה מיוחד בשבילם, בגלל שהם לא יודעים להתפלל. "בדיוק, אתם פה בשביל ללמוד להתפלל כדי שתוכלו, אפילו עוד השנה, להצטרף לשאר הכיתה" ניסיתי את כוחי , אבל ילדים יותר חושבים על כאן ועכשיו מאשר על רווחים עתידיים. עברו מספר שבועות והגענו לשינון בע"פ, עם מעט טעיות פה ושם, של "מודה אני", "מה טובו", "אדון עולם"(בשתי מנגינות) ו"שמע ישראל"+פרשת "ואהבת". יום אחד, לאחר השיעור, ישי אמר לי שהוא שמע אותנו מתפללים/שרים ונורא התלהב שפתאום הם יודעים בע"פ "מה טובו" ו"אדון עולם". זה מדהים, אמר, איך שכבר הספיקו ללמוד. למען האמת אני חשבתי שהקצב איטי מידי, אבל כשחשבתי על זה הוא פשוט צדק. לקחת ילד וללמד אותו שיר בסינית ושידע להגיד אותו כמו שצריך זה קשה, אבל זה בדיוק מה שהם עושים. אין..., הערות כאלו ממש מחזקות. אבל לא פה קבור הכלב. מספר ימים לאחר מכן, בשעה האחרונה [כן... לפני מנחה, למי שעוקב :) ] אני מלמד את כל כיתה ג' חומש. אני ממש לא זוכר איך זה התחיל, אבל איכשהו התלמידים התחילו לדבר על תפילה. אולי זה הייתי אני שהעיר או אחת הבנות שסיפרה שלמדו איתי מנגינה ממש כיפית ל"אדון עולם". בכל אופן, כדי להוכיח, התלמידים שלי (אוי, אני כל כך גאה) התחילו לשיר את המנגינה שלמדנו. שאר כיתה ג', שיודעים להתפלל, אך לא הכירו את המנגינה שתקו. ואז, אחת הבנות, שכבר יודעת להתפלל ברמתה ומתפללת עם שאר הכיתה, רצתה להכניס קצת לתלמ
ואז כבר הייתם צריכים לראות אותי. כמה שאני התמוגגתי מאושר, הקראוס הכי מאושר בעולם!
ידים שלי, שלא יתלהבו כל כך, בגלל שהם, "הותיקים", יודעים יותר, והחלה לשיר "אדון עולם" במנגינה הרגילה. היא חשבה שהם לא יכירו את המנגינה. הייתם צריכים לראות את הפנים שלה כשהתלמידים שלי הצטרפו אליה בלי שום היסוס ושרו איתה. את הפנים שלה?! הייתם צריכים לראות את הפנים של התלמידים שלי!!. כעבור רגע שאר הכיתה הצטרפו ל"אדון עולם" כיתתי. כמה שהם שמחו. צוחקים בהנאה תוך כדי שירה. דווקא אז נפל האסימון. פתאום הם ראו, בלי הסברים מיותרים שהם כבר יודעים חלק. יודעים כמו כולם. ואז כבר הייתם צריכים לראות אותי. כמה שאני התמוגגתי מאושר, הקראוס הכי מאושר בעולם!!
|
|
ד' חשון תשס"ז, 26/10/2006
יש לנו מנחה כל יום אחרי בית ספר. אם למישהו היה הוא אמינא שזה ברור שתהיה מנחה, אז שכבר עכשיו ידע שהוא טעה. מה מנחה? מאיפה תשיג מניין? עוד בהתחלה בכלל לא חשבתי שתהיה מנחה, אפילו לא הגעתי לשאלה מאיפה תשיג מניין. ואז בשיחת הכרות (-הערכת מצב) הרב העיר שיש כל יום מניין אחרי הלימודים. מסביר שצריך לדאוג לאסוף את הילדים שיבואו לכיתה 207. שניזדרז ולא נאחר, הרי אנחנו צריכים להוות דוגמא וכו... להפתעתי, די ניגנבתי בהתחלה. פעם ראשונה שאני נדהם מעצם הרעיון שיש מניין. כאילו – מניין. מה הביג דיל? אבל אחרי כל הסיפורים והתאורים ששמעתי על הבית
מדהים, עוד יותר, לראות בחורים שהיית משווה את הפתיחות שלהם לבלוק, אבל לא סתם בלוק, אלא ממש איטונג, ופתאום, הם כן משתפים פעולה ומתחילים לבוא, מידי פעם.
ספר והצורה בה חיים בביתם התלמידים ומשפחותיהם ממש לא ציפיתי לזה. אבל כמו שעון, יום יום. התהליך בחלקו, כמובן, הוא די מצחיק. מנחה מתחילה בדיוק, או יותר נכון בתקווה, ממש בסוף הלימודים, על ה"מינוטה". מה שאומר 1530 אפס אפס, כולם על ציוד מלא (סידור), בתזוזה ל- "אשרי יושבי ביתך" אבל הדרך ארוכה ומפותלת. ראשית, עד שלוש שלושים אני מלמד את כיתה ג' הנשמות. [וואי אני חייב לשים את התמונה שלהם (אפילו טשטשתי אותה בצורה מקצועית)]. הרב הציע לסיים את השיעור עשר דקות יותר מוקדם, שיתארגנו עם התיקים ויצאו בזמן, צודק, רעיון טוב. אבל מרפי עדיין מתעקש לבקר כמה פעמים בשבוע. בכל זאת, ילדים, הינם באשר הם, ילדים. כך שכל כמה זמן ילד/ה זה/ו או אחר/ת גורר/ת אותי חזרה לכיתה לתור אחר הז'קט האבוד 2. לאחר שסיימנו עם כיתה ג' מגיע החלק הקשה. "תפוס את החבר'ה", רק אציין, שה-"קינדרלך" פה יודעים לרוץ די טוב. בתחילה הם היו נעלמים בשניות. לא הייתי קולט מאיפה זה בא לך ותוך שלוש דקות זה רק אתה והצרצרים. הבעיה היא שצרצרים, כידוע, לא יכולים להשלים מניין. אך אל דאגה, תוך מספר ימים קיבלנו מידע מודיעיני לגבי המדרגות האחוריות שמובילות אל המסדרון של היסודי אשר מוביל ישירות אל הג'ים (אולם התעמלות) ומשם, לאחר התכוננות קצרצרה, הם פוצחים בריצה של שלוש שניות בשטח פתוח לעבר הכניסה של הבית ספר. כבר למחרת ארבנו בנקודות שולטות ואספנו את החברה לפי העיקרון הגמרתי "כופין אותו עד שאומר רוצה אני". כן כמובן, גם אני חושב ככה – זה לא יפה להכריח חברה לבוא למנחה, אבל אם המסל"ש (ועוד רבנים וטובים) אמר ש-"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" מי אני שאתווכח. מה גם שאנו עושים זאת עם חיוך על הפנים, וכן מעודי לא ראיתי מאן דהו שהוצרך לטוס לאן שהוא ולא נענה ב-"סבבה, אבל מחר!, כן?". אממ... די חשוב להזכיר - זה עובד. כבר כחודשיים לאחר תחילת השנה ויש מניין. לפעמים יותר צפוף בכיתה, לפעמים פחות, אבל יש מניין. מה גם שהתגבשה מן קבוצה של חבר'ה אשר בעקביות מגיעים למנחה, וגם אם הם אינם יכולים ביום ספציפי זה או אחר לבוא, הם, באמת ובתמים, מגלים רצון. מדהים, עוד יותר, לראות בחורים שהיית משווה את הפתיחות שלהם לבלוק, אבל לא סתם בלוק, אלא ממש איטונג, ופתאום, הם כן משתפים פעולה ומתחילים לבוא, מידי פעם. או אז, סוף סוף, מתחילה התפילה, אחד מהשליחים, רוב הזמן, עולה להתחזן למרות שמספר פעמים תלמידים, שיודעים, עלו (עם קצת עזרה מצידנו). סתם בשביל לתפוס את המחזה, דמיינו לכם תמונה של מספר חבר'ה עם חולצות טישירט וג'ינסים זרוקים, שימו להם סידורים בידיים, תוסיפו כיפות שחורות [תרומות של כיפות סרוגות יענו בצורה חיובית ;) ] ולאחר שכל העסק מוכן, נדנדו אותם קלות – בכל זאת שמונה עשרה. לאחר שהחזן מסיים ב-"ונאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" כולנו בצוותא ממלאים את חלל הכיתה בקריאות "שכוייח" ומעט צ'פחות. ממש להחזיר עטרה ליושנה. ואם במנחה עסקינן, סיפור קצרצר: היום, ילד מכיתה ב' הפיל אותי לרצפה, מטאפורית כמובן. הייתי בדרך למנחה והקטנצ'יק עצר אותי, לרגע, לומר משהו. אמרתי לו שאני חייב ללכת למנחה. ואז מה הקטנצ'יק החמוד, שפשוט לבלוע אותו, אמר?! - שהוא גם רוצה לבוא למנחה!!! בהתחלה חשבתי שאולי אני מתבלבל, שאלתי לכוונתו והוא הסביר שהוא הלך כבר למנחה. "אתה יודע עיברית?",שאלתי. "לא, אני פשוט עומד שם" ועל כך אומר: "מ ---- טו ---- ר ---- ף" נ.ב. "אמר רב חלבו אמר רב הונא, לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה שהרי לא נענה אליהו אלא בתפילת המנחה ...והטעם שתפילת מנחה היא חשובה כל כך, מפני כי תפילת השחר זמנה ידוע. בבוקר בקומו ממטתו יתפלל מיד קודם שיהיה טרוד בעסקיו, וכן תפילת ערבית, בלילה. זמנה ידוע, בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו, אבל תפילת המנחה היא בעוד שהיום גדול והאדם טרוד בעסקיו והוא צריך לשום אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל, על כן שכרה הרבה מאוד" (גנצפריד סימן סט [לא מוגהה])
|
|
כ"ה תשרי תשס"ז, 17/10/2006
קשה לגרום להם לרצות ללמוד שפה חדשה. קשה להתמודד עם אדישות.
פתאום כמה מטרים ספורים בתוך שדה התעופה הם התחלה של שנה שלמה. שנה כל כך... אחרת, בלתי צפויה. היה קשה לעזוב. כנראה ששום שליח לא יודע, באמת, למה לצפות לפני שהוא נוחת. ארץ אחרת, שפה זרה, אנשים שונים. ההתרגשות קיימת, למעשה אני כבר חודש וחצי פה והיא עדיין לא פחתה. ועדיין, רק ברגע שהוצאת את הרגל שלך מהמטוס אתה מתחיל להרגיש אבוד. פתאום אתה מרגיש ומעריך מה זה בית, מה זו משפחה. יודע ומקווה שהכל מאחוריך מחכה. ששום דבר לא ישתנה, שהחדר יהיה מבולגן כמו שאתה אוהב. וכל זה בשביל מה? מה זאת שליחות? קמים בבוקר ועושים מה? לקראת מה? אני אתחיל בדבר שהכי קל – נתונים יבשים. נשלחנו 10 שליחים מטעם הסוכנות היהודית, בני עקיבא העולמי ובת עמי ושות', המשלחת הכי גדולה כך נאמר לנו. המשימה: הוראה. עכשיו, זה החלק הקשה , בדרך כלל שליחים פועלים כקומונרים בסניפים, רכזי פעילויות והכי הרבה מתפקדים ועוזרים בבתי ספר יהודיים [די דומה לבנות שירות- :) עם כל הכבוד הראוי כמובן ]. אבל פה בחלקת נכר זו- מדובר בפול טיימ ג'וב. כל בוקר 0830 מגיעים לבית הספר עד 1530. פה ושם פגישות מורים, ימי הורים, פגישות בינינו לבין עצמנו, להכין שיעורים, מבחנים, לתת עונשים (טוב מזה אפשר קצת להנות). ואחרי כל זה גם להכין כל מיני פעילויות לבני עקיבא, חגים, זהות יהודית וכו... מטורף, אפילו הזוי. בחיים לא חשבתי שאי פעם אעמוד מהצד השני של הכיתה. עכשיו מגיע החלק היפה בכל הסיפור. "HEBREW ACADEMY" זהו שמו של בית ספר. ניצב על מקומו, בעיר סן פרנסיסקו, זו השנה ה-38. שלא כשמו- רובם הכמעט מוחלט של התלמידים אינו דובר עיברית. מילים בודדות ושברי משפטים, מי יותר מי פחות. "רובם הכמעט מוחלט" ממשפחות לא דתיות. ודווקא בגלל זה מדהים לראות בכל בוקר מחדש, לקראת השעה שמונה וחצי, את אותם התלמידים עם כיפות/חצאיות נעים לכיוון השער. וכל בוקר, מאבק חדש, לגרום להם להתעניין, שישאלו, שירצו להבין, לדעת.
וזה קשה, קשה לגרום לילד שלא יודע מילה בעיברית לשנן "מודה אני" ו"אדון עולם".
קשה לגרום להם לרצות ללמוד שפה חדשה.
קשה להתמודד עם אדישות. אז מה באמת העבודה הזאת לכם? מה משיגים?
שאלה מצחיקה, נכון? לא פעם או פעמיים שמעתי מהצד על אנשים שהיו כל כך רחוקים והיום, שמיים וארץ, לומדים בישיבות, בעלי זקנים, אפילו רבנים. אף פעם לא דמיינתי את המפעל האדיר שחורק שיניים מאחורי הקלעים, את כל האנשים שקמים בוקר בוקר לאותה מטרה. אם זה בדוכני חב"ד או בדפיקות על דלתות ב"פנים אל פנים". אם זה להעביר פעילות בני עקיבא בארץ אירופאית חשוכת יהדות או פה.
ניצוצות נחשפים, מתפרצים וגועשים. כולנו פה שואפים להצלחה. לפעמים קל לפעמים קשה. לא נכנעים.
אני, אחד מ"כולנו", נתנאל קראוס, בפינה קטנה זו, אנסה לשתף אותכם בחוויות שלנו, בתקווה שיהיו רק טובות.
|
|
אני ועמימאת נתנאל קראוס
נתנאל קראוס, 24, סטודנט,
(בעל הבלוג לשעבר -שליחות רחוקה).
אי מייל: nat.kraus@gmail.com דיווח מפגעים סביבתיים איכות הסביבה למעשה 
פניני הלכה / הרב אליעזר מלמד: 1. הלכות כיפה (ליקוטים א'). 2. חֵבְרַה ושליחות (ליקוטים ב'). 3. צפירה בהלכה. תהליך העליה ב-7 דקות (קומי) מחיר המלחמה: ארה"ב מוציאה חצי מיליון דולר על כל דקה של לחימה בעיראק, כך פירסמה קבוצה אמריקאית בשם The American Friends Service Committee שהתבססה על מחקר של כלכלן זוכה פרס נובל, ג'וזף שטיגליץ. הם הביאו בחשבון הוצאות עתידיות של שיקום פצועים, תשלומים ועוד. על פי החישוב, בעלות של יום לחימה אחד בעיראק ניתן היה לרכוש בתים ל-6,500 משפחות, להעניק טיפול רפואי ליותר מ-400 אלף ילדים או לחבר 1.27 מיליון בתים לרשת החשמל. (the marker, גיליון 81, אוקטובר 07')
|
