האגואיסט החכם (חידוש)

לפני כשבע שנים החלה העונה הראשונה של תוכנית ריאלטי בשם "השרדות".
יום אחד ריצ'ארד אילתר חנית ונכנס לים, לאחר מאמצים לא מעטים הוא הצליח לתפוס מספר דגים וקבוצתו מצאה עצמה לפתע אוכלת לצהריים דגים על האש במקום אורז, כהרגלה. הדבר שהוביל לעלייתו לגמר היה בעיקר הקושי שהיה לאנשים לוותר עליו.

הרעיון היה די מעניין, מביאים קבוצה של ששה עשר איש לאי בודד יחד עם צוות צילום וצוות התוכנית אשר הכין מגוון משימות למשתתפים. לאחר כל מספר ימים מסויים התקיימה הצבעה בקלפי, שם הצביע כל משתתף בתורו כנגד משתתף אחר. זה ששמו עלה במירב הפעמים באותו לילה יצא מן המשחק.

אנשים כרתו בריתות והצביעו כנגד אנשים שעצבנו או שהוו סיכון עבורם. היה מעניין לראות את המניפולציות שאנשים מסויימים הצליחו ליצור והדרכים בהם השפיעו על אחרים.

הכל בשביל להשאר עד הסוף, במיוחד כאשר בקצה המתינו ששה אפסים - מיליון דולר.

 

לא ניצח החתיך שבחבורה או הדמות שהיית הכי מצחיקה ושכולם אהבו, הרי כשמדובר על תחרות עם מנצח אחד ומליון דולר גם לאהבה יש גבולות.

מי ניצח? למעשה התשובה די מעניינת.

היה זה אדם מבוגר בשנות הארבעים בשם ריצ'ארד האצ' אשר פשוט התמקד בדבר אחד – לגרום לאנשים "להיות צריכים" אותו.

הוא התאמץ בתחרויות והשתדל להעניק לקבוצה שלו. זכור לי מקרה אחד שיהווה דוגמא מעולה:

ובכן... האוכל העיקרי שניתן לקבוצה היה על בסיס אורז. יום אחד ריצ'ארד אילתר חנית ונכנס לים, לאחר מאמצים לא מעטים הוא הצליח לתפוס מספר דגים וקבוצתו מצאה עצמה לפתע אוכלת לצהריים דגים על האש במקום אורז, כהרגלה.

הדבר שהוביל לעלייתו לגמר היה בעיקר הקושי שהיה לאנשים לוותר עליו.

 

כך זה עובד, מי שבראש מעייניו עומד הרצון לתפוס שמש ואין לו כח לתרום את חלקו, אזי  בטווח הקרוב הוא, אמנם, אכן מרוויח/נהנה אבל בסוף המסלול, אם הוא בכלל יגיע לשם, הוא יאכל אותה.

לעומתו, זה שהזיע קצת יותר, רק משום ש-'ביום יום' עשה את הדברים הקטנים שהאחרים מעדיפים להתחמק מהם, יהיה זה שיקטוף את הפרס באשר הוא.

 

עובדים בקבוצה בסן פרנסיסקו ולכל אחד מגיע יום בו אין לו כח לכלום.

ממש לא בא לו לעשות כלים או לזרוק את הזבל, לנקות שירותים, ליסוע לסופרמרקט או לירקן, לעזור בפרוייקט ששתיים [ J ] לקחו על עצמן, לעשות קניות לשבת, לבשל לשבת, לאסוף מהדירה של הבנות בשר לצ'ולנט, לסדר את הבית,להכין ארוחת ערב, לשים את המגבות בכביסה, לקפל אותם אחרי הכביסה, לרדוף אחרי תלמידים לשבת, לטאטא את הבית, לשטוף, לשאוב אבק, לנקות את האוטו, למלא דלק, לשים את הספרים במקום וכו'.................!

 

ברור שהכי כיף להתחמק, להתנצל ולטעון – 'לא יכול'. לתת לאחרים לעשות את העבודה.

האחרים, כמובן, לא פראיירים, במיוחד כאשר אתה נמנה עם אותם "אחרים".

 

אני זוכר בתחילת השנה כיצד הבנות הסתכלו עלינו, הבנים. בשלב כולשהו המצפון התגבר ותפסנו לאט לאט אחריות, מנסים לעזור בדרכים המקובלות למין הזכרי, מקלפים תפו"אים נוסעים עם אחת הבנות לעזור בקניות. מקפיצים בימי חמישי מהדירה שלנו אליהם חומרים או סירים כאשר הן עסוקות בבישולים לשבת. משתדלים לפי מצב הרוח.

 

זו עבודה כפויית טובה ברוב הפעמים.

אנשים יחמיאו לאביטל על העופות בנענע אבל לא יחשבו על מי שכיתתה רגליה בסופר ועשתה קניות (או עשה, כמובן...), נוסף על כך, והיה אם תכריז באוזני כל על מעשיך בסתר ותדרוש את תשומת ליבם תראה, נאמר, די אהבל.

לא פלא שמתחמקים.

 
היפה הוא שבסופו של יום יזכה להערכה זה שבכלל לא חיפש אותה אלא רק רצה לעזור ולתרום. האגואיסט החכם, גם הוא, ייצא לא רע.

אני רואה שני סוגים של אגואיסט.

הרגיל והחכם. הרגיל, אותו כולנו מכירים, מעגל פינות מתחמק ומרבה להתנצל, את הכיף שלו הוא יעשה אבל אל דאגה, יחכו לו בסיבוב. האגואיסט החכם לעומתו רואה את המיליון דולר שבקצה וקולט שהוא יאלץ להתאמץ מעט יותר ממישהו אחר אבל בסופו של דבר התגמול יפצה, לא מיליון דולר, מן הסתם, אלא ההערכה מצד החברים, ומשם לטובות הנאה הדרך קצרה.

 

שנת שליחות לקראת סיום בסן פרנסיסקו ואנשים עובדים, מי מחלק פקודות ומי עושה.

היפה הוא שבסופו של יום יזכה להערכה זה שבכלל לא חיפש אותה אלא רק רצה לעזור ולתרום.

האגואיסט החכם, גם הוא, ייצא לא רע.

 

דרך אגב

כעת, בעוד אני מגיה את הבלוג, ישי מכין ארוחת ערב לאחר שחזר מקניות.

על כך יאמר - אוּפס.

יום עצמאות בסן פרנסיסקו

הפעם משהו קצת שונה.

תהנו!!

 

ארוחת יום השואה

תמיד מעניין לראות כיצד חבר'ה צעירים, כאלו שלא חייבים לאף אחד כלום, מגיבים.
מבקש בסימנים שקית מאחד היושבים, מתוכה שלף מעיל דק אשר נחצה ע"י פסים אפורים וכחולים לאורכו. מעיל ממחנה עבודה אשר ניצול אחד שמר.

את ההגדרה האנגלית למדתי באותו ערב, YOUNG ADULTS-  ("מבוגרים צעירים") גילאי עשרים עד שלושים, שנה יותר, שנה פחות.

צעירים, חכמים, הם לא יקנו הכל. לומדים או שכבר התחילו לעבוד. דירות שכורות, סביבה קלילה, צעירה.

שום מסורת או חינוך מילדות לא כופה אותם לחשיבה מסויימת.

לא-חייבים-לאף-אחד-כלום.

תהיה אמיתי, תהיה מעניין, הם יקשבו.

תצא מהגבולות, תגזים, תכפה או תכריח והם ינפנפו.

מי אתה ש...

 

יום השואה צויין לפני שלושה ימים.

אתמול ארוחה אורגנה בבית הכנסת "עדת ישראל".

שולחנות עגולים, שמונה כסאות להם סביב. מתפללים קבועים לצד "יודעים שהם יהודים".

עגול, אמנם, ועדיין בכל שולחן שני צדדים. שבעה מאזינים ומולם ניצול שואה.

אוכלים יחד ארוחת ערב, מסתכלים בקרעי העיתונים, מדברים, מקשיבים לסיפור ממקור ראשון. חלקם בפעם הראשונה בחייהם.

המכובדים החלו לדבר, נציג הישיבה יונברסיטי דיבר על קרן המשפחה התומכת, על רצונה להפיץ את הידיעה. בחור, מעונב, כבן שלושים, דיבר על משמעות המעמד השני במספר, בשבילו, ועל החותם שהמפגש הראשון, בשנה שעברה, השאיר בו.

 

הרב סטרולוביץ', רב בית הכנסת, חזר אל הסטנדר, מבקש בסימנים שקית מאחד היושבים, מתוכה שלף מעיל דק אשר נחצה ע"י פסים אפורים וכחולים לאורכו. מעיל ממחנה עבודה אשר ניצול אחד שמר.

מירה, גברת כפופה, נגשה לדבר, קמטים סביב עניים ממוקדות, לוחמת פרטיזנים לשעבר. לרגע הרגשתי כמו בגן, היא הרצתה באיטיות, אנגלית מדוייקת במבטא פולני כבד, בעוד אנחנו שקטים, מקשיבים. שעת סיפור.

 

האם זה בגלל שהם יודעים שדור ניצולי השואה הולך ואובד, הניצוץ היהודי שהבהב או אם היה זה המעמד שכבדו, והזקנים שמולם. הם ישבו שם בשקט והקשיבו, אפילו לא שיחקו עם השאריות בצלחת, עד כדי כך שלי לא היה נעים לגעת בצלחתי אשר רק לפני דקות התמלאה.

לא אבוש מלומר שהיה מגניב(!) להעביר מבט על  האנשים. כל זוגות העניים הופנו למירה, חלקם נמתחו בכסאותיהם, צופים מעבר לראשו של אחד האורחים.
שיתוף שמחזיק גם מעבר ליבשות. שיתוף שמקשר, ביום זה במיוחד, גם מעבר לדורות.

 

לא יודע איך הרב סטרולוביץ' הגיע לכולם, הוא עצמו אמר שלא יכל לעשות זאת לבד אלא נעזר באנשים שהכיר מהפעם הקודמת, ובכלל, שיעזרו לגייס אחרים. בחור בשם אלק, אשר ישב לידי אמר שבחיים לא היה פה והוא וחבריו באו בגלל חברה שסיפרה להם על המאורע.

כפול משנה שעברה, נאמר, ובהחלט היה מספר מכובד.

 

הרב סלוביצ'יק במאמר 'קול דודי דופק' כתב שכאשר יהודי בקצה העולם סובל היהודי בקצה השני חש זאת גם כן, כאומה. אחיך נפגע. דמות שאתה כלל לא מכיר אבל רק בגלל שאתה יודע שהוא יהודי.

שיתוף שמחזיק גם מעבר ליבשות. שיתוף שמקשר, ביום זה במיוחד, גם מעבר לדורות.

שואה זה משהו מאגד.

דור צעיר ורחוק ישוב סביב נציג של דור אובד.

מקשיב, מקרב כיסאות, רוכן, שומע. מזדהה... יזכור.

אנשים

מתרוצצים. כל אחד עושה את תפקידו, לא ממש שם לב מה קורה סביבו, לא תמיד מעריך את האחרים או בכלל מכיר במשמעות קיומם. ...אלו שמסביב הם, כמו בעגה הילדותית - "פשוּשים", רגילים.
הכל סביב אנשים.

תרמילאים מעמיקים ביערות למקדשים עתיקים.

אנשים טסים לחוץ לארץ.

אנשים מסתובבים עם מצלמות ומצלמים תמונות.

 

זה לא הנוף, זו לא האדמה הזרה, זה לא האתגר, גם לא המזכרת שאנו רוצים לשמור.

זה מתחיל ונגמר באנשים.

בתרבות ששוב - אנשים פתחו.

רוצים להראות לאנשים איפה היינו, מה עשינו, ראינו, חווינו או באלו מצבים עמדנו.

בן אדם לא יכול להתנתק מהשאר, הוא לא יכול לעלות לאיזה הר ולהתבודד לבדו. טכנית הוא אמנם יכול אבל הוא פשוט יחנוק את עצמו נפשית.     

 

כבר למעלה משבועיים שאני לא כותב, אלו לא הניקיונות של פסח וגם לא חוסר בסיפורים.

אתמול בין מנחה לערבית הכל התפרץ.

פשוט כי ככה זה עובד אצלי. פותח עניים, מקשיב, מוצא ורושם בפנקס משפט אחד, לא צריך יותר מזה. מתיישב בהזדמנות הראשונה מול המסך ומתחיל, הזמן עובר, שורות מתמלאות ואז זה קורה, אותה ההרגשה. אם זה לא קרה, לא הורגש, אזי לא משנה כמה נכתב שורה אחת או דף שלם, זה נשמר ומונח בצד. זה לא היה אמיתי מספיק, אפילו מלאכותי.

לפעמים, אם החויה היית מספיק חזקה, צריך רק לחשוב על הסיפור וזה כבר קורה.

 

בשבועיים האחרונים סיפור רדף רעיון, שיחה ועוד דמות חדשה שהכרתי. כל פעם דבר אחר וכל אחד מהם ראוי להאמר.

אתמול, בשבת חול המועד, הלכתי עם מארחַי לבית הכנסת "עדת ישראל". הרב סטרולוביץ', דמות כשלעצמו, החל בין מנחה לערבית בהלכות ספירת העומר, בהמשך לדברים שנלמדו במוצאי יו"ט שני. לאחר זמן של הקשבה הראש ברח למקומות אחרים, עובר על הסיפורים האחרונים, ממיין, בורר, מה ניתן להכתב, מה יעניין אותך ומה לא שייך. והנה זה התחיל, בבית הכנסת, ליד כל האנשים, סיפורים ודמויות מתערבבים. נסגר בתוך עצמי מקווה שאף אחד לא יגע או ישאל משהו, להרגיע את זה לבד. זה קרה.

 

כל כך הרבה.

 
בבית הכנסת, ליד כל האנשים, סיפורים ודמויות מתערבבים. נסגר בתוך עצמי מקווה שאף אחד לא יגע או ישאל משהו, להרגיע את זה לבד. זה קרה.

לפעמים זה משגע. למה דווקא בסן פרנסיסקו זה קורה? אני בטוח שגם בארץ הדברים האלו קיימים – אנשים עם סיפורים הזויים, תגובות או מבטים. אבל דווקא פה אני מבחין בדברים האלו. אולי זה בגלל שבארץ הייתי עוד אחד, לא הייתי מישהו מייצג או ההוא מארץ ישראל, לא שליח שבוחנים. חייתי את החיים שלי, מתעלם מסיפורים שחלפו לידי ברחוב או שעמדו לידי בתחנת האוטובוס. אבל פה "הלבוש עושה את האדם" – התפקיד. פתאום, השנה, אני מוצא את עצמי מדבר עם אנשים זרים, מקשיב לסיפורים ממקור ראשון או שני, מתעניין. כל אדם הפך להיות "קליינט" פוטנציאלי. מתייחס לאנשים שבעבר הייתי מתעלם מהם, או מקדיש רק 'שלום שלום' סתמי.

 

כוורת של אנשים.

מתרוצצים. כל אחד עושה את תפקידו, לא ממש שם לב מה קורה סביבו, לא תמיד מעריך את האחרים או בכלל מכיר במשמעות קיומם. הם פה, הם תמיד היו פה. מדברים, צוחקים, עוברים הלאה. פעם בשבוע קוראים כתבה על מישהו רחוק שעשה דבר אדיר, סיפור מדהים. אבל אלו שמסביב הם, כמו בעגה הילדותית - "פשוּשים", רגילים.

 

      

 

ישי אמר שזה משל טוב, אותו מבט מחלון המטוס. כמה שאנחנו, בני האדם, נראים קטנים מלמעלה, חסרי חשיבות. ממהרים איש איש לעיסוקו. הכבישים מלאים במכוניות קטנטנות, רודפות אחת אחר השניה ללא סוף. כך אתה מבלה שעות למעלה, צופה. אך כשנוחתים, ככל שאתה מתקרב, המציאות חוזרת, אט אט, לגודלה האמיתי.

כאשר מתעלמים לא צריך לטוס בשביל לחשוב שאנשים קטנים, אבל גם לא צריך לנחות בשביל "לגלות" אנשים. רק להתייחס.      

 

 

 

 

זה כבר התפתח למשהו אחר...

חלק מהסיפורים אביא בפעם הבאה.

 

סופו של חג שמח בסן פרנסיסקו.

שמיניסט יקר, לא עצרת אפילו לראות…

הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל באדישות. בהתחלה אתה לא מוותר, מזמין לשבתות, רודף אחריו, מדבר איתו, מנסה "לפתוח אותו". דיבורים, פומפה או מקדחת BOSS יוּ נֵיים אִיט.
מכניסים בך רעל בארץ.
מדברים איתך על עליה. מראים לך תוכניות ופרוייקטים לבוגרי י"ב. תמונות מטיולים ופעילוית של בוגרים שבאו לארץ. מפרוייקט גדול ועד קטן.
מדברים איתך על השנה הבאה.
השנה הבאה…
שנה הבאה…
ש...נ...ה
ה…ב…א…ה……..!

זה מה שקורה באופן טבעי כשנלחמים.
יורים לטווח קצר. כשהאוייב שבאופק יגיע נטפל בו כבר, עכשיו יש את אלו שמסתערים מטרים מאיתנו.
אש אש אש.

שליח בא ומה הכי חשוב לו? מה המטרה העומדת לו מול עיניו? במי הוא הכי רוצה להשקיע, להשפיע, לדבר, להזמין... ה-ש-מ-י-נ-י-ס-ט.
אתם כבר חשים בציניות המפעפעת?
ציניות... כי נכוותי.

באתי עם תסריט.
אני בא ובמשך השנה מסתחבק עם הסִינְיוֹרִים (שמיניסטים בעגה המקומית), עושים צחוקים, יושבים על המרפסת שאין לנו וצופים הרחק אל הכוכבים תוך כדי דיונים על מהות החיים, עמוק אל תוך הלילה, מפתחים קשר עמוק, זכרון שיחרט, ובסוף השנה, הם, כולם כאחד ידחו את הקולג' ויעלו לארץ, ישתתפו בפרוייקטים או לפחות יבואו לבקר.

באתי עם תסריט. אני בא ובמשך השנה מסתחבק עם הסִינְיוֹרִים (שמיניסטים בעגה המקומית), עושים צחוקים, יושבים על המרפסת שאין לנו וצופים הרחק אל הכוכבים תוך כדי דיונים על מהות החיים, עמוק אל תוך הלילה, מפתחים קשר עמוק, זכרון שיחרט, ובסוף השנה, הם, כולם כאחד ידחו את הקולג' ויעלו לארץ, ישתתפו בפרוייקטים או לפחות יבואו לבקר.

עובדים לטווח קצר ורוצים תוצאות.
הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל באדישות. בהתחלה אתה לא מוותר, מזמין לשבתות, רודף אחריו, מדבר איתו, מנסה "לפתוח אותו". דיבורים, פומפה או מקדחת BOSS יוּ נֵיים אִיט.
עם אנשים מסויימים מצליחים מהר יותר אם אנשים מסויימים לא, בכלל לא.
אבל למה שזה יהיה קל? אם כל שנה מחדש נופל לפתע על הסיניור המצוי איזה יצור בשם שליח, משהו מעורפל ולא מוכר. פתאום הוא מזמין אותו לְשַבָּת, מחייך אליו, מנסה לפתוח איתו בשיחות עמוקות. לא פלא שהמאבק קשה. "מי אתה?".
זה לא כיף להזמין ילדים מכיתה ח' לשבת.
חבר'ה מכיתה ט' זה "אה" נעבור את זה.
ילדים מכיתה י' אממ... טוב, רק את הקולים.
חבר'ה מכיתה י"א, כן זה כבר יותר חשוב "אבל הזמנת את החבר'ה מי"ב? הם הכי חשובים. שנה הבאה הם כבר לא פה ולנו יש עוד סיכוי להשפיע על הזהות היהודית שלהם אולי אפילו לשכנע אותם להרשם לאיזה פרוייקט".

הזמן עובר, שאלות צפות.
למה ההוא כזה אדיש? למה זה לא חשוב לו? איך מוציאים אותם מהבועה שלהם?
לכל אחד יש נקודת זמן מסויימת שמשם ואילך הוא נסגר.
יש השנה ילדים בכיתה ז' שרק מלראות את האופי, על מה הוא מדבר, איך הוא מדבר, יש סיכוי טוב שאם עכשיו, כשהוא עוד מתעניין, הוא לא יבוא לשבתות- בכיתה ט' כבר לא יעניין אותו. בכיתה י' ישאלו אותו כמה פעמים אבל לאחר שהוא יסרב לא ממש ישנה לשליחים (כּוּלַה שִישִיסְט), הם ניסו. בכיתה י"א כבר טיפה יותר יציקו לו אבל יהיו לו דברים יותר טובים לעשות ובכיתה י"ב אתה כבר יכול לשכוח ממנו, הוא אמנם יבוא פעמיים-שלוש כדי לצאת ידי חובה וגם זה בגלל החבר'ה.

יש חבר'ה בי"ב ובכיתה י"א שהם לא רוצים, נרתעים, מזלזלים, ...לא מכירים. אולי זה מיקס אחד של הכל, לא יודע. אני חושב שכולנו בזמן מסויים השנה, גם אם לא מדברים על זה, שינינו את החשיבה, מעבירים כוחות מעט יותר למחזורים האחרים. יושבים איתם יותר, מדברים איתם יותר, מזמינים אותם יותר לשבתות, קולטים שבעוד שנתיים הם גם יהיו סיניורים.
ואם אלו יהיו השליחים בעוד שנתיים שיאספו את הקרדיטים, דיינו.

יושבים איתם יותר, מדברים איתם יותר, מזמינים אותם יותר לשבתות, קולטים שבעוד שנתיים הם גם יהיו סיניורים. ואם אלו יהיו השליחים בעוד שנתיים שיאספו את הקרדיטים, דיינו.

ילד חילוני לא הופך לדתי וגם לא יפתח לעולם הדתי בשניה, זה מאבק שלם. הוא שואל ומתווכח, הוא מרגיש מאויים, הוא מתרחק ומתקרב, הוא יצחק עליך, יתבשל, ויסתקרן. זה תהליך שלם, ואתה השליח, ההוא שמייצג בשבילו את העולם הזר הזה - לפעמים תפגע. 'למה הוא מתווכח? למה הוא לא מקשיב?', וקשה להקשיב.
בסופו של דבר השנה מסתיימת ואתה חוזר.
מפנה את מקומך לשליח הבא.

שליח מכין את הקרקע לשליח שלאחריו ואולי לעשור שלם של שליחים אחריו. אנחנו באנו השנה וחיכו לנו, רצו לדעת מי הם השליחים. השליחים בשנה שעברה עשו את המהפך אצל ילדים מסויימים. נאבקו איתם. משאירים אחריהם, בידינו, תוצר גולמי לשייף, לעגל פינות, ילד שלא מפחד לשאול שמסתקרן, שאם יאחר לְשַבַּת יבקש לעשות קידוש, שיכבד.

אבל יש חבר'ה שבפשטות אפשר לומר עליהם שהם פוספסו.