משיכיר בין תכלת ללבן (ברכות א', ב')

חויתי פרזנטציה יותר מידי מוחשית לרעיון שמתארים במשנה.


חמש דקות של פורקן על הגיטרה (אימון יומי, מותר) וגמלתי בליבי שבעצם לא מאוחר מידי והמחשב ממילא תפוס. כך שעל אף השעה החלטתי לצאת
מקרה/זמן בו מבדילים בין תכלת ללבן. ההבדל הוא שאצלי זה היה בגוונים של אפור. פחית קולה קרה מחזיקה אותי ער מול המחשב. קר בחוץ וגשם יורד כבר למעלה משעתיים. אתמול, דווקא, היה יום יפה, שמש, רוח נעימה, שמיים בהירים. ממש קיץ בסן פרנסיסקו.

חשבתי שנצא לעשות מלאווחים בפארק, לבעסתי, יצא שלא. היום נמרח, היה כמעט שמונה בערב ו-משעמם.

חמש דקות של פורקן על הגיטרה (אימון יומי, מותר) וגמלתי בליבי שבעצם לא מאוחר מידי והמחשב ממילא תפוס. כך שעל אף השעה החלטתי לצאת.

ארבעים דקות לשקיעה.

רוקנתי מהר את התיק, השארתי מחברת, הוספתי בקבוק מים ושתי עוגיות מעולות שאני ממש הולך להתגעגע אליהם בארץ. חולצה קצרה, מעיל הרוח הותיק ובנוסף מכנסי ריצה. לקחתי את האופניים, שמתי קסדה... כן 'בעולם החדש' כמעט כולם רוכבים עם קסדות, ויאללה החוצה, קצת לנשום אויר.

ירדתי מהרעיון לנסוע ארבעים דקות, היה די חשוך וזה לא בריא לקבל פגוש בהפתעה, במיוחד פגוש מאיזה ג'יפ או חלילה וחס האמר מצוייץ.

פניתי לטיילת הקטנה סְביב הגבעה של מאגר המים. שתי רחובות מאיתנו, אורטגה פינת עשרים ושמונה. נקודה ממש יפיפיה. הגבעה עצמה לא גבוהה במיוחד אבל משם כל החלק הצפוני של סן פרנסיסקו נפרש מולך עד לשרשרת הררי שמורת טמלפאיס שמעבר לגשר הזהב. ערפל נסחף מן האוייקנוס, מוסיף לנוף מסך דק של מיסתורין. דווקא רגעים אלו, הדימדומים, הכי מרשימים. שמיים בצבעי כתום וכחול של דעיכה. חלונות הבתים המוארים בזה אחר זה. חושך העוטף הכל, משאיר את קוי הרקיע של ההרים ואת קוי המיתאר של ים גגות הבתים. גשר הזהב נצבע בכתום בוהק על ידי הפרוז'קטורים הרבים שמאירים אותו. איך אפשר שלא להרגע?

כתבתי, העוגיות פינקו, היה טוב. שמונה וארבעים וכבר כמעט חושך מוחלט, אספתי את הדברים חזרה לתיק והעמסתי את עצמי חזרה על האופניים לכיוון הביית. מתחיל בירידה מהרחובות הגבוהים, מעדיף את המדרכה על פני הכביש.
טעות.

כל צד של רחוב מנוּקֶה פעם בשבוע. באותו "יום ניקיון", למשך שעתיים, אסור לחנות ברחוב, והיה אם שכחת, איחרת, וכו..., אזי כל הבעסה, אתה הולך להפרד מארבעים דולר ירקרקים. טופס מלבני לבן של הדי.אמ.וי (מחלקת הרכבים או משהו) יחכה לך, מתנופף, על הוישר.

על מנת לציין את היום והשעה המיועדים בכל רחוב הואילה בטובה העירייה האמריקנית המיועלת להעמיד עמודים משולטים מספר פעמים לאורך הרחוב.

המאורע התרחש על רחוב עשרים וארבע בין הפינות אורטגה ונוריאגה, בירידה.

ירידות זה פשוט אדיר. אתה על האופניים, מרפה את הגוף, הרוח טסה מול הפנים, צונח מטה במהירות.

הסתכלתי קדימה, כמובן. הרחוב היה פנוי לגמרי, שום פחי זבל, מכוניות בולטות מהגראז' או הולכי רגל. ריק כמו שאמור להיות בתשע בערב בשכונת מעמד הביניים המבוסס – סאנסט.

היה לילה, וגם בחלק הזה של כדור הארץ - בלילה חשוך [שלא כמו בשוודיה שם דווח לי על ארוחות צהריים בחצות AM].

שתי שניות לפני שעת האפס קלטתי פתאום קו אפור אשר הופיע, כלומר... פשוט הופיע!
עמוד?!?!

לא הספקתי, אפילו, להזיז את האצבעות לכיוון הברקס כאשר ההבנה נחתה – 'זה הולך להיות כואב'.

תוך חלקיק שניה האופניים עברו ממהירות של ירידה חופשית במדרון לאפס מייל ליום.

העמוד פגע בכידון בין הגלגל לידית שמאל. האופניים נשארו במקום ואילו אני זכיתי לטעום את מעוף הציפור ולאחר מכן התרסקות בסגנון חופשי לתוך גינה עם , למזלי, גדר לבנים בגובה סנטימטרים מועטים בלבד.

נחיתה על הגב. התיק, ישתבח שמו, ריכך את המכה אבל היה כואב.

קמתי, כואב, דואב וכפוף כמו בן מאה ועשרים, עליתי בחזרה על האופניים מעביר את שאר הדרך עם היד על הברקס.

לא עולה לי בראש מוסר השכל, אם יש.
פשוט... לשתף אחרים בכאב אישי טיפה עוזר.
:)

נ.ב
אביטל, בשבת שעברה, עשתה את העופות בנענע וגם את הקניות.
שליחת חיל מי ימצא.

האגואיסט החכם (חידוש)

לפני כשבע שנים החלה העונה הראשונה של תוכנית ריאלטי בשם "השרדות".
יום אחד ריצ'ארד אילתר חנית ונכנס לים, לאחר מאמצים לא מעטים הוא הצליח לתפוס מספר דגים וקבוצתו מצאה עצמה לפתע אוכלת לצהריים דגים על האש במקום אורז, כהרגלה. הדבר שהוביל לעלייתו לגמר היה בעיקר הקושי שהיה לאנשים לוותר עליו.

הרעיון היה די מעניין, מביאים קבוצה של ששה עשר איש לאי בודד יחד עם צוות צילום וצוות התוכנית אשר הכין מגוון משימות למשתתפים. לאחר כל מספר ימים מסויים התקיימה הצבעה בקלפי, שם הצביע כל משתתף בתורו כנגד משתתף אחר. זה ששמו עלה במירב הפעמים באותו לילה יצא מן המשחק.

אנשים כרתו בריתות והצביעו כנגד אנשים שעצבנו או שהוו סיכון עבורם. היה מעניין לראות את המניפולציות שאנשים מסויימים הצליחו ליצור והדרכים בהם השפיעו על אחרים.

הכל בשביל להשאר עד הסוף, במיוחד כאשר בקצה המתינו ששה אפסים - מיליון דולר.

לא ניצח החתיך שבחבורה או הדמות שהיית הכי מצחיקה ושכולם אהבו, הרי כשמדובר על תחרות עם מנצח אחד ומליון דולר גם לאהבה יש גבולות.

מי ניצח? למעשה התשובה די מעניינת.

היה זה אדם מבוגר בשנות הארבעים בשם ריצ'ארד האצ' אשר פשוט התמקד בדבר אחד – לגרום לאנשים "להיות צריכים" אותו.

הוא התאמץ בתחרויות והשתדל להעניק לקבוצה שלו. זכור לי מקרה אחד שיהווה דוגמא מעולה:

ובכן... האוכל העיקרי שניתן לקבוצה היה על בסיס אורז. יום אחד ריצ'ארד אילתר חנית ונכנס לים, לאחר מאמצים לא מעטים הוא הצליח לתפוס מספר דגים וקבוצתו מצאה עצמה לפתע אוכלת לצהריים דגים על האש במקום אורז, כהרגלה.

הדבר שהוביל לעלייתו לגמר היה בעיקר הקושי שהיה לאנשים לוותר עליו.

כך זה עובד, מי שבראש מעייניו עומד הרצון לתפוס שמש ואין לו כח לתרום את חלקו, אזי  בטווח הקרוב הוא, אמנם, אכן מרוויח/נהנה אבל בסוף המסלול, אם הוא בכלל יגיע לשם, הוא יאכל אותה.

לעומתו, זה שהזיע קצת יותר, רק משום ש-'ביום יום' עשה את הדברים הקטנים שהאחרים מעדיפים להתחמק מהם, יהיה זה שיקטוף את הפרס באשר הוא.

עובדים בקבוצה בסן פרנסיסקו ולכל אחד מגיע יום בו אין לו כח לכלום.

ממש לא בא לו לעשות כלים או לזרוק את הזבל, לנקות שירותים, ליסוע לסופרמרקט או לירקן, לעזור בפרוייקט ששתיים [ J ] לקחו על עצמן, לעשות קניות לשבת, לבשל לשבת, לאסוף מהדירה של הבנות בשר לצ'ולנט, לסדר את הבית,להכין ארוחת ערב, לשים את המגבות בכביסה, לקפל אותם אחרי הכביסה, לרדוף אחרי תלמידים לשבת, לטאטא את הבית, לשטוף, לשאוב אבק, לנקות את האוטו, למלא דלק, לשים את הספרים במקום וכו'.................!

ברור שהכי כיף להתחמק, להתנצל ולטעון – 'לא יכול'. לתת לאחרים לעשות את העבודה.

האחרים, כמובן, לא פראיירים, במיוחד כאשר אתה נמנה עם אותם "אחרים".

אני זוכר בתחילת השנה כיצד הבנות הסתכלו עלינו, הבנים. בשלב כולשהו המצפון התגבר ותפסנו לאט לאט אחריות, מנסים לעזור בדרכים המקובלות למין הזכרי, מקלפים תפו"אים נוסעים עם אחת הבנות לעזור בקניות. מקפיצים בימי חמישי מהדירה שלנו אליהם חומרים או סירים כאשר הן עסוקות בבישולים לשבת. משתדלים לפי מצב הרוח.

זו עבודה כפויית טובה ברוב הפעמים.

אנשים יחמיאו לאביטל על העופות בנענע אבל לא יחשבו על מי שכיתתה רגליה בסופר ועשתה קניות (או עשה, כמובן...), נוסף על כך, והיה אם תכריז באוזני כל על מעשיך בסתר ותדרוש את תשומת ליבם תראה, נאמר, די אהבל.

לא פלא שמתחמקים.

 
היפה הוא שבסופו של יום יזכה להערכה זה שבכלל לא חיפש אותה אלא רק רצה לעזור ולתרום. האגואיסט החכם, גם הוא, ייצא לא רע.

אני רואה שני סוגים של אגואיסט.

הרגיל והחכם. הרגיל, אותו כולנו מכירים, מעגל פינות מתחמק ומרבה להתנצל, את הכיף שלו הוא יעשה אבל אל דאגה, יחכו לו בסיבוב. האגואיסט החכם לעומתו רואה את המיליון דולר שבקצה וקולט שהוא יאלץ להתאמץ מעט יותר ממישהו אחר אבל בסופו של דבר התגמול יפצה, לא מיליון דולר, מן הסתם, אלא ההערכה מצד החברים, ומשם לטובות הנאה הדרך קצרה.

שנת שליחות לקראת סיום בסן פרנסיסקו ואנשים עובדים, מי מחלק פקודות ומי עושה.

היפה הוא שבסופו של יום יזכה להערכה זה שבכלל לא חיפש אותה אלא רק רצה לעזור ולתרום.

האגואיסט החכם, גם הוא, ייצא לא רע.

דרך אגב

כעת, בעוד אני מגיה את הבלוג, ישי מכין ארוחת ערב לאחר שחזר מקניות.

על כך יאמר - אוּפס.

יום עצמאות בסן פרנסיסקו

הפעם משהו קצת שונה.

תהנו!!

ארוחת יום השואה

תמיד מעניין לראות כיצד חבר'ה צעירים, כאלו שלא חייבים לאף אחד כלום, מגיבים.
מבקש בסימנים שקית מאחד היושבים, מתוכה שלף מעיל דק אשר נחצה ע"י פסים אפורים וכחולים לאורכו. מעיל ממחנה עבודה אשר ניצול אחד שמר.

את ההגדרה האנגלית למדתי באותו ערב, YOUNG ADULTS-  ("מבוגרים צעירים") גילאי עשרים עד שלושים, שנה יותר, שנה פחות.

צעירים, חכמים, הם לא יקנו הכל. לומדים או שכבר התחילו לעבוד. דירות שכורות, סביבה קלילה, צעירה.

שום מסורת או חינוך מילדות לא כופה אותם לחשיבה מסויימת.

לא-חייבים-לאף-אחד-כלום.

תהיה אמיתי, תהיה מעניין, הם יקשבו.

תצא מהגבולות, תגזים, תכפה או תכריח והם ינפנפו.

מי אתה ש...

יום השואה צויין לפני שלושה ימים.

אתמול ארוחה אורגנה בבית הכנסת "עדת ישראל".

שולחנות עגולים, שמונה כסאות להם סביב. מתפללים קבועים לצד "יודעים שהם יהודים".

עגול, אמנם, ועדיין בכל שולחן שני צדדים. שבעה מאזינים ומולם ניצול שואה.

אוכלים יחד ארוחת ערב, מסתכלים בקרעי העיתונים, מדברים, מקשיבים לסיפור ממקור ראשון. חלקם בפעם הראשונה בחייהם.

המכובדים החלו לדבר, נציג הישיבה יונברסיטי דיבר על קרן המשפחה התומכת, על רצונה להפיץ את הידיעה. בחור, מעונב, כבן שלושים, דיבר על משמעות המעמד השני במספר, בשבילו, ועל החותם שהמפגש הראשון, בשנה שעברה, השאיר בו.

הרב סטרולוביץ', רב בית הכנסת, חזר אל הסטנדר, מבקש בסימנים שקית מאחד היושבים, מתוכה שלף מעיל דק אשר נחצה ע"י פסים אפורים וכחולים לאורכו. מעיל ממחנה עבודה אשר ניצול אחד שמר.

מירה, גברת כפופה, נגשה לדבר, קמטים סביב עניים ממוקדות, לוחמת פרטיזנים לשעבר. לרגע הרגשתי כמו בגן, היא הרצתה באיטיות, אנגלית מדוייקת במבטא פולני כבד, בעוד אנחנו שקטים, מקשיבים. שעת סיפור.

האם זה בגלל שהם יודעים שדור ניצולי השואה הולך ואובד, הניצוץ היהודי שהבהב או אם היה זה המעמד שכבדו, והזקנים שמולם. הם ישבו שם בשקט והקשיבו, אפילו לא שיחקו עם השאריות בצלחת, עד כדי כך שלי לא היה נעים לגעת בצלחתי אשר רק לפני דקות התמלאה.

לא אבוש מלומר שהיה מגניב(!) להעביר מבט על  האנשים. כל זוגות העניים הופנו למירה, חלקם נמתחו בכסאותיהם, צופים מעבר לראשו של אחד האורחים.
שיתוף שמחזיק גם מעבר ליבשות. שיתוף שמקשר, ביום זה במיוחד, גם מעבר לדורות.

לא יודע איך הרב סטרולוביץ' הגיע לכולם, הוא עצמו אמר שלא יכל לעשות זאת לבד אלא נעזר באנשים שהכיר מהפעם הקודמת, ובכלל, שיעזרו לגייס אחרים. בחור בשם אלק, אשר ישב לידי אמר שבחיים לא היה פה והוא וחבריו באו בגלל חברה שסיפרה להם על המאורע.

כפול משנה שעברה, נאמר, ובהחלט היה מספר מכובד.

הרב סלוביצ'יק במאמר 'קול דודי דופק' כתב שכאשר יהודי בקצה העולם סובל היהודי בקצה השני חש זאת גם כן, כאומה. אחיך נפגע. דמות שאתה כלל לא מכיר אבל רק בגלל שאתה יודע שהוא יהודי.

שיתוף שמחזיק גם מעבר ליבשות. שיתוף שמקשר, ביום זה במיוחד, גם מעבר לדורות.

שואה זה משהו מאגד.

דור צעיר ורחוק ישוב סביב נציג של דור אובד.

מקשיב, מקרב כיסאות, רוכן, שומע. מזדהה... יזכור.

אנשים

מתרוצצים. כל אחד עושה את תפקידו, לא ממש שם לב מה קורה סביבו, לא תמיד מעריך את האחרים או בכלל מכיר במשמעות קיומם. ...אלו שמסביב הם, כמו בעגה הילדותית - "פשוּשים", רגילים.
הכל סביב אנשים.

תרמילאים מעמיקים ביערות למקדשים עתיקים.

אנשים טסים לחוץ לארץ.

אנשים מסתובבים עם מצלמות ומצלמים תמונות.

 

זה לא הנוף, זו לא האדמה הזרה, זה לא האתגר, גם לא המזכרת שאנו רוצים לשמור.

זה מתחיל ונגמר באנשים.

בתרבות ששוב - אנשים פתחו.

רוצים להראות לאנשים איפה היינו, מה עשינו, ראינו, חווינו או באלו מצבים עמדנו.

בן אדם לא יכול להתנתק מהשאר, הוא לא יכול לעלות לאיזה הר ולהתבודד לבדו. טכנית הוא אמנם יכול אבל הוא פשוט יחנוק את עצמו נפשית.     

 

כבר למעלה משבועיים שאני לא כותב, אלו לא הניקיונות של פסח וגם לא חוסר בסיפורים.

אתמול בין מנחה לערבית הכל התפרץ.

פשוט כי ככה זה עובד אצלי. פותח עניים, מקשיב, מוצא ורושם בפנקס משפט אחד, לא צריך יותר מזה. מתיישב בהזדמנות הראשונה מול המסך ומתחיל, הזמן עובר, שורות מתמלאות ואז זה קורה, אותה ההרגשה. אם זה לא קרה, לא הורגש, אזי לא משנה כמה נכתב שורה אחת או דף שלם, זה נשמר ומונח בצד. זה לא היה אמיתי מספיק, אפילו מלאכותי.

לפעמים, אם החויה היית מספיק חזקה, צריך רק לחשוב על הסיפור וזה כבר קורה.

 

בשבועיים האחרונים סיפור רדף רעיון, שיחה ועוד דמות חדשה שהכרתי. כל פעם דבר אחר וכל אחד מהם ראוי להאמר.

אתמול, בשבת חול המועד, הלכתי עם מארחַי לבית הכנסת "עדת ישראל". הרב סטרולוביץ', דמות כשלעצמו, החל בין מנחה לערבית בהלכות ספירת העומר, בהמשך לדברים שנלמדו במוצאי יו"ט שני. לאחר זמן של הקשבה הראש ברח למקומות אחרים, עובר על הסיפורים האחרונים, ממיין, בורר, מה ניתן להכתב, מה יעניין אותך ומה לא שייך. והנה זה התחיל, בבית הכנסת, ליד כל האנשים, סיפורים ודמויות מתערבבים. נסגר בתוך עצמי מקווה שאף אחד לא יגע או ישאל משהו, להרגיע את זה לבד. זה קרה.

 

כל כך הרבה.

 
בבית הכנסת, ליד כל האנשים, סיפורים ודמויות מתערבבים. נסגר בתוך עצמי מקווה שאף אחד לא יגע או ישאל משהו, להרגיע את זה לבד. זה קרה.

לפעמים זה משגע. למה דווקא בסן פרנסיסקו זה קורה? אני בטוח שגם בארץ הדברים האלו קיימים – אנשים עם סיפורים הזויים, תגובות או מבטים. אבל דווקא פה אני מבחין בדברים האלו. אולי זה בגלל שבארץ הייתי עוד אחד, לא הייתי מישהו מייצג או ההוא מארץ ישראל, לא שליח שבוחנים. חייתי את החיים שלי, מתעלם מסיפורים שחלפו לידי ברחוב או שעמדו לידי בתחנת האוטובוס. אבל פה "הלבוש עושה את האדם" – התפקיד. פתאום, השנה, אני מוצא את עצמי מדבר עם אנשים זרים, מקשיב לסיפורים ממקור ראשון או שני, מתעניין. כל אדם הפך להיות "קליינט" פוטנציאלי. מתייחס לאנשים שבעבר הייתי מתעלם מהם, או מקדיש רק 'שלום שלום' סתמי.

 

כוורת של אנשים.

מתרוצצים. כל אחד עושה את תפקידו, לא ממש שם לב מה קורה סביבו, לא תמיד מעריך את האחרים או בכלל מכיר במשמעות קיומם. הם פה, הם תמיד היו פה. מדברים, צוחקים, עוברים הלאה. פעם בשבוע קוראים כתבה על מישהו רחוק שעשה דבר אדיר, סיפור מדהים. אבל אלו שמסביב הם, כמו בעגה הילדותית - "פשוּשים", רגילים.

 

      

 

ישי אמר שזה משל טוב, אותו מבט מחלון המטוס. כמה שאנחנו, בני האדם, נראים קטנים מלמעלה, חסרי חשיבות. ממהרים איש איש לעיסוקו. הכבישים מלאים במכוניות קטנטנות, רודפות אחת אחר השניה ללא סוף. כך אתה מבלה שעות למעלה, צופה. אך כשנוחתים, ככל שאתה מתקרב, המציאות חוזרת, אט אט, לגודלה האמיתי.

כאשר מתעלמים לא צריך לטוס בשביל לחשוב שאנשים קטנים, אבל גם לא צריך לנחות בשביל "לגלות" אנשים. רק להתייחס.      

 

 

 

 

זה כבר התפתח למשהו אחר...

חלק מהסיפורים אביא בפעם הבאה.

 

סופו של חג שמח בסן פרנסיסקו.