ארוחת יום השואה

תמיד מעניין לראות כיצד חבר'ה צעירים, כאלו שלא חייבים לאף אחד כלום, מגיבים.
מבקש בסימנים שקית מאחד היושבים, מתוכה שלף מעיל דק אשר נחצה ע"י פסים אפורים וכחולים לאורכו. מעיל ממחנה עבודה אשר ניצול אחד שמר.

את ההגדרה האנגלית למדתי באותו ערב, YOUNG ADULTS-  ("מבוגרים צעירים") גילאי עשרים עד שלושים, שנה יותר, שנה פחות.

צעירים, חכמים, הם לא יקנו הכל. לומדים או שכבר התחילו לעבוד. דירות שכורות, סביבה קלילה, צעירה.

שום מסורת או חינוך מילדות לא כופה אותם לחשיבה מסויימת.

לא-חייבים-לאף-אחד-כלום.

תהיה אמיתי, תהיה מעניין, הם יקשבו.

תצא מהגבולות, תגזים, תכפה או תכריח והם ינפנפו.

מי אתה ש...

 

יום השואה צויין לפני שלושה ימים.

אתמול ארוחה אורגנה בבית הכנסת "עדת ישראל".

שולחנות עגולים, שמונה כסאות להם סביב. מתפללים קבועים לצד "יודעים שהם יהודים".

עגול, אמנם, ועדיין בכל שולחן שני צדדים. שבעה מאזינים ומולם ניצול שואה.

אוכלים יחד ארוחת ערב, מסתכלים בקרעי העיתונים, מדברים, מקשיבים לסיפור ממקור ראשון. חלקם בפעם הראשונה בחייהם.

המכובדים החלו לדבר, נציג הישיבה יונברסיטי דיבר על קרן המשפחה התומכת, על רצונה להפיץ את הידיעה. בחור, מעונב, כבן שלושים, דיבר על משמעות המעמד השני במספר, בשבילו, ועל החותם שהמפגש הראשון, בשנה שעברה, השאיר בו.

 

הרב סטרולוביץ', רב בית הכנסת, חזר אל הסטנדר, מבקש בסימנים שקית מאחד היושבים, מתוכה שלף מעיל דק אשר נחצה ע"י פסים אפורים וכחולים לאורכו. מעיל ממחנה עבודה אשר ניצול אחד שמר.

מירה, גברת כפופה, נגשה לדבר, קמטים סביב עניים ממוקדות, לוחמת פרטיזנים לשעבר. לרגע הרגשתי כמו בגן, היא הרצתה באיטיות, אנגלית מדוייקת במבטא פולני כבד, בעוד אנחנו שקטים, מקשיבים. שעת סיפור.

 

האם זה בגלל שהם יודעים שדור ניצולי השואה הולך ואובד, הניצוץ היהודי שהבהב או אם היה זה המעמד שכבדו, והזקנים שמולם. הם ישבו שם בשקט והקשיבו, אפילו לא שיחקו עם השאריות בצלחת, עד כדי כך שלי לא היה נעים לגעת בצלחתי אשר רק לפני דקות התמלאה.

לא אבוש מלומר שהיה מגניב(!) להעביר מבט על  האנשים. כל זוגות העניים הופנו למירה, חלקם נמתחו בכסאותיהם, צופים מעבר לראשו של אחד האורחים.
שיתוף שמחזיק גם מעבר ליבשות. שיתוף שמקשר, ביום זה במיוחד, גם מעבר לדורות.

 

לא יודע איך הרב סטרולוביץ' הגיע לכולם, הוא עצמו אמר שלא יכל לעשות זאת לבד אלא נעזר באנשים שהכיר מהפעם הקודמת, ובכלל, שיעזרו לגייס אחרים. בחור בשם אלק, אשר ישב לידי אמר שבחיים לא היה פה והוא וחבריו באו בגלל חברה שסיפרה להם על המאורע.

כפול משנה שעברה, נאמר, ובהחלט היה מספר מכובד.

 

הרב סלוביצ'יק במאמר 'קול דודי דופק' כתב שכאשר יהודי בקצה העולם סובל היהודי בקצה השני חש זאת גם כן, כאומה. אחיך נפגע. דמות שאתה כלל לא מכיר אבל רק בגלל שאתה יודע שהוא יהודי.

שיתוף שמחזיק גם מעבר ליבשות. שיתוף שמקשר, ביום זה במיוחד, גם מעבר לדורות.

שואה זה משהו מאגד.

דור צעיר ורחוק ישוב סביב נציג של דור אובד.

מקשיב, מקרב כיסאות, רוכן, שומע. מזדהה... יזכור.

אנשים

מתרוצצים. כל אחד עושה את תפקידו, לא ממש שם לב מה קורה סביבו, לא תמיד מעריך את האחרים או בכלל מכיר במשמעות קיומם. ...אלו שמסביב הם, כמו בעגה הילדותית - "פשוּשים", רגילים.
הכל סביב אנשים.

תרמילאים מעמיקים ביערות למקדשים עתיקים.

אנשים טסים לחוץ לארץ.

אנשים מסתובבים עם מצלמות ומצלמים תמונות.

 

זה לא הנוף, זו לא האדמה הזרה, זה לא האתגר, גם לא המזכרת שאנו רוצים לשמור.

זה מתחיל ונגמר באנשים.

בתרבות ששוב - אנשים פתחו.

רוצים להראות לאנשים איפה היינו, מה עשינו, ראינו, חווינו או באלו מצבים עמדנו.

בן אדם לא יכול להתנתק מהשאר, הוא לא יכול לעלות לאיזה הר ולהתבודד לבדו. טכנית הוא אמנם יכול אבל הוא פשוט יחנוק את עצמו נפשית.     

 

כבר למעלה משבועיים שאני לא כותב, אלו לא הניקיונות של פסח וגם לא חוסר בסיפורים.

אתמול בין מנחה לערבית הכל התפרץ.

פשוט כי ככה זה עובד אצלי. פותח עניים, מקשיב, מוצא ורושם בפנקס משפט אחד, לא צריך יותר מזה. מתיישב בהזדמנות הראשונה מול המסך ומתחיל, הזמן עובר, שורות מתמלאות ואז זה קורה, אותה ההרגשה. אם זה לא קרה, לא הורגש, אזי לא משנה כמה נכתב שורה אחת או דף שלם, זה נשמר ומונח בצד. זה לא היה אמיתי מספיק, אפילו מלאכותי.

לפעמים, אם החויה היית מספיק חזקה, צריך רק לחשוב על הסיפור וזה כבר קורה.

 

בשבועיים האחרונים סיפור רדף רעיון, שיחה ועוד דמות חדשה שהכרתי. כל פעם דבר אחר וכל אחד מהם ראוי להאמר.

אתמול, בשבת חול המועד, הלכתי עם מארחַי לבית הכנסת "עדת ישראל". הרב סטרולוביץ', דמות כשלעצמו, החל בין מנחה לערבית בהלכות ספירת העומר, בהמשך לדברים שנלמדו במוצאי יו"ט שני. לאחר זמן של הקשבה הראש ברח למקומות אחרים, עובר על הסיפורים האחרונים, ממיין, בורר, מה ניתן להכתב, מה יעניין אותך ומה לא שייך. והנה זה התחיל, בבית הכנסת, ליד כל האנשים, סיפורים ודמויות מתערבבים. נסגר בתוך עצמי מקווה שאף אחד לא יגע או ישאל משהו, להרגיע את זה לבד. זה קרה.

 

כל כך הרבה.

 
בבית הכנסת, ליד כל האנשים, סיפורים ודמויות מתערבבים. נסגר בתוך עצמי מקווה שאף אחד לא יגע או ישאל משהו, להרגיע את זה לבד. זה קרה.

לפעמים זה משגע. למה דווקא בסן פרנסיסקו זה קורה? אני בטוח שגם בארץ הדברים האלו קיימים – אנשים עם סיפורים הזויים, תגובות או מבטים. אבל דווקא פה אני מבחין בדברים האלו. אולי זה בגלל שבארץ הייתי עוד אחד, לא הייתי מישהו מייצג או ההוא מארץ ישראל, לא שליח שבוחנים. חייתי את החיים שלי, מתעלם מסיפורים שחלפו לידי ברחוב או שעמדו לידי בתחנת האוטובוס. אבל פה "הלבוש עושה את האדם" – התפקיד. פתאום, השנה, אני מוצא את עצמי מדבר עם אנשים זרים, מקשיב לסיפורים ממקור ראשון או שני, מתעניין. כל אדם הפך להיות "קליינט" פוטנציאלי. מתייחס לאנשים שבעבר הייתי מתעלם מהם, או מקדיש רק 'שלום שלום' סתמי.

 

כוורת של אנשים.

מתרוצצים. כל אחד עושה את תפקידו, לא ממש שם לב מה קורה סביבו, לא תמיד מעריך את האחרים או בכלל מכיר במשמעות קיומם. הם פה, הם תמיד היו פה. מדברים, צוחקים, עוברים הלאה. פעם בשבוע קוראים כתבה על מישהו רחוק שעשה דבר אדיר, סיפור מדהים. אבל אלו שמסביב הם, כמו בעגה הילדותית - "פשוּשים", רגילים.

 

      

 

ישי אמר שזה משל טוב, אותו מבט מחלון המטוס. כמה שאנחנו, בני האדם, נראים קטנים מלמעלה, חסרי חשיבות. ממהרים איש איש לעיסוקו. הכבישים מלאים במכוניות קטנטנות, רודפות אחת אחר השניה ללא סוף. כך אתה מבלה שעות למעלה, צופה. אך כשנוחתים, ככל שאתה מתקרב, המציאות חוזרת, אט אט, לגודלה האמיתי.

כאשר מתעלמים לא צריך לטוס בשביל לחשוב שאנשים קטנים, אבל גם לא צריך לנחות בשביל "לגלות" אנשים. רק להתייחס.      

 

 

 

 

זה כבר התפתח למשהו אחר...

חלק מהסיפורים אביא בפעם הבאה.

 

סופו של חג שמח בסן פרנסיסקו.

שמיניסט יקר, לא עצרת אפילו לראות…

הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל באדישות. בהתחלה אתה לא מוותר, מזמין לשבתות, רודף אחריו, מדבר איתו, מנסה "לפתוח אותו". דיבורים, פומפה או מקדחת BOSS יוּ נֵיים אִיט.
מכניסים בך רעל בארץ.
מדברים איתך על עליה. מראים לך תוכניות ופרוייקטים לבוגרי י"ב. תמונות מטיולים ופעילוית של בוגרים שבאו לארץ. מפרוייקט גדול ועד קטן.
מדברים איתך על השנה הבאה.
השנה הבאה…
שנה הבאה…
ש...נ...ה
ה…ב…א…ה……..!

זה מה שקורה באופן טבעי כשנלחמים.
יורים לטווח קצר. כשהאוייב שבאופק יגיע נטפל בו כבר, עכשיו יש את אלו שמסתערים מטרים מאיתנו.
אש אש אש.

שליח בא ומה הכי חשוב לו? מה המטרה העומדת לו מול עיניו? במי הוא הכי רוצה להשקיע, להשפיע, לדבר, להזמין... ה-ש-מ-י-נ-י-ס-ט.
אתם כבר חשים בציניות המפעפעת?
ציניות... כי נכוותי.

באתי עם תסריט.
אני בא ובמשך השנה מסתחבק עם הסִינְיוֹרִים (שמיניסטים בעגה המקומית), עושים צחוקים, יושבים על המרפסת שאין לנו וצופים הרחק אל הכוכבים תוך כדי דיונים על מהות החיים, עמוק אל תוך הלילה, מפתחים קשר עמוק, זכרון שיחרט, ובסוף השנה, הם, כולם כאחד ידחו את הקולג' ויעלו לארץ, ישתתפו בפרוייקטים או לפחות יבואו לבקר.

באתי עם תסריט. אני בא ובמשך השנה מסתחבק עם הסִינְיוֹרִים (שמיניסטים בעגה המקומית), עושים צחוקים, יושבים על המרפסת שאין לנו וצופים הרחק אל הכוכבים תוך כדי דיונים על מהות החיים, עמוק אל תוך הלילה, מפתחים קשר עמוק, זכרון שיחרט, ובסוף השנה, הם, כולם כאחד ידחו את הקולג' ויעלו לארץ, ישתתפו בפרוייקטים או לפחות יבואו לבקר.

עובדים לטווח קצר ורוצים תוצאות.
הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל באדישות. בהתחלה אתה לא מוותר, מזמין לשבתות, רודף אחריו, מדבר איתו, מנסה "לפתוח אותו". דיבורים, פומפה או מקדחת BOSS יוּ נֵיים אִיט.
עם אנשים מסויימים מצליחים מהר יותר אם אנשים מסויימים לא, בכלל לא.
אבל למה שזה יהיה קל? אם כל שנה מחדש נופל לפתע על הסיניור המצוי איזה יצור בשם שליח, משהו מעורפל ולא מוכר. פתאום הוא מזמין אותו לְשַבָּת, מחייך אליו, מנסה לפתוח איתו בשיחות עמוקות. לא פלא שהמאבק קשה. "מי אתה?".
זה לא כיף להזמין ילדים מכיתה ח' לשבת.
חבר'ה מכיתה ט' זה "אה" נעבור את זה.
ילדים מכיתה י' אממ... טוב, רק את הקולים.
חבר'ה מכיתה י"א, כן זה כבר יותר חשוב "אבל הזמנת את החבר'ה מי"ב? הם הכי חשובים. שנה הבאה הם כבר לא פה ולנו יש עוד סיכוי להשפיע על הזהות היהודית שלהם אולי אפילו לשכנע אותם להרשם לאיזה פרוייקט".

הזמן עובר, שאלות צפות.
למה ההוא כזה אדיש? למה זה לא חשוב לו? איך מוציאים אותם מהבועה שלהם?
לכל אחד יש נקודת זמן מסויימת שמשם ואילך הוא נסגר.
יש השנה ילדים בכיתה ז' שרק מלראות את האופי, על מה הוא מדבר, איך הוא מדבר, יש סיכוי טוב שאם עכשיו, כשהוא עוד מתעניין, הוא לא יבוא לשבתות- בכיתה ט' כבר לא יעניין אותו. בכיתה י' ישאלו אותו כמה פעמים אבל לאחר שהוא יסרב לא ממש ישנה לשליחים (כּוּלַה שִישִיסְט), הם ניסו. בכיתה י"א כבר טיפה יותר יציקו לו אבל יהיו לו דברים יותר טובים לעשות ובכיתה י"ב אתה כבר יכול לשכוח ממנו, הוא אמנם יבוא פעמיים-שלוש כדי לצאת ידי חובה וגם זה בגלל החבר'ה.

יש חבר'ה בי"ב ובכיתה י"א שהם לא רוצים, נרתעים, מזלזלים, ...לא מכירים. אולי זה מיקס אחד של הכל, לא יודע. אני חושב שכולנו בזמן מסויים השנה, גם אם לא מדברים על זה, שינינו את החשיבה, מעבירים כוחות מעט יותר למחזורים האחרים. יושבים איתם יותר, מדברים איתם יותר, מזמינים אותם יותר לשבתות, קולטים שבעוד שנתיים הם גם יהיו סיניורים.
ואם אלו יהיו השליחים בעוד שנתיים שיאספו את הקרדיטים, דיינו.

יושבים איתם יותר, מדברים איתם יותר, מזמינים אותם יותר לשבתות, קולטים שבעוד שנתיים הם גם יהיו סיניורים. ואם אלו יהיו השליחים בעוד שנתיים שיאספו את הקרדיטים, דיינו.

ילד חילוני לא הופך לדתי וגם לא יפתח לעולם הדתי בשניה, זה מאבק שלם. הוא שואל ומתווכח, הוא מרגיש מאויים, הוא מתרחק ומתקרב, הוא יצחק עליך, יתבשל, ויסתקרן. זה תהליך שלם, ואתה השליח, ההוא שמייצג בשבילו את העולם הזר הזה - לפעמים תפגע. 'למה הוא מתווכח? למה הוא לא מקשיב?', וקשה להקשיב.
בסופו של דבר השנה מסתיימת ואתה חוזר.
מפנה את מקומך לשליח הבא.

שליח מכין את הקרקע לשליח שלאחריו ואולי לעשור שלם של שליחים אחריו. אנחנו באנו השנה וחיכו לנו, רצו לדעת מי הם השליחים. השליחים בשנה שעברה עשו את המהפך אצל ילדים מסויימים. נאבקו איתם. משאירים אחריהם, בידינו, תוצר גולמי לשייף, לעגל פינות, ילד שלא מפחד לשאול שמסתקרן, שאם יאחר לְשַבַּת יבקש לעשות קידוש, שיכבד.

אבל יש חבר'ה שבפשטות אפשר לומר עליהם שהם פוספסו.

"הטובים לטייח" (הגשש החיוור)

אלפי קהילות של יהודים בארצות הברית, ורק שלושים שליחים בעלי אמונה מארץ ישראל?! אפילו תוסיפו את תורה מציון, באחוזים כמה זה כבר מכסה? אנחנו לא מגיעים לכולם?
יום חמישי בערב ואנחנו ארוזים.

שני תיקי גב ומזוודה גדולה לכל המעילים.

קר בבוסטון.

 

מתקשרים למשפחה בארץ בשעה שנותרה לפני הטיסה, אומרים שבת שלום.

 

כנס שליחי בני עקיבא צפון אמריקה אלפיים ושבע למיניינם

עבר זמן רב מאז שהייתי מותש כמו אחרי הסופ"ש הזה, מרגיש כמו איזה איש עסקים. חוצה את היבשת ליומיים של שיחות, הלוך חזור.

חוק מרפי פינק אותנו בשיבושים די חוויתיים.

פספסנו טיסת קישור בבוקר יום שישי אך בזכות הדבר הגענו לאוהל של הרבי. גילינו שהכרטיס שנקבע לנו איננו לבוסטון, מסצ'וסטס, אלא לפרובידנס שבכלל במדינת רוד איילנד ובסופו של דבר הספקנו לגמוע כמעט שעתיים נסיעה לעבר בורקליין, הפרבר הבוסטוני, מתייצבים בדירת הסטודנטים המארחת כמחצית השעה לפני שבת.

כמה דמויות ואנשים.

מרדכי הסטודנט ה-הרווארדי, אורי האנליסט סובב העולם ויואל המתכנת טוב הלב אשר אירחו אותנו בדירתם. פיט נהג המונית הדעתן, שכנו של ישי לטיסה שבעוד שלושה חודשים יהיה בדרכו לפסגת האוורסט, הדיילות שהתעניינו בסימני הכשרות לאחר ששאלנו אותם לכשרותו של תחליף החלב שהציעו ועוד...

יום ראשון שוב ארוזים, מתחילים את דרכינו חזרה לפרובידנס הרחוקה בתחנת הרכבת 'רוגלס' והלאה במונית ספרדית. שוב טיסות קישור כמעט ללא שינה.

מרוצים אך עייפים, נדוש ונכון, מהסופ"ש הארוך והבלתי צפוי.

התאריך היה ידוע, מה שראיתי, מה שהלך, לא היה צפוי.

 

שישי בערב מתנדנדים בחולצות תנועה, למעט המאחרים מסן פרנסיסקו שלא היו מודעים לקוד הלבוש שהתבקש. קבלת שבת בבית כנסת אשר, לרגע, החזיר אותי לנתניה עקב שמו – ישראל הצעיר. מסתכל סביבי מנסה להצמיד שמות לפנים המוכרות. לספור את מיניינם, לְכַמֶת.

בערך שלושים, שלושים חבר'ה מהארץ, לא נושאי תארים, לא הדובדבן שבקצפת, לא היהלום שבכתר.

שלושים בני אדם, רובם בנות אגב, אשר למשך שנה אחת, שבה רבה העבודה על ההנאה, החליטו לתת ממרצם למען כלל עם ישראל באשר הוא. באשר הוא- מכיוון שלא היה להם ממש מושג מה באמת מחכה להם בגלות. כל שליח וההתמודדויות שלו.

והנה הם כאן בסך הכל שלושים. "שלושים חבר'ה? זהו?" ציפיתי למאה... לשמונים... חמישים מינימום?!

 
כחמש עשרה מיליון יהודים בעולם ורק שליש בבית. השואה השקטה כך מכנים את ההתבוללות. עוד מאבק, אבל מאבק במישור ומימד אחרים.

התאכזבתי מהמספר הדל. מעודד את עצמי שארצות הברית זה חלק אחד בגלובוס והעולם עוד מלא בשליחים, אבל, בסופו של דבר, זה מדגם.

אלפי קהילות של יהודים בארצות הברית, ורק שלושים שליחים בעלי אמונה מארץ ישראל?! אפילו תוסיפו את תורה מציון, באחוזים כמה זה כבר מכסה?

אנחנו לא מגיעים לכולם?

 

מדוע יצאתי אני לשליחות, חשבתי, אני ולא חברַי?

המניעים ליציאתי לשליחות אינם אותם מניעים כאותם שדוחפים אותי היום. מה שראיתי, האנשים שחוויתי, מילים שנאמרו, מאמצים שהושקעו. גיליתי על עצמי בשנה זו יותר מבכל שנה אחרת, ואולי זה כל העניין – מודעות.

כמה כוחות אנו משקיעים במאבקים בארץ, וכל מאבק הוא אמיתי. אם זו השבת, אדמת ארץ ישראל או האוייב שבשער. אם זה עם נשק ביד, את חפירה, שלט בהפגנה או סטנדר וגמרא. המאבקים אותם אנו חיים הם אלו הבוערים בנו, ממלאים את מודעותינו. אך פעמים גם מעוורים, מגבילים את שדה הראיה. נצחון בקרב אבל הפסד במלחמה.

כחמש עשרה מיליון יהודים בעולם ורק שליש בבית.

השואה השקטה כך מכנים את  ההתבוללות.

עוד מאבק, אבל מאבק במישור ומימד אחרים.

 

לא מאבק על אדמה אלא על הדור הבא שיישב אותה.

לא מאבק על השבת אלא על היהודים שישמרו אותה.

 

למה נדמה כאילו החבר'ה הממש טובים לא יוצאים לשליחות, משאירים את העבודה לאחרים. האם זו באמת - "מלאכה שיכולה להעשות ע"י אחרים"?

למדתי במחיצת כל כך הרבה אנשים טובים שיכולים.

 
לא מאבק על אדמה אלא על הדור הבא שיישב אותה. לא מאבק על השבת אלא על היהודים שישמרו אותה.

שליחות זו עבודה שתמיד חסר בה. עוד פעילות שהיית יכולה להעשות, עוד לארח, עוד ללמד, והדבר שאולי הכי חסר - עוד כח אדם, בחורים ובחורות מהשורה הראשונה. כאלו שמוכנים לחיות שנה הרחק מהבית, להנות מהפלוסים ולשרוד את המינוסים. כאלו שמתאימים אבל אף פעם לא חשבו על זה ברצינות, לא יודעים עד כמה שהדבר נצרך.

 

 

 

 

מסע עולמי עם שליחי סן פרנסיסקו

 

חלק 1

http://www.youtube.com/watch?v=DCUbv-cbq3o

 

חלק 2

http://www.youtube.com/watch?v=kVwQtPxN-U8

 

חלק 3

http://www.youtube.com/watch?v=91e1SVe0vj8

התנצלות

אילו מאבקים, קרבות ממש, מוחי ולשוני. הלשון משתלחת הלאה, לפרוק מעליה שלל חידודים בעוד המוח, אומלל, צווח הס, חושב אך מעט קדימה, "התוצאות!" זועק.
בעבר הייתי מתנצל הרבה.

לא לחינם אלא על כל מיני בוקי סריקי, במלוא המובן, שעשיתי.

יום אחד חטפתי על הראש, אני כבר לא זוכר ממש ממי.

"אתה כל הזמן מתנצל, זה כבר לא שווה כלום!", אח... כואב.

לזמן מה חייתי עם הרעיון בראש - מעכשיו והלאה אני לא מתנצל יותר, אלא אם כן ממש הגזמתי.

רעיון די תכליתי – עשית טעות, תחיה איתה.

חינוך סגפני עד לתוצאה המספקת, אי עשיית טעויות.

אבל אני נשאר אני.

 

 

"הלל אומר: ...ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע..." (אבות ב,ד)

כנראה שזה לא כזה קל, אחרת למה שיכתבו דבר שכזה במשנה.

 

תמיד כשאנשים מדברים, כשאני משתתף בשיחה, יש לי הרגשה כאילו אני צריך רסן.

אילו מאבקים, קרבות ממש, מוחי ולשוני.

הלשון משתלחת הלאה, לפרוק מעליה שלל חידודים בעוד המוח, אומלל, צווח הס, חושב אך מעט קדימה, "התוצאות!" זועק.

 
לא לזה התכוון המשורר, אך עם זאת, לאחר שהקולמוס עשה את דרכו חזרה מהקלף אל הקסת ישנו צד נוסף שיפרש.

אני מתעב ויכוחים. כל פעם שאני נמצא בקרבת אחד אני מרגיש דחף להביע את דעתי הענווה, ולהאיר את קיומם של הנוכחים בהשגותי הנעלים. עם זאת כל פעם בסיומו של ויכוח, מצאתי עצמי מתעצבן עליי - 'מה אתה מתערב? מה זה משנה? סתם לריב עם אנשים? להראות שאתה צודק או משהו? תשאר בצד! תקשיב ותשתוק'.

דחף ישן זה נמצא, אמנם, תחת דיכויו של העריץ – אנוכי. אך גם המערכת המחושלת שנבנתה בשנים האחרונות מפספסת פה ושם עקיצות ושנינויות. ואז אני כבר חוטף פעמיים, בראשונה מן האנשים שנפגעו מ"הבדיחה המטורפת" ושנית ממני.

כך שאני מצליח, אך ההצלחה כמותית , לצערי. מתבטאת לא בכך שאני לא פוגע באנשים אלא בכך שאני פוגע בפחות אנשים.

 

דבר אחד שעליו אני כעוס הוא שיעור קצרצר בחיים על הפלנטה. 'כל פעם שמנסים להיות אמיתיים עם מישהו, צריכים להיות מוכנים לאסון'.

אנשים, עד כמה שיחייכו ויאמרו לך לשפוך הכל, לאחר הדבר, אני כמעט תמיד רואה את העפעוף הזה, את הרעד הקל בחיוך שמנסה לשמור על יציבות. פגעת אבל הוא ינסה להסתיר זאת, הרי הוא אמר לך להוציא את זה, בטח שהוא יוכל לספוג את זה, הוא אדם חזק.

אך האמת כהרגלה חזקה מידי, נוברת וחופרת לעומק ומשאירה את חותמה. ובפגישה הבאה כבר אפשר לצפות לחיוך המזוייף של "הכל בסדר".

הזמן מרפא, אכן, גם פצעי נפש מגלידים, אבל עדיין, צלקות מסוגלות להיות די מכוערות.

 

ישבנו, דיברנו, חטפתי ועלתה לראש שנינות, אחת מאלף. התהליך הרגיל הוא סינון – 'קראוס אתה מגזים תשאיר את זה בפנים', אבל זה הגיע מאוחר מידי. מונעת ביצר נקמה היא קפצה לה החוצה, קלה ושנונה, בדיחה. אחת מאלו ששניה לאחר הלחיצה על ההדק קולטים שיקחו את זה למקום אחר. לא לזה התכוון המשורר, אך עם זאת, לאחר שהקולמוס עשה את דרכו חזרה מהקלף אל הקסת ישנו צד נוסף שיפרש. פה כבר אין דרך חזרה.

אז מתנצלים... כמה שזה עוזר.

 

נ.ב.

אני שונא כשלא נותנים לי להסביר את עצמי, כשמנפנפים התנצלות (כן שונא זו המילה הנכונה). אבל "רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו..." (שוב אבות ד,כג) כך שלפעמים עדיף לשתוק, לבנתיים.

 

סליחה.