בין עמונה לרעננה

הקטע הנ"ל נכתב בארבע חלקים מארבע נקודות זמן קראה מהנה.

אז מה הוא רוצה ממני ?

עד מתי אלך בלי לדעת לאן?

במקום שאין אנשים אהיה איש.

אבל מה עושים כשחסר בהרבה מקומות אנשים, איך אני אמור לדעת איפה באמת צריכים אותי???

מדברים על זה כבר הרבה זמן, אבל הפעם זה סופי, הפינוי של עמונה יתקיים עוד השבוע, ואני מתלבט האם עליי ללכת;

בתוך הבירור הזה מכונסות מספר שאלות בעלות גוון הלכתי:
והנפש נקרעת בין הצדדים, צריך לראות שאין כאן נגיעה אישית, שההחלטה לא תהייה החלטה של נוחות אלא החלטה של אמת- והכיצד האם אני יודע מהי אותה אמת?

מצוות יישוב הארץ - היא מצווה על הציבור או על היחיד?

מי אמור לצאת למאבק?

מה מקומם של תלמידי החכמים במאבק?

ובכלל- מה מטרתו של המאבק והאם יש לו סיכוי?

שאלות אלו, יותר מאשר הן נושא לדיונים בין החבר'ה, הינם שאלות הלכתיות, שמעליהן מרחפת השאלה הגדולה- מה הי"ת רוצה מאתנו?

בהתחלה זה היה לי ברור שעליי לנסוע, הרי בשנה שעברה הייתי כלוא עם המדים הירוקים, ורק באפטרים שבהם קפצתי לאופקים או בקונצים שעשיתי לקצינים שלי זכיתי להיות שותף. בשאר הזמן המשכתי בתפקידי שמטרתו הייתה לדאוג שלא יהיה יותר גרוע.

והנה קופצת בפניי ההזדמנות- אז ברור שנוסעים !!!

ופתאום הנחיתו עליי משמיים, ביטול תורה- אתה עכשיו בגדר של תלמיד חכם ועלייך עומד הפן הרוחני של המאבק, אסור שיסגרו בתי-המדרשות!!!

וישנו גם הטיעון ההגיוני - שהרי לא מבקשים מאנשים עובדים שיכפחו את פרנסתם, אז האם התורה היא כן דבר שאפשר לוותר עליה בקלות ובעצם שווה פחות מעבודה וכסף?

אבל יש גם את הפן החינוכי - שבישיבה מחנכים לא רק לד' אמות של הלכה אלא גם לעבודה על עם-ישראל וא"י ולכן כן ללכת.

ובכלל, נכון שאלה שלא מוותרים על הפרנסה הם לא בסדר, אבל אם אנחנו נתגדר בטענת תלמידי-חכמים והעובדים לא יבואו מטענותיהם הצודקות אז אף-אחד לא יבוא והמאבק ייכשל.

-------------------------------------

בסופו של דבר החלטתי ללכת למחרת, בינתיים מתארגנת קבוצה לצאת, 8 בחורים כ15 אחוז מתלמידיי הישיבה.

וכאן, נשארנו קבוצה של בחורים שלא מצליחים להכריע, יש גם את הרצון בנפש של להיות שותף, אך אי אפשר לנטוש את הישיבה לגמריי ולהשאירה ריקה.

והנפש מטלטלת ממקום למקום, אין כאן שאלה של אדם פרטי, אלא אני כעבד ה' צריך להבין מה הוא באמת רוצה-

האם זה בגדר של מצווה שאין יכולה להיעשות בידיי אחרים?

האם לסגור את ביהמ"ד בגלל סכנת פינוי?

מצד אחד אני שמח שנסעו יחסית הרבה אנשים מהישיבה- אך העיר שלקחנו על עצמנו מה יהיה עליה???

והנפש נקרעת בין הצדדים,

צריך לראות שאין כאן נגיעה אישית,

שההחלטה לא תהייה החלטה של נוחות

(להשאר ברעננה כי שם קר, אין ארוחות מסודורת ואין מקום לישון

לצאת לשם כדי לפגוש חברים ולהרגיש קרוב לעשיה ולא רק בתיאוריה)

אלא החלטה של אמת-

והכיצד האם אני יודע מהי אותה אמת?

האם אני באמת מסוגל לעשות את החישובים של הקב"ה?

-----------------------------

בסוף נשארתי בישיבה, התחזקנו בתפלה למען כל הנאבקים ולמען בירור האמת, יצאתי לפעילות הפצות חפוזה ואפילו רשמתי חברותא אחת ואולי כמה פעילים חדשים וחזרנו ללמוד בשביל לשמור על האש ב'בינות'.

האם זה היה נכון?

האם זה מה שהקב"ה רצה שאני אעשה?

ואולי היה עדיף שאני כן אסע הרי בכל זאת לא למדתי כל הזמן?

(אם כי כמובן שהשתדלתי יותר מבכל יום רגיל שגם אז משתדלים, אך קשה...)

ואת זה לעולם לא אדע...

כפי שכתב הר' נריה (שחר אורו, מצוטט כאן למטה...)

------------------------------

היום יש הפגנת המשך, המעשה שהיה בעמונה עורר הרבה אנשים לחשיבה מחודשת, הפעם רה"י החליט שאנחנו נוסעים כולם.
אבל לא נוסעים סתם, התחלקנו בישיבה לזוגות עם דפי החתמה על עצומה לאחדות השורות במחנה הלאומי- רק אם נהייה מאוחדים, רק אם נביא אמירה מחודשת לעמ"י ננצח. וגם לא נראה את ניצחון בהישג אלקטורלי, יש עניין בכח האחדות בפניי עצמו.
לחתימה על העצומה...

לע"נ הרב יצחק כדורי זצוק"ל

מוצאי שבת,

את הידיעה אני מקבל בזמן האזנה לשירים ברדיו וכתיבה על הנייד בחדרי בדירה, השדרן הסביר למה אלי ישי לא יגיע לאולפן, העברתי לתחנה אחרת כנראה קול-חי, והשדרן מודיע על פטירת הרב יצחק כדורי זצוק"ל.

לא הכרתי את הרב, אני זוכר כילד קטן היו שלטים בנתניה "צדיק בא לעיר" ובישרו על בואו של הרב, אנחנו כקטנים צחקנו מעט, אולי יבוא גם הרב בייסבול ושאר לייצנויות של קטנים; גם בבגרותי לא הייתי בין מכבדיו, כאשר הראו אותו מברך בשדריי הבחירות הייתי אומר מה כבר מבין הזקן הזה ושאר אמירות לא מכבדות.

וזה הזמן לבוא ולעשות תשובה, על עבירות של בן אדם לחברו, שאם בייש את חבירו יכופר לו רק כשיתוודה על כך בפניי אותם אנשים שמולם ביזה את חבירו, ועל המת נהוג ללכת ולבקש סליחה על קברו עם מניין של אנשים; וכאן אתוודה על כך שזלזלתי בכבוד הרב, ובעצם לא באדם זלזלתי כי אם בכבוד התורה שאותה הוא נשא.

אין חידוש בדברים שכאשר נשמה גדולה יוצאת מן העולם זה בא בשביל לכפר על חטאי הדור, אין אני בא לחשב קיצים וסיבות כי נסתרות דרכיי ה', אך בסיפוריי החסידים מרבים לספר על הכפרה שעושה הצדיק במיתתו וכנראה שכאן נגזרה גזרה קשה על ישראל שעכשיו התבטלה בזכות מיתת הצדיק.

הרב שאת גילו המדוייק קשה להעריך, היה לזקן המקובלים וכפי ששמעתי מהראשונים שהשתמשו בקבלה מעשית שהיא לוקחת את הרעיונות הגנוזים בתורת הקבלה ומשתמשת בהם בעולם הזה. לקחת לימודים של האותיות העבריות והכוונות הטמונות בהם וליצור מהן קמיעות, לי תמיד זה היה נראה מוזר, אך זה רק מראה על קטנותי וחוסר הבנתי במציאות העולם ובכך שיש לנו את האפשרות להשתמש בסודות של ה' יתברך. אך לא כל אחד יכול, רק מי שיושב ומתחבר אל התורה האלוקית וה' רוצה לגלות לו את  הדברים יידע איך לעשות בהם שימוש נכון.

העברתי לתחנה אחרת, גם בגל"צ בדיוק דיברו עליו, אמנם מכיוון אחר מהכיוון שעוסקים מביניי דבר, שבקול-חי דיברו על גדלותו התורנית ובגל"צ על "השתלשלות האירועים" אך ברור שמיתתו אינה משפיע רק על הציבור הדתי אלא על הציבור היהודי וגם הרחוקים מרגישים ואולי אף מבינים פתאום שהפסדנו אדם גדול.

אני בטוח שבזמן הקרוב נשמע עוד סיפורים על צדקותו, למי שיש מה להחכים אותנו אשמח אם יוסיף כאן סיפורים לזכרו.

ואנו עם-ישראל צריכים להמשיך ולעשות תשובה על חטאינו גדולים כקטנים בשביל להנצל מהגזרות שה' הטוב מוריד עלינו וזה רק כדי לעורר אותנו לחזור אליו יתברך.

כי זה הזמן להתיישב בלב

בתחילה עלי להתנצל, עברו כבר כמעט שבועיים מאז פרסום הפוסט הקודם, אך מה לעשות ובשביל לשבת ולכתוב אני צריך זמן והוא לא תמיד בנמצא. למרות רושם מוטעה שניתן לקבל מהבלוג עצמו כאילו אני מסתובב בבנ"ע ברוב זמני, ובמיעוט שנשאר אני כותב באינטרנט, לא כך היא, כאשר מתקשרים אליי ומבקשים שאכנס לאיזה פרוייקט אני חוזר ומודיע שעיקר עבודתי השנה היא להיות תלמיד ישיבה- לצערי, איני יכול לומר שאני ממלא עבודה זאת בצורה הטובה ביותר, אך אני יכול לומר שאני משתדל, וכולי תפלה לבורא עולם שיכוון את מעשיי לטובה ויעזור לי בלימוד ושנזכה ביחד עם כל עם ישראל...

אל 'בינות' הגעתי אחריי שנה בר"ג, הרבה אנשים שואלים בתמיהה- למה עזבת? והתשובה היתה תמיד אחת ויחידה- להקים ישיבה חדשה, להמשיך את הדרך. זאת גם התשובה של מו"ר הר' חיים שכאשר הכרתי אותו בשיעור א' אמר לי תמיד שבין ר"ג לחיפה אין אף ישיבה ולכן באנו לכאן אל המרכז אל רעננה, לבוא וליצוק למרכז ההוייה הישראלית תוכן חדש, וברוך ה' בזכות מטה ההתחברות שהוקם בתחילת השנה מתחילים לראות את הפירות אך המלאכה עוד רבה.

בנוסף לרובד של הפניה החוצה שהוא אולי ה'חידוש' של בית-המדרש יש כמובן את הרובד של הפניה פנימה אל תוך ביהמ"ד, רוב תלמידי הישיבה ברוב זמנם לומדים תורה ובעיקר את הגמרא בעיון כנהוג בישיבות, כך שההשפעה על העיר מצד התלמידים היא יותר עקיפה, אך ניתן לראות בבירור רב ע"י השוואה בין רעננה שבה ממוקמת הישיבה לערים אחרות שבהן עדיין לא הקימו מרכז תורני גדול, שכל הנסיונות לעלות את דוכניי ההפצות והפא"פ או את המודעות על א"י ושאר דברים ניתקלים במחסומים רבים.

עניין התורה ועבודה הוא מרכזי בישיבה, לא תורה היום ועבודה מחר, אלא כל הזמן ללכת בשניהם כגורם אחד המחזק את השני ולהפך, תלוי במקום ובזמן, כך למשל למרות שבשנה שעברה הייתי בצבא לא הרגשתי מרוחק מהישיבה בנפש וזאת משום הקשר ששמרתי ושמרו איתי הרבנים שלי מהישיבה, והביקורים שנעשו אחת לתקופה כמעט בכל מקום שרצינו (וללא מספר בעיות מצד שלטונות הצבא היו אפילו יותר) וכל זה מאותה השקפה שאין הצבא משהו נפרד מהישיבה אלא שלב מסויים בלימוד התורה.

כך יוצא שבחור שנכנס לשיעור א' מתמקד בעיקר בלימוד בעיון, שנוסף אליו, נלוות סוגיות באמונה המלוות בקשר אישי ע"י הרמי"ם, שבזכות גודל הישיבה ועם זאת הגיוון בצוות ההוראה, לכל בחור יש את הר"מ מעביר שיעור שהוא מתחבר אליו ואל משנתו ואיתו הוא הולך; ועם הזמן וההתגדלות התורנית והנפשית יכול הבחור להצטרף למגוון הפעילויות ובעצם להתכונן לצאת לחיים של תורה ועבודה גם אחריי תקופת הלימוד.

בכלל בישיבה עוסקים בתורה המורכבת, יש לימודים בתורת הרב זצ"ל לצד לימודיי חסידות וקבלה, שיעורים במוסר, תנ"ך ואמונה, לוקחים את כל הדרכים הקיימות ומשלבים ביניהם, לא מתוך חולשה וחיפוש של איזו דרך אמצעית אלא מתוך אידיאל של יצירת דרך חדשה המורכבת מן הטוב שבכל דבר.

לא תמיד החיים בישיבה הם פשוטים, בכל-זאת מדובר בישיבה אשר נמצאת בשנתה הרביעית, בביהמ"ד לומדים כחמישים בחורים ואברכים, אך עדיין על כתפיו של כל אחד מוטלת האחריות שתתקיים בבוקר שחרית בזמנה ושהשבתות יהיו מסודרות בצורה טובה ונוחה. כי בניגוד לישיבות הגדולות כאן כל אחד הוא משפיע על הסדר של הישיבה- וכל אחד שחסר ישר מרגישים בחסרונו, כך שבנוסף ללימוד האישי יש גם אחריות כלפיי שאר החבורה.

זאת הישיבה שלי "בינות" רעננה, ישיבה אשר באה למרכז כי זה הזמן להתחבר ללבבות עוד לפני האסון שפקד אותנו בקיץ, ישיבת הסדר לכתחילה המחנכת לגדלות תורנית, המשלבת בין חלקי התורה השונים והבונה תלמידי חכמים הבקיאים בתורה על כל גווניה ומלאים ברצון לתרום ולעשות למען הכלל.

ואולי זה כבר נהייה נדוש, וכבר חזרתי על עצמי במספר מקומות, ובכל זאת זה הזמן למסור לחברי חגי (אשר אני לומד בישיבה של הרב אבא שלו) ביחד עם מירב מן הבלוג השכן.

שכל הברכות יחולו על ראשם ושיזכו שתשרה שכינה בניהם ויזכו לבנות אחת מחורבות ירושלים (והגוש ככתבה) ולקרב אותנו לגאולה במהרה בימינו אמן!

מיומן מסע המושבות (ש"ש לראש-העין)

חזרתי לישיבה לפני כארבעה חודשים, מאז אני מנסה לשבת וללמוד, ימים שבהם מצליח יותר, ימים שבהם פחות, הלימוד הוא מלחמה, צריך להמציא כל מיני טריקים כדי להחזיק את עצמך, אך אני למדתי שכדי להצליח ולתרום אני צריך גם להתמלאות. זאת הסיבה שמאז שחזרתי מהצבא לא חזרתי גם לפעילות בתנועה; בשנה שלפניי הגיוס, שנת הועידה, היו כל מיני רעיונות, נסיונות ושאר קבוצות שלהם הייתי שותף, נסנו ביחד ליצור משהו חדש, לקחת את התנועה הותיקה של בנ"ע ולשדרג אותה. להחזיר אותה למרכז ההוי'ה של הנוער הדתי-לאומי ולסדר היום הציבורי כולו. בצבא באופן טבעי, הייתי רחוק, אז הייתי גם פחות שותף אם כי עדיין שמרתי על קשר, והשנה, השנה זה אחרת.
אנחנו- כל החברים במסע, ואני בפרט, מבינים שבאנו לכאן רק בשביל לעזור, כן אנחנו חושבים שיש לנו מה לתת ואני חושב שהפעילות של היומיים האלו הוכיחו את עצמם, אך יש לנו עוד הרבה יותר מה ללמוד.

אך כשהגיע הצעה מחבריי ההנהגה הנוכחית של מחוז ש"ש שאבוא ללוות אותם במסע, זה משהו אחר, איזה אירוע קטן, ומצדי הסכמתי, אישור של ראש-הישיבה ויצאתי ליומיים בחנוכה של הפצות, התנדבויות ואידיאלים.

רוב חבריי ההנהגה הנוכחית לא מכירים אותי, רוב מי שהיה לפניי שנתיים כבר עזב, כיאה לתנועת נוער המחדשת את עצמה מדיי כמה זמן, זה חיזק אצלי את התחושה שכל מעשינו שם הם רק חלק מתהליך אחד גדול שהתחיל הרבה לפנינו וימשיך גם אחרינו- לא עלינו המלאכה לגמור, אך לא אנו בני חורין להפטר ממנה. חובה עלינו להמשיך את הדרך ללמוד מטעיות ולתקן אותם, ולראות איך אנחנו מחזקים את עם-ישראל.

אני באמת אוהב אותם, אני חושב שהדרך של בנ"ע כדרך התורה ועבודה היא הדרך הנכונה, רק ברור שצריך להמשיך ולברר אותה כדי שנדע מה באמת אנחנו אומרים, שלא נבוא אל דרך האמצע מתוך חולשה אלא מתוך גדלות של אמת מורכבת המשלבת בין מכלול כוחות החיים ויוצרת תרבות חדשה וחזקה.

לנוער יש כח גדול, אך כיום ברוב המקומות הוא מתועל למקומות לא נכונים, צריך רק לתת לו את ההכוונה הנכונה, אין מי שיכול לעשות זאת יותר טוב מאשר הנוער עצמו, שהחבר'ה הטובים יחזקו את עצמם ואת חבריהם הקרובים ומשם יעלו ויגדלו מעגלי ההשפעה עד אחרון הדרדקים שיעזור לנו להביא את המהפכה.

מסע המושבות שאליו הייתי שותף בשבוע שעבר בראש העין היה חלק מאותו המהלך.

נפגשנו ביום שלשי ב8:30 בתחנה המרכזית בכפ"ס, בהתחלה הלם ראשני, לאירוע שהוגדר כמסע חנוכה של המחוז הגיעו רק 20 חברים. אבל אם זה מה שיש לנו אז עם זה ננצח! ההסעה ואן מסחרית לוקחת אותנו לראש העין, מפגש היכרות זריז. כפר-סבא, כוכבי-יאיר, אלקנה, פ"ת ורבבה. הקבוצות הקטנות נפתחות אחת לשניה. עלי מוטל התפקיד לנסות ולחבר עבר להווה וליצור עתיד.

בעצם המסע הזה בו אנו נמצאים הוא המשך ישיר לאותו מסע שעברו הרב קוק והרב זוננפלד זצ"ל בתרע"ד,  הם יצאו  ואיתם משלחת של רבנים שונים חברים מארגונים שונים אשר יצאו למושבות החדשות בשומרון והגליל בשביל לחזק. אז כמו היום דתיים מול חילונים, אז שלא כמו היום הנתק לא כזה גדול אין פילוג ומריבות בין הזרמים איש באמנתו יחיה, מתווכחים, מלבנים דעות אך לא שונאים. כיום המצב כבר יותר קשה, מצד אחד אין לנו את עוצמת הרבנים שיילכו בעצמם ויכתתו רגליהם בין המושבות ומצד שני הציבור גם לא רוצה לשמוע.

ולכן היום הולכים אנו, אנשים פחותים בהרבה ואין לנו במות ציבוריות חוץ מהבמות שאנו ניצור לעצמנו. התאמנו את עצמנו למצב החדש וברוח הדברים של פעם באנו להתחבר.

 
אתמול בו יצאתי עם חבר מהישיבה ברעננה דפקנו על 30 דירות בערך ולא נכנסו אף לא לאחת, והנה בראש-העין עולם אחר, בכל החלונות חנוכיות, אנחנו נכנסים רק כדי לברך ולהודיע על הפעילות שתהייה מחר בשכונה...

לוז המסע מתחיל בארגון לקראת הפנינג שנעשה לתושביי השכונה החדשה בעיר, במסע כל החברים בעלי זכויות וחובות דומות, המסע דינמי ומתגלגל בעזרת חבריו ולכל אחד יש את נקודת הביטוי שלו, מתחלקים לצוותי וכל צוות בונה תחנה אחרת, אני עוזר במילוי בקבוקים לבאולינג ובניפוח בלונים לקישוט, יש הכותבים חידות על חנוכה, יש הכינו מסלול מכשולים מסובך ושאר דברים. הילדים מתחילים לזרום, איתם מגיעים חבריי החב"ב של הסניף, אריאל הרכז מחוז שהצטרף אלינו מתחיל לדבר עימם על יצרת גרעין, אני מקווה שזה שהם ראו אותנו נתן להם את הדחיפה שהם היו זקוקים לה.

הערב עוד מעט יורד וצריך להדליק נרות, בעיות הלכתיות, מה נחשב לנו כבית? אנחנו רוצים להדליק במרכז המסחרי, אך הוא שומם ומוקף בתמונות של פריצות שלא מתאימה לרוח החברים, מחליטים לרדת לשכונות הותיקות שם נדליק בסניף לפניי שנסיים את היום, הולכים ומנגנים רוב הדרך, ותוך כדי הסתובבות איבדנו את דרכנו ומצאנו גן יפה, מעט משחקים- זה בשביל הנפש, וארוחת ערב באיזה פלאפליה בעיר. וממשיכים, פנים אל פנים. מראש מבקשים ממני להשאר עם מי שלא ירצה לצאת למפגשים, עקרונית אני מסכים, אבל אחריי שיחה עם רכז הגרעין התורני ועם גבע מפנים אל פנים כולם יוצאים, הרכז מהגרעין מחלק אותנו לרחובות, אני מצטוות לבחור תושב העיר מלא מרץ, זכרונות מיום אתמול בו יצאתי עם חבר מהישיבה ברעננה דפקנו על 30 דירות בערך ולא נכנסו אף לא לאחת, והנה בראש-העין עולם אחר, בכל החלונות חנוכיות, אנחנו נכנסים רק כדי לברך ולהודיע על הפעילות שתהייה מחר בשכונה, ובאחד הבתים משפחה מסורתית, החנוכייה דולקת, האמא קוראת לכל ילדיה שיפגשו אותנו, הילדים בנים עם שער ארוך יפה וחלק, האמא מספרת שהם לומדים בבי"ס חילוני אך הידע שלהם ביהדות גדול מאד, אנחנו מדברים ומתפלאים מהידע ומהלימוד, אך כאן יש בעיה בקיום המצוות, אנחנו נותנים לה את המספר של רכז הגרעין ומזמינים אותם להפנינג של מחר- והם באו, וב"ה גם יכנסו אל הסניף ויכו להגדיל תורה ולהאדירה.

אחריי הבית הזה אנו פוגשים באותם חב"ב של הסניף שלצערי רובם לא השתתפו איתנו במבצע ועושים פא"פ ביחד עימם, מנסים להכניס אותם להוויית העשייה. בסוף השיחה אנחנו מרגישים שנתנו להם תשובות ופתח לעשייה.

חוזרים ומתכנסים כל החבורה שחזרה מהמבצע, מעבירים חוויות מהיום, מסכמים, צוחקים מעט ונותנים דגשים למחר.

הייתי רוצה להמשיך ולספר בפירוט רב אף יותר את היום השני, לספר על ההתלבטיות של חברי ההנהגה על המסר שהם רוצים שהחברים יצאו איתו, על הדיונים על מטרת המסע בפרט וההנהגה בכלל, על עוד נגיעות בתושביי ראש-העין, על עוד תובנות בנוגע לבנ"ע וגם מעט תובנות אישיות על דרכה של התורה ועבודה ומה קודם למה.

אך אני רואה שכבר כתבתי יותר מהמבוקש וכבר העירו לי הקוראים שהם לא אוהבים שהקטעים יוצאים מפרופורציה.

רק אוסיף הערה קטנה, מקריאה חוזרת, אני מרגיש בדבריי שניתן לחשוב כאילו דרך האמת המוחלטת נמצאת אצלנו, כאילו הכל ברור לנו, ואנחנו החכמים והטובים באנו לתקן את העולם (את בנ"ע, חב"ב, ראש-העין וכו') הרדוד. אז זהו שלא.

אנחנו- כל החברים במסע, ואני בפרט, מבינים שבאנו לכאן רק בשביל לעזור, כן אנחנו חושבים שיש לנו מה לתת ואני חושב שהפעילות של היומיים האלו הוכיחו את עצמם, אך יש לנו עוד הרבה יותר מה ללמוד. עשינו הרבה טעיות במהלך המסע, החל מכך שהגיעו רק 20 חברים, דרך בעיות בפרסום, מטרה שאינה ברורה ועוד...

אך זה נראה לי היתרון הגדול שלנו, החברים בתוך המהלך הגדול הזה הנקרא גאולה, כל אחד מנסה את הרעיון שלו, כל אחד דוחף למקום אחר, וכמו המסע עצמו שהתעצב לפי המקום הזמן והאנשים, כך בכל מקום. יש דינמיות רבה בעשייה, אין לנו תכנית ברורה ומוכתבת, מי שרוצה תשובות שיילך לבית-מדרש אחר.

אך מי שרוצה להצטרף לבירור- למסע- מוזמן אלינו.

וב"ה מיום ליום אנחנו לומדים דברים חדשים ומתגדלים והקב"ה כבר ישלם שכרנו...

חנוכה שמח!

לע"נ אדמו"ר הר"ר משה צבי נריה זצ"ל