קול ברמה נשמע

כט' כסלו, שעה 15:00.
המקום: הטרמפיאדה בגילה
המטרה: כניסה רגלית לקבר רחל אימנו.

(הפריצה לקבר רחל, ואם איך שהקבר נראה ממש הפריצה לאלקטרז)

במקום כבר ערוכים ומוכנים מגבנקי"ם חרוצים ואפילו כמה פרשים
הלכנו דרך מטעי הזיתים עד לכניסה, שם נתקלנו בכוחות המשטרה.
"אינכן יכולות לעבור" טרח להודיע לנו השוטר, וכיוון אותנו במגפון אל עבר האוטובוס.
"את מפריעה לתנועה" צרח עם המגפון לתוך פניה של אחת מהבנות שעמדו על המדרכה.
"לא נכנסים לקבר רחל ברגל" המשיך להכריז

(פקה פקה, שמעתם כבר את הביטוי הזה? הוא קולע לדבריו של אותו מגבני"ק)

אבל נוער למען ארץ ישראל לא מתייאש כ"כ בקלות. המטרה עומדת בעינה.
חלק מכוח נשאר לשחק בפעולת הסחה עם מגבניקי"ם, השאר הולכים לחפש דרך כניסה חלופית.

(מה?! הם נולדו אתמול?? לא נורא העיקר שזה הצליח)

בערך קילמטר משם יש שער נוסף לקבר בחומת הבטון האמתנית,
אבל דרכנו לביצוע עוד לא סלולה, גדר גבוהה מפרידה בינינו.
מישהי זורקת רעיון - באו נחפור מתחת גדר.

(ביננו - נשמע הזוי לגמרי שזה אפשרי, אבל נחשו מה...)

התחלנו לחפור בידים ובעזרת חתיכת עץ שמצאנו במקום, עד שהיתה לנו חפירה גדולה מספיק לעבור.
עכשיו נשאר לנו רק לעבור את העיקול בכביש ואז 200 מטר של כביש חשוף עד לקבר.
קידמה (לא המפלגה) בריצה, הסירנה נשמעה מאחורינו אבל הגענו בזמן למתחם.

המשימה בוצעה בהצלחה!!!!
סכ"ה נכנסו לקבר רחל אימנו כ- 60 בנות ועד כמה בנים, ברגל על אפם וחמתם של המשטרה.

 (רגע, הערב עוד לא נגמר... איך אפשר בלי סיבוב שערים??)

משם תפסנו טרמפים כדי להספיק לסיבוב שערים. סיבוב מוצלח כ"כ אני כבר הרבה זמן לא זוכרת.
שירה וריקודים כהלכה, עצירה ליד כל שער לאמירת פרקי התהילים, עוצמות בשמים.
סוף טוב ליום מוצלח

חבר'ה
יישר כוח ענק לכל העוסקים במלאכה, הטורחים ומשקיעים מזמנם ומגיעים. להתראות בערב ראש חודש הבא, בקבר רחל ובסיבוב שערים.

משל הלגו והדופלו

משל ששמעתי מפי הרב ברום, ראש הישיבה בשילה.

יש לגו, ויש דופלו. בלגו חלקים קטנים שמיועדים לילדים גדולים, ועוד לדופלו חלקים גדולים שמיועדים לילדים קטנים.
כך היא ארץ ישראל מול שאר הארצות. בכל העולם הכל גדול ומרשים - הרי האלפים, מפלי הניאגרה, הכל גדול ומרשים - זה לאנשים קטנים. לעומת זאת בארץ ישראל הכל קטן - זה לאנשים גדולים, זה לעם ישראל.

חודש טוב לכולם

אלו השוטרים שאמורים להגן עלי/יישר כוח למאיר ברטלר.

אלו השוטרים שאמורים להגן עלי, על המשפחה שלי, אני צריכה לדאוג לאח שלי שלא יקבל מהם מכות?
במוצאי שבת לאחר שנודע לנו שמאיר ברטלר הועבר לבית המעצר ברחובות אירגנו הפגנה ליד תחנת המשטרה במטרה לחזק אותו ולהראות דעת קהל בענין.
התחלנו במאחורי התחנה, במקום בעל הסבירות הגבוהה ביותר שמאיר יכול לשמוע אותנו, אולם מכיוון שמדובר בשכונת מגורים לא יכלנו להשאר שם זמן רב. לאחר מספר דקות עברנו לחזית התחנה שנמצאת ברחוב הראשי שם תוכננה להיות עיקר ההפגנה. עמדנו כך שהבנים רקדו ושרו בקול. בעוד אנחנו הבנות הסתפקנו בשירה בלבד מטעמי צניעות.
כעבור כמה דקות התחיל הבלגאן. השוטרים שנלאו מלשכנע אותנו לעזוב את המקום, תפסו באקראי שניים מהבנים והתחילו לגרור אותם לעבר תחנת המשטרה. אחד מהבחורים החזיק את הבן הקטן שלו על הידיים ולכן השוטרים הצליחו לעצור אותו בקלות יחסית. את הבחור השני הבנים ניסו להחזיק בזמן שאנחנו ניסו לחסום את הכניסה לתחנת המשטרה. המאמצים נכשלו ולבסוף הצליחו השוטרים לגרור גם את הבחור השני אל תוך תחנת המשטרה. כל זה קרה תוך אולי חמש דקות, במהלכם הספיק אחד מהשוטרים להוציא אלה, ושוטר אחר הספיק לדחוף אישה נשואה לרצפה.
לא אינני טוענת שהאלימות שהיתה שם השתוותה לאלימות של היס"מ בעמונה, אבל למען האמת נראה לי שזה רק בגלל שלא היתה להם הזדמנות. כשהייתי בעמונה ציפית לאלימות, גם בחברון לא הופתעתי מהתנהגות המשטרה. בסכ"ה מה כבר אפשר לצפות מהיס"מ, וידוע לכל שמטרת המשטרה באזורי יהודה ושומרון היא להצר את צעדי האנשים ולא להגן עליהם. אבל ברחובות? בעיר שלי? אלו השוטרים שאמורים להגן עלי, על המשפחה שלי, אני צריכה לדאוג לאח שלי שלא יקבל מהם מכות?
חבר'ה, אתם קולטים מה קורה פה? זה כבר לא רק היס"מ ושוטרים של מספר תחנות משטרה ידועות לשמצה. זה הפך להיות כלל המשטרה, בכל מקום השוטרים שמחים לתת מכות ל'מתנחלים'.
כן, אלו השוטרים שאמורים לשמור עלינו, אז כנראה לא סתם אומרים ש'אמור' זה שם של דג.

אני אסיים בדבר החשוב ביותר - מאיר ברטלר יישר כוח ענק לך! חזק ואמץ לך ולכל המורחקים!

ותן טל ומטר לברכה

ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה.
שלח לנו גשמי ברכה, טיפות של גשם, טיפה אחר טיפה.
האדמה מרווה את צמאונה, ואנחנו שמחים.
הבטתם פעם באדמה בזמן שיורד גשם?
היא שרה וצוחקת, יוצרת מגינה נפלאה ביחד עם הטיפות הזולגות, קולות הרעמים והדשדוש העליז של ילדים בשלולית.

הטיפות נושרות, מביאות לנו צמיחה ושגשוג.
שמחה האדמה כי מקבלת היא כוח חיים
שמח החקלאי, כי עכשיו יראה ברכה בעמלו  האדמה תתן פריה
שמח לו הילד הקטן בקפצו במגפיו משלולית לשלולית

שלח לנו גשמי ברכה, שלח לנו שמחה. אחרי הגירוש, אחרי עמונה, אחרי המלחמה, אנחנו זקוקים לקצת שמחה. עם כל מה שקורה לנו במדינה ועם ממשלה כזאת אנחנו זקוקים לקצת שמחה.
שלח לנו ברכה, שלח לנו אורה של תורה, כי זקוקים אנו לצמיחה רוחנית ולא רק לצמיחה גשמית.
אור תורה שיצמיח בנו אהבת ה', אהבת הארץ אהבת ישראל
ראיתם פעם ילד שמתחיל ללמוד תורה? הוא שמח הוא שואל, מרווה את צמאנו לדעת.
ואז ניצור מנגינה נפלאה, מנגינה של עם בארצו שקם לתחייה, ביחד עם שירת הלווים וקול לומדי הגמרא.

ותן טל ומטר לברכה. תן גשמי ברכה, תן אורה של תורה, תן לנו ארץ יפה, תן לנו שמחה, תן לנו אמונה, תן לנו אהבת אחים-אהבת חינם, תן לנו צמיחה ושמחה ותן שנזכה לראות בבנין בית קודשך.

בחזרה לעמונה

הלכתי עם בת דודתי לעמונה.
עולות בשביל בשתיקה והזכרונות צפים.

איך עליתי בלילה בשביל החשוך.
איך אחרי שמועצת יש"ע סיכלה את הנסיון לפנצ'ר את השופל נ' נשברה והלכה, ואיך אני בעצמי נשברתי באותו רגע כשהיא הלכה, וכמה שמחתי אח"כ כשהיא חזרה.
איך בצר לי פניתי בטרוניה לפנחס וולרשטיין, ואת התקהלות רבתי שנוצרה כתוצאה מכך תוך 3 שניות בערך.
אני זוכרת את הצעקה שהדהדה בחלל, שם באולפנה רגע לפני שאת האפס, רגע לפני שעלינו. "אז איפה פה המאבק, איפה פה המאבק?" ואת הדממה הרועמת לאחר מכן.
אני זוכרת את הכל, את הדיונים על דרכי המאבק, את הרצון למאבק שלא יהיה אלים מדי, רצון שנרמס תחת פרסות הפרשים השועטים, את הדילמה שלנו, בבית, על הגג או ברחוב. הרב אליקים אמר שהבנות שלו בבית.
אני זוכרת את הלילה הארוך, מקופלות על השיש בבית מספר 3, אני נשענת על צ' כדי לא ליפול.
איך הכנו דליי מים, ואת הוויכוח האם זה מוסרי לזרוק בחזרה החוצה רימוני גז.
איך צ' מצאה שקית אחת של סודה לשתייה שחילקנו בין כל הדליים שיהיה לכולן.
זוכרת את האלות המתנפנפות מבעד לחלון, את השירים ואת הצרחות כשפרצו השוטרים את הדלת. את האזיקונים ואת הפחד.
את הסכם תאטרון הבובות שעשו עם הצבא שהסכמנו אליו כי בעצם אף אחת לא תכננה ללכת מכות עם יסמני"קים.
איך שפכתי בקבוק שלם של מים על המג"ד, וכמה שהוא התעצבן בגלל זה.
איך משכו אותי וגררו אותי עד שזרקו אותי לבסוף בחוץ על הברזלים.
איך השוטרים גילגלו במדרון את הבנות, צוחקים לכאב.
איך ברגעים הראשונים צ' עצרה אותי מלרוץ בחזרה ואיך הסתובבתי אח"כ סביב סביב מנסה למצוא פרצה בשורות השוטרים כדי לחזור בחזרה.
איך חיפשתי את החברות שלי אחרי שהכל נגמר, לראות שהכל בסדר איתן, אבל לא הכל היה בסדר.
איך נ' ראתה אותי מיד אחרי וחיבקה אותי, כשכל כך הצטרכתי.
איך עברתי בין הקרוואנים עד שהשגתי סיכת ביטחון ושקיות זבל, ואיך התחלתי לאסוף את הזבל במין הגיון מוזר כאילו כלום לא קרה, מנסה לא להתפזר לאלף חתיכות.
את הירידה הארוכה בחזרה מעמונה, את התשישות, את הכאב, את ההמתנה הארוכה לאוטובוס שיקח אותנו הביתה ואפילו את המנטוס שמישהו חילק לנו באוטובוס.
את הכל ועוד הרבה יותר.

חזרתי לעמונה, היה שם שקט, אבל הדים ממה שהיה נשמעו, המקום לא שכח את הזוועה.

אנחנו פוסעות, מוצאות דרך להגיע למתחם הבתים. סופרת 1, 2, 3. זה הבית שלי, מרימה שבר קטן של אבן ירושלמית. עברנו על שורת הבתים וירדנו חזרה.

לא הפסדנו בעמונה. נכון תשעת הבתים נהרסו, אבל הרמנו ראש, נלחמנו על ארץ ישראל, לא נתנו שיהרסו בתים בארץ ישראל סתם כך. נפגענו, אבל התחזקנו. בזכות עמידתנו האיתנה בעמונה נדחו צווי ההריסה על מאחזים אחרים.
נוער יקר, בכל מקום שאתם, כל מי שהיה שם ונלחם כי ארצנו חשובה לנו ואנו מוכנים למסור עליה את הנפש. כל הכבוד לכם, עלו והצליחו, התחזקו, ה' עמכם.

עמונה תשס"ו, ללא מורא.

--------------------------------------------------------------------

ואיך עכשיו בלא ברכה לראש השנה? אומרים שנה טובה ומתוקה. ונשאלת השאלה, מדוע מוסיפים את המתוקה? האין די לנו בטובה? אלא שטוב זה דבר מוחלט, שאיננו תמיד מסוגלים לראותו, מתוק לעומת זאת זה משהו שתלוי בהרגשה שלנו. לכן שהשנה תהיה טובה אבל גם מתוקה, שנרגיש את הטוב שהוא טוב.

בברכת שנה טובה ומתוקה מדבש.