מכתב לדוׁד הגולה

דוד יקר שלום

כבר לפני 10 שנים עברתם כל המשפחה את הארץ. 10 שנים?! אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. וביום שישי האחרון כשבאת לבקר דיברנו, ושיחה אודות זה עשה כך וזה לומד כך הפכה מהר מאוד לשיחה על אידיאלים, למאבק תרבויות. אמרת שאינני יודעת עד כמה אתה קיצוני, צדקת. תמיד האמנתי לסיפור שלכם על כך שעזבתם כדי שתוכל לעשות את הפוסט דוקטורט שלך, ושנשארתם כי פחדתם בגלל הפיגועים. וביום שישי אמרת שאין זה כך. גירשו אתכם מהבית אמרתי לי. מי גירש אתכם? שאלתי אני, איזה יסמני"ק עם אלה? אתם גירשתם, ענית אתה. לא יכולנו להישאר בגלל ההתנחלויות.

דיברנו עוד. הצעתי לך ללכת לבקר את החברה שלי מנצרים שגרים בקרווילה... לראות מה זה אנשים שגורשו מהבית. אמרת שאתה כבר 10 שנים לא גר בארץ שלך. אבל אתה, דודי היקר, אתה בחרת לברוח, אף אחד לא בא וגרר אותך בכוח ברחת, הפקרת את עמך, לא גורשת. אמרת שכל בר דעת היה יכול לראות שנוכחותנו בגוש הייתה מיותרת, אבל כששאלתי אותך מה לדעתך זכותנו על הארץ, שתקת. הוספת גם לספר איך לילדים שלך אין כמעט בכלל חברים יהודים, אז אימא שלי אמרה לך שזה אולי לא המקום לגדל בו את הילדים את הילדים, עשית פרצוף של מה לעשות, והכרזת שבעינייך מה שחשוב זה איך מגדלים את הילדים, ולא מי אימא שלהם. כך שאם הילדים שלך יתחתנו עם גויות זה לא ממש משנה. הוספת גם שלדעתך אלטלנה היה דבר גדול ונפלא, מהלך נכון ביותר, יהודים יורים על יהודים. צעד הכרחי, קראת לזה כמדומני.

אמור לי, מאיפה השנאה? מאיפה השנאה לעם, לארץ ולתורה? מאיפה לקחת כ"כ הרבה שנאה שאתה מוכן לירות בכל מי שלא חושב כמוך? מאיפה לקחת כ"כ הרבה שנאה שאינך מוכן אפילו לחיות באותה ארץ עם אילו שדעתם שונה, שעושים את מעשים בכוח ערכי התורה? טענת נגד הכיבוש, והלכת לגור במדינה הכובשת הגדולה ביותר בעולם, שהשפילה את עם הארץ וסגרה אותו בשמורות. בכך נתגלתה חרפתך. לא משום שנאת הכיבוש הלכת, כי אם משום שנאת העם והארץ הלכת.

הרבה דיברנו על מאבק התרבויות, הדת מול החילוניות. לאיפה זה הולך. אני טענתי שלטווח הארוך יש כאן מקום רק לתרבות אחת. טענת למולי שדווקא יש מקום לתרבות התורה תחת שלטון התרבות החילונית, והבאת כראיה את פריחת הציבור הדתי כיום. לא כ"כ הצלחתי להסביר לך למה לטווח הארוך המצב הזה לא יכול להמשך, וזה לא רק בגלל שתרבות החילוניות שמה לה למטרה להשפילנו. אתה הסיבה הטובה ביותר שיש לי להביא, אתה ההוכחה שהתרבויות לא יוכלו לדור פה בכפיפה אחת לעולמים. הן בחרת לעזוב כי לא יכולת לחיות עם דרכי, ודרכם של עוד רבים וטובים מבני עמנו. בקיצוניות, רואים את נקודת המאבק. ואתה בקיצוניות שלך לא יכולת לקבל תרבות אחרת.

דוד יקר, יהודי אתה, וכזה תישאר. גם תנסה להתכחש, גם אם תעזוב אל מעבר ים, גם אם תחניק כל רגש יהודי, כל מנהג, כל זיקה, יהודי אתה, את נשמתך האלוקית לא תוכל לכבות גם אם תחניק אותה עד אפר. פתח את ליבך, הקשב לנשמתך, קוראת היא לך, הן לא מאוחר, הן עוד יש לאן לחזור.

באמונה ואהבה
אחייניתך

-----------------------------------------------------------------

הסיפור הזה הוא אמיתי. השיחה הזאת ביני לבין הדוד שלי אכן התקיימה. כמובן שאת שמו העדפתי להשאיר אנונמי, מטעם מובן. המכתב הזה לא נשלח, וכמובן שלא ישלח אינני חושבת שיש טעם.  בעומק בתוך כל השיחה, הבנתי לראשונה מה פירושו של ותקא הארץ אותם. משום שיש אנשים שפשוט מוטב שיהיו בגלות. משום ששם הם מאבדים עצמם לדעת, אבל כאן, כאן היו מאבדים את כולנו.

חברון מאז ולתמיד

אתם שם עם אבינו ריבונו של עולם, בקשו נא עבורנו שישלח לנו גאולה בקרוב. מוכנים אנו גם למאבק על כל בית אם נדרש לכך, אך נשמח לעזרתכם בתפילה.
חברון עיר אבותינו.
אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה
אתם קבורים כולם בעיר הזאת, אחת מארבע ערי הקודש.
כלום, אינכם יכולים להשפיע שם למעלה עבור מקום קבורתכם?
אנו בניכם, ועלינו להיאבק באויבים מבית ומחוץ על כל בית חדש בעיר האבות - עירכם.
גישתנו חסומה לתפילה על קברכם, לא תמיד אפשר להתפלל על כל הקברים,
לכן שמעו נא צעקת בניכם גם כשזו נשמעת לא ליד הקבר.

אתם שם עם אבינו ריבונו של עולם, בקשו נא עבורנו שישלח לנו גאולה בקרוב. מוכנים אנו גם למאבק על כל בית אם נדרש לכך, אך נשמח לעזרתכם בתפילה.

לא לקחתי חלק מאבק האחרון בחברון.
חיכיתי עד 12:00 בלילה בטרמפיאדה בקדומים, בתקווה להגיע
נסעתי לירושלים בטרמפ' הראשון שהיה לי בבוקר.
רגע לפני שירדתי מהטרמפ' שמעתי את הידיעה ברדיו.

הבית נפרץ, נכשלנו.
ההלם מכה בכאב, הבית נפל כמעט בלא מאבק, ואני לא עשיתי דבר.
אני יודעת שנוכחותי שם לא הייתה מעלה או מורידה הרבה, אך נוכחות רבים הייתה יכולה לשנות.
ואני? אני לא עשיתי מספיק.

אני מתפללת שלא תהיה לי הזדמנות לתיקון, שלא יהיה צורך במאבקים נוספים, אך יודעת שהצורך יהיה, ומקווה שיעמוד לי כוחי ללמוד מכישלון זה.

חברון שלנו, צר לי שלא הגעתי לעזור, אבותינו הקדושים, אנא אל תמנעו תפילתכם רק בגלל שלי לא הייתה מספיק מסירות נפש.  אלוקים שבשמיים רק אתה יודע את נסתרות לבי, ומה הייתה כוונתי, קח את תפילתי ודמעותיי, הן הבטחת,

          הבטחת שלא תשיב ריקם דמעותיה של בת מלך.

יש פה ארץ נהדרת?

את השיר הזה מצאתי ביומן שלי, אחרי שחברה שלי השאירה אותו שם.

א. יש פה ארץ נהדרת, האם כדאי בה לחיות? כאשר אותך מגרשים מאדמת האבות אז יש פה ארץ נהדרת. אם נדע להאבק במאבק ללא פשרות, אם נצליח לאחד את כל המחנות אז אולי תהיה פה ארץ נהדרת?

ב. אם נפרק מהמשטרה את היחידה של היס"מ, ואם לא יקחו אותנו בלי עילה למעצר אז יש פה ארץ נהדרת. אם יתנהגו אלינו לפחות כמו לערבים, ואם הפרשים יהיו קצת יותר אנושיים אז אולי תהיה פה ארץ נהדרת?

ג. אם נדאג לעצמנו במקום לערבים, אם נזכור ולתמיד שעניי עירך קודמים אז אולי תהיה פה ארץ נהדרת. אם לא נפחד מהכוחות אף על פי שהם רבים. אם נזכור שהכל מה' ולא נשכח את אלוקים אז אולי תהיה פה ארץ נהדרת?

ד. אם נזכור שמהכבים היו מעטים מול רבים וה' עזר להם והם ניצחו ת'יוונים אז אולי תהיה פה ארץ נהדרת. אם התשקורת תדווח בלי שקרים והגזמות, ואם העם יפתח עיניים ויבין מה קורה סביבו אז אולי תהיה פה ארץ נהדרת?

פזמון: אז בא נקח נשימה ונשבור את הקיר הימים אדומים והלילה משחיר, אם אין מה לפחד ומותר גם לשיר (בטוח?), המחר יתקרב והאופק בהיר (הלואי!).

אם לא הייתי שומעת את זה ממקור ראשון, לא הייתי מאמינה.

כל אלו לא סתם סיפורים, אף על פי שאלמלא הכרתי אותם אישית, לא הייתי מאמינה. באמת שזה נשמע הזוי לגמרי. אבל הם אמתיים
לפני שנה פחות כמה ימים, תחילת בין הזמנים של פסח.

חבר של אח שלי מתקשר, אחרי כמה הרגעות מגיעה הבשורה - אח שלי נעצר. אבל הסיפור הזה רק מתחיל. כל היום הוא היה עצור, ורק בערב נתנו לו להתקשר. מה מסתבר? אחרי שפוזרה החסימה המשטרה הסתובבה ברדיוס שני קילומטר ועצרה את כל מי שהיה עם כיפה על הראש. מזלי שהיה לי טרמפ' הביתה באותו יום, אחרת גם אותי היו עוצרים (לבשתי חולצה כתומה). לאימא שלי הספיק בן אחד בכלא. באותו יום הבנתי שאין לנו פה דמוקרטיה.

חברון, תחילת שבט. עכשיו תורי להעצר.  מבט מבפנים על ה"צדק" בישראל. יחד איתי עצורה אימא עם תינוק חולה באשמת נסיון לדריסת שוטר (כלומר היא לא הסכימה להראות תעודת זהות בכניסה לחברון), נערה בת 14 שנלקחה בכוח מבית הספר, ועוד חברה שלי. דרך אגב בדיון השוטר בלי למצמץ אפילו משקר על האירועים שהובילו למעצרנו (יהודיות בחברון).

האח הקטן קיבל זימון לקב"ן. אמרתי בצחוק שזה בטח בגלל שהוא הגיע לצו ראשון עם חולצה כתומה. רק מה? מסתבר שהצחוק הזה הוא לא כ"כ צחוק, כי שמעתי מעוד מישהו שהגיע עם חולצה כתומה לצו ראשון וקיבל זימון לקב"ן. נו טוב זה לא חדש, יש את אותה עצורה מפורסמת שנשלחה להסתכלת פסיכאטרית בגלל היותה אידיאולגית. הייתי איתה בחנוכה במאחז, באמת בחורה נהדרת.

מ' שנה א' בעתודה. היה גם בגוש קטיף. רק שמשום מה הוא קיבל צו גיוס לאחרי פסח. כבר כמה שיחות ניהלתי איתו על הבעיות שהצבא עושה לו, ועל איך אפשר להתחמק. (לדוגמא: לבוא עם חולצה כתומה ללשכת הגיוס ולהגיד להם שאתה רוצה להכנס בערבים) אבל השיחה האחרונה ממש הכניסה אותי להלם.

             "...לא רק שרימו אותי והעיפו אותי מהנח"ל הם גם שיבצו אותי בחוות השומר,  שזה אומר עם "אוכלוסיות מיוחדת" של מעשנים, מסוממים וכאלה"
תפיצו את הסיפורים אלו לכל מי שאפשר, (במיוחד למי שרוצים להתגייס) צריך נפץ את האשליה. לפני שיהיה מאוחר מדי

                   "זה אחלה תפקיד.... לבנות"                      

                  "כלומר? פספסתי אותך"

                    "משקיות הוראה זה אחלה תפקיד לבנות"

                   "הם רוצים לשבץ אותי שם יחד עם החבר'ה הכי גרועים בצבא, לא כמפקד או משה ובדומה"

לא להאמין, נכון? כדי להיות עתודאי צריך קב"א לפחות 54 (מתוך 56) שמישהו יסביר לי בבקשה איך מישהו יכול תוך חצי שנה לעבור מקבוצת האיכות הגבוהה ביותר של צה"ל לקבוצת האיכות הנמוכה ביותר? זה פשוט מאוד הוא היה בגוש קטיף, אז מנסים להתנכל לו. הסיפור גם לא נגמר, הצבא גם ניסה להחזיר אותו בשאלה. ע"י נסיון להכניס אותו למגורים בבית החייל. באותו זימון שבו הציעו לו לגור בבית החייל, הוא דובב קצת את החיילת שראיינה אותו, והסתבר שאכן אלו הדברים, רוצים לשכנע אותו לגור בבית החייל כדאי להפטר מה"מטען עודף" של האידאולוגיות שלו.

כל אלו לא סתם סיפורים, אף על פי שאלמלא הכרתי אותם אישית, לא הייתי מאמינה. באמת שזה נשמע הזוי לגמרי. אבל הם אמיתיים,ויש עוד עשרות. הגיע הזמן שנפקח את העיניים ונראה מה עומד מולנו. הדמוקרטיה לא מתה בגוש קטיף, היא פשוט מעולם לא היתה קיימת כאן. תפיצו את הסיפורים אלו לכל מי שאפשר, (במיוחד למי שרוצים להתגייס)  צריך נפץ את האשליה. לפני שיהיה מאוחר מדי

חג גאולה כשר ושמח לכולנו.

מאבל ליום טוב?

הייתי הערב בחתונה, חתונה זה תמיד שמחה. יש לי עוד שתי חתונות שבוע הבא. מענין שתמיד בצמוד לגזירות חורבן יש חתונה או אירוסים. בנין בצמוד לחורבן.

הייתי צריכה ללכת מוקדם. ביציאה ראיתי חברה שלי בוכה. מה לך, מה קרה? - אינני יכולה לספר, זה לא קשור אלי. ידעתי מיד. היה פיגוע.

היה פיגוע בקדומים. כל הנראה 3 הרוגים. 3 נשמות טבוחות על קידוש ה'. דור הגאולה, חבלי משיח, למה ציפתם?

אלוקים! אינני רוצה להתריס, אני מאמינה בך בכל לבי, אבל בבקשה תעזור לנו! תן לנו לראות גם את הטוב. תן שהשמחה תהיה שמחה, שלא נצטרך לצאת מחתונות בוכים. אנחנו בחודש ניסן, זה חודש של שמחה ואינני מבינה כיצד דברים שכאלו קורים דווקא בחודש זה, זה חודש של שמחה, של הקמת המשכן, של גאולה, מדוע אנו יוצאים משמחה לאבל במקום מאבל ליום טוב, מדוע? אנחנו רק רוצים לקדש את שמך בעולם, אבל איננו יודעים כיצד. אנחנו מוכנים ללכת גם בדם ואש אחריך גם בלי מענה לשאלותינו.

אמרו לי תמיד שאחנו צריכים לצעוק לקב"ה בכל הכוח להגיד לו שאנחנו כבר לא יכולים יותר, ואז הגאולה תבוא. אז צעקנו בכל הכוח, בגוש קטיף צעקנו בכל הכוח, אבל כנראה שאלוקים יודע יותר טוב שעוד יש לנו כוח כי אחרת הוא לא היה מביא את הנסיונות האלו. תגיד לנו בבקשה מה אנחנו צריכים לעשות כי את הארועים האלו אנחנו לא מצליחים להבין.

בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל.  כמה אמונה צריך בשביל להאמין בזה גם עכשיו