להבות

להבות עולות אל השמים
אדומות, בורקות, לוחשות סוד כמוס,
מאירות את האפלה בבוהק כתום
בזעקה אדירה שאף אחד לא שמע,
בלחישה כמוסה שהתנדפה ברוח.

להבות עולות אל השמים
הן אינן מבדילות בין הטמא לטהור,
שורפות בלי רחם את הקדושה.
החלום נשרף, מתפזר כעשן ברוח
בתי הכנסת נשרפים בלהבות.

להבות שעולות אל השמים.

זה היום, לפני שנה, בגוש קטיף, בחבל ארץ אהוב אליו נשבענו לשמור אמונים. נשרפו בתי כנסת קדושים, והזעקה שהיתה צריכה להשמע מסוף העולם ועד סופו התמוגגה גם היא ברוח, איש לא הזכיר את היום הזה. בתי הכנסת נשרפו, וכמו נשרפנו גם אנו ותפילותינו הרבות איתם. נשרף החלום ואינו.
האם הלהבות שרפו גם את הזיכרון?
כבר שכחנו?

למחשבה...

תפילת הדרך למתגייס

לרגל גיוסו של משה למפרט מהבלוג השכן, מוקדש לכל המתגייסים שחולקים את החששות שלו.

יהי רצון מלפניך אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו, ותחזירנו לביתנו לחיים לשמחה ולשלום, ותהי כל שליחתנו לשם שמים.
ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רעות בדרך, ומפקודות גירוש, וממפקדים אנטי-דתיים, ומחילול שבת, ומחסור צניעות, וממוסר צבאי עקום וכל שאר מיני מרעין בישין הקיימים בצבא.
ותשלח ברכה והצלחה במעשה ידנו, ותן בליבנו את הכוח לסרב פקודה ועזור לנו שלא נצטרך לכך אלא שכל פקודותנו יהיו פקודות לשם שמים, וכל מלחמותינו יהיו תמיד באויב ולא באחינו, ותתנו לחן ולחסד ולרחמים בעינייך ובעיני כל רואנו ובעיני כל מפקדנו. ברוך אתה ה', שומע תפילה.

יהי זכרו ברוך

אתמול בשעת לילה נכנסתי לאינטרנט, רק להתעדכן ככה ולבדוק מייל לפני שאני הולכת לישון.
שם מוכר מופיע על המסך. קובי סמילג, אני פותחת במהירות את הידיעה, כן זה הוא, קובי מהצוות שלי ביחידה לקראת גיוס בכיתה יב'. אחרי הבכי וההלם הראשוני  נכנס לי לתודעה שצריך להודיע לצוות. התחלתי להתקשר, חלק עונים חלק לא, חלק המספר כבר  ממזמן לא מעודכן. אצל כל מי שעונה אותה תדהמה, הלב מסרב להאמין.

תמיד ידעתי שמפגש לי עם הצוות יהיה טעון. לא שמרתי איתם על קשר כי נוצר מצב שבו אנחנו משני עברי המתרס. הם כחיילים בידיעה שיציתו לפקודות גירוש אם יקבלו כאלו, ואני מהצד השני כ"מתנחלת" ו"פורעת החוק מעמונה".... אבל מעולם לא חשבתי שככה אחזור לפגוש אותם. מעולם לא עלתה בי באופן ממשי שאחד מהם אני כבר לא אפגוש יותר בכלל.

קו של שפיות זמנית, או אולי של חוסר שפיות זמנית? זה נורמלי להתנהג רגיל אחרי ששומעים שאדם מוכר נפל בקרב, התנהגות נורמלית עם חוסר איפוס כללי...  קטעי זיכרונות, מחשבות חלקן הגיוניות וחלקן לא, תהיות, ולמה בעצם לא כואב לנו על כל אחד שנופל, הרי כל יהודי הוא עולם ומלאו. הכל מתערבב. אבל זה חלק מהענין של המשחק הצבוע של הממשלה שלנו, לא?

קובי, אני מקווה שלפחות הרגשת שאתה נלחם בשביל ערכים שאתה מאמין בהם. גם אם אני חושבת שכל המלחמה הזאת היא בסכ"ה אחיזת עיניים אחת גדולה, אני מקווה שלפחות למעשיך כן תהיה משמעות.

יהי זכרך ברוך

קום והתהלך בארץ

זוהי הקריאה, זהו צו השעה
לקום ולהתהלך בארץ, לכבוש בה שבילים.
לכבוש אותה דרך שביליה. הן זוהי המשמעות של לכבוש - ללכת.
בגולן, ובגליל, בנגב, ובמיוחד ביהודה ושומרון.
שלנו הם לנצח, עלינו לממש זאת.

זכיתי ויצא לי לממש זאת אתמול. מאלון מורה עד לאיתמר במסלולים מרהיבים ומאתגרים.
יצאנו קבוצה של 13 בנות וכמה בנים (להדרכה, נשק) לסיור הכנה  לקראת הצעדה הגדולה.
אז אני קוראת לכולכם לבוא להצטרף לכיבוש הארץ ברגלים, בו'-ז' תמוז מאלון מורה לכל-ציון.

והנה קצת תמונות מאתמול שתראו על קצה המזלג מה מחכה....

  

 
   

לכל התמונות בגודל מלא

שבועות שישי-שבת - עוצרים את הזמן.

שבועות שישי שבת
עוצרים את הזמן
העולם יכול להשאר בחוץ
חג ואז שבת
והזמן קודש לה'.

השעון מתקתק, זמן שקיעה
הלחץ נשאר מאחור
מתפוגג עם הדלקת הנר
היומיים הבאים
הם קודש לה'

לימוד הלילה מתחיל
לתקן את אשר קילקלנו
תורת ה' תמימה, משיבת נפש.
לומדים כל הלילה
הלילה קודש לה'.

השמים מחווירים
השמש מפציעה
האויר מואר באור תפילה זכה
תפילת חג מתן תורה
אנו קודש לה'

בואי בשלום עטרת בעלה
שבת קודש נכנסת
במתיקות מופלאה
שוב בתפילה
שבת קודש לה'.

שבועות שישי שבת
עוצרים את הזמן
שקיעה שלישית ואחרונה
נפרדים מהשבת
חוזרים לעולם
ורק הזמן נשאר

קודש לה'