נגד!!!

בין יגון ושמחה

בין יגון לשמחה

בין העצב לאושר

בין השיניים של גלגל החיים-

אנחנו ממשיכים!

אתמול נפטרה סבתא ומחר כבר פורים, עוד שבועיים חתונה שנייה ובקרוב ב"ה עוד יגיע הנין החדש...

את המחלה האיומה גילו בערך בחנוכה, בהתחלה עוד הייתה תקווה, אבל על סבתא ראו את זה, קומלת לאיטה, ביקרתי אותה בביה"ח ואצל הדודה שאצלה התארחה במים האחרונים, מדיי פעם בוהה באוויר, ואני שואל אותה על מה היא חושבת והיא לי עונה "איך יוצאים מזה" ואני מקשה יוצאים לאן, והיא לא עונה; במוצ"ש הקודם דרשתי ממנה שתחייך והיא שאלה על-מה, ודרשתי ממנה שתחפש את הנקודה של הטוב, והיא חייכה אליי ואפילו צחקה מעט, נאנחה והרגישה טוב.

לא יכולתי להיות שם, בסוף, ואולי בגלל זה עדיין לא עיכלתי, את החסרון אני ארגיש כששוב ארצה לספר למשהו סוד שכזה ולא יהיה לי למי (בעצם גם עכשיו יש כמה כאלה..) וזה לא שתמיד הסכמנו, להפך, סבתא נהגה לא להסכים איתי בדברים שאני עושה, אבל בסוף כל ויכוח תמיד סיימה שאם זה מה שאני רוצה וטוב לי עם זה אז גם היא מסכימה (אבל מתי כבר אתה מוריד את הפאות האלה???).

לע"נ ברכה בת אפרים פישל, מהדור שעלה לארץ מתוך חורבות אירופה, הקים כאן מדינה, ומשפחה על חורבות משפחותיהם. ואני זכיתי להיות לה לנכד- וללמוד ממנה- הרבה!
           ת.נ.צ.ב.ה

והחיים ממשיכים, מחר פורים, החג של התשובה מאהבה, כשקשה לנו אנחנו נוהגים להזכר בקב"ה ואז לכעוס עליו ולהאשים אותו, גם לסבתא היו הרבה טענות עליו, למה הוא עושה לה כך ואחריי כל הצרות שעברה, העדיפה לסיים בשקט במטה ולא בשלושה חודשים של סבל ובכל-זאת כך נחתם לפניו ואנו מה נבין.

והנה בזמן זה של תשובה, שיש שאומרים שהוא יותר גדול מיום הכיפורים עליי לפשפש במעשיי ולראות מה אני עשיתי טוב או רע, כיצד אני יכול להתקדם מכאן, מה אני יכול ללמוד מהקשיים האלה שהקב"ה מערים עליי..

ללמוד על גלגל החיים, על העלייה ועל הירידה, על ההמשכיות למרות הכל, על שמחה ועצב שמשחקים בניהם ושום דבר לא תלוי בנו הכל תלוי רק בו יתברך שמו ואנחנו רק כלים במשחק הזה שלו, אז לאן אנו הולכים מכאן?

שאלתי את הרב, דיניי אבלות לא חלים עליינו (האבלים מדרגה שנייה) מה שאומר שדיניי היום של המגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים וגם ה'משתה' כן חלים עליי, מצווה גדולה להיות בשמח תמיד אומר רבינו נחמן, ובפורים אפילו יותר, ואיך שמחים בכזה עולם מבלבל?

שמחים- לא כי רוצים לרקוד ולהשתגע, לא כי אנחנו מתנתקים מהעולם.

שמחים מתוך ההבנה שכך הקב"ה מנהיג את עולמו!

שמחים בזה שאנחנו לא מבינים את גדלותו יתברך ושאנחנו לא יודעים לאן הוא מכוון אותנו-

שמחים שאנו בניו ושאנו יודעים שהוא משגיח עליינו מלמעלה!

שמחים בזה, ומזילים דמעה,

עם שאלה נגה

שתמיד נשארת ברקע

לאן?

ועוד שאלה

למה?

ותשובות אין, וסבתא עכשיו רגוע, היא חזרה לסבא שממנו נפרדה מלפניי 19 שנה, פגשה את הוריה ואחותה שמהם נפרדה כבר כשהייתה בגיל 13 בגטו, וסבתא ביחד עם כל המשפחה ישתתפו (כך אנו מאמינים לפי חכמת הקבלה) בחתונה הקרובה וישמחו בנו, בהמשך החיים, בהמשך הגלגל והאמונה, בהמשך הדרך.

וישמחו הם בהמשך השמחה שמסובבת אותנו!

שנזכה לברוח מטמאת עמלק ולקבל שמחת פורים באמת!!!

דיסלקציה ושאר מכשולים

אני דיסלקט, כשהיינו צעירים דיסלקט הייתה מילת קללה, "יַא דיסלקט אחד" היו מסננים, וכשהייתי מקבל את הקללה הזאת הייתי מחייך ועונה: "אני אכן כזה ואז בודק את הסביבה ושואל אם הם בכלל מבינים מה היא דיסלקציה, כמובן שרובם לא הכירו את המושג כלל וחלקם היו נבוכים.
אני דיסלקט, זה אומר שאני חושב יותר מהר ממה שאני פולט וכך אני מפספס אותיות בזמן הכתיבה והקריאה וקשה לי להיות מרוכז. ההורים שלי חשדו בזה תמיד ובכתה ז' יצאתי לאבחון שבו גילו שיש בעיה, אך יש גם יתרונות וסה"כ המצב בסדר, היות ולכל כח שלילי יש כח חיובי שמאזן אותו.
אין אני אדם מיוחד, כל אחד יכול להצליח אם רק ירצה בזה, הכל תלוי באמונה שלנו ובכח הרצון שלנו.

מתוך האבחון נבעו מספר דברים, כמו: הקושי במספרים והקושי בלימוד שפה חדשה, את האנגלית התחלתי ללמוד בשיטות חדשות וכך גם בלשון. אך העיקר היה המדבקות, אותן המדבקות שסימנו את ההקלות למבחני הבגרות, נתחיל עם המדבקה הכחולה הפוטרת משגיאות כתיב (וכי מה אכפת לבוחן בהיסטוריה שאני לא יודע שהיסטוריה לא כותבים בט' אלא בת'?) דרך המדבקות שאפשרו לי שיעתוק בגלל הכתב הלא קרי ועד למבחן המותאם בלשון שלא כל-כך הבנתי עדיין מה הוא אומר ומה הוא עזר. אך פסגת המדבקות הייתה בבגרות במתמטיקה שם קיבלתי הערה נא לתת לנ"ל 100 במבחן, טוב זה לא בדיוק כך, פשוט בגלל החשיבה המהירה אני לא עושה את החישובים נכון ולכן קיבלתי פטור מפלוס-מינוס דהיינו שאם יש לי שגיאת חשבון לא מתחשבים בה, וכך יצא שלמרות שהגשתי את המבחן בידיעה ברורה ששתיים וחצי שאלות לא עניתי נכון קיבלתי ציון ללא התאמה למה שציפיתי...

המקום שבו אני כן מרגיש את הפגיעה הוא בלימוד הגמרא, לפתוח את הדף עם האותיות הצפופות האלו, הכתב המוזר מסביב, המילים בשפה שאינה מובנת וכל הקונספציה (צורת ההגשה) של הגמרא רק עושה לי כאב ראש, ובכל זאת עיקר היום בישיבה הוא הלימוד בעיון וכיצד הסתדרו שני הדברים האלו ביחד?

יש כלל ידוע שלימוד תורה בצער שווה לאלף דפים של לימוד בנוח, וזה הפתרון, לראות בחולשה שנתן בי הקב"ה כמנוף לעבודה יותר קשה אך אפשרית.

קניתי מחשב נייד, על המחשב אני יכול לערוך את הדפים, לשם כך אף הוספתי את תוכנת ה'גמרא ברו
ולפעמים מרגיש האדם שהקב"ה מנסה להרחיק אותו מעליו - ולא היא! הקב"ה רק מנסה לבחון אותנו עד כמה אנחנו רציניים בעבודתנו
רה'. בתוכנה אין פרשנות חדשה לגמרא אלא דרך לימוד חדשה שעוזרת לך לנתח את הדף לפי שאלה תשובה, לפסק, לנקד, לסמן את כל מה שצריך, ואחרי עבודת הניתוח גם נוצר תרשים זרימה של מהלך הסוגיא שיותר נוח לחזרה ועכשיו נפתחים המעיינות.

בתחילת הזמן סימנתי לעצמי מטרה לגמור דף ביום, זו הייתה תכנית שלפיה הייתי אמור לסיים בימים אלה את המסכת, אך מה לעשות ועדיין עם הפתרונות האלו הדרך עוד רבה ולא הצלחתי עדיין לסיים את כל המסכת אבל התקדמתי הרבה.

וכאן הנקודה לא לעצור ולהתייאש במאבק הקשה אלא להמשיך ולהלחם, עוד עמוד עוד דף עוד סוגיא, לכבוש את היצר שרוצה לומר איני יכול ולומר לו: יכול גם יכול וזהו עמל התורה.

אין אני אדם מיוחד, כל אחד יכול להצליח אם רק ירצה בזה, הכל תלוי באמונה שלנו ובכח הרצון שלנו.
הקב"ה ברא בנו יצר רע מנעורינו, אך נתן לנו תורה תבלין, יכול האדם ללכת באופן הפשוט אחר היצר - אחר הדרך הקלה של החיים, איפה שנח לו וטוב לו להשאר ולא להתעמת - מהו רצון הבורא האמיתי ממנו. ויכול אדם לשבת וללמוד ולדעת ש"לפום צערא אגרא" ולהבין שכן יש צער בלמוד והדברים אינם פשוטים והם מצריכים עבודה קשה וכדברי רבינו נחמן מברסלב: "צריך האדם לחגור מתניו" ולהתכונן לקראת העשייה הגדולה בעבודת ה'.

לפעמים הקב"ה מערים עלינו קשיים בעבודתו יתברך, הקשיים יכולים להיות בגשמיות וברוחניות, שאלות באמונה שצצות ועולות, נסיון שנכשל בעשיית דבר טוב ולפעמים מרגיש האדם שהקב"ה מנסה להרחיק אותו מעליו - ולא היא! הקב"ה רק מנסה לבחון אותנו עד כמה אנחנו רציניים בעבודתנו - האם אנחנו הולכים לעבוד אותו רק כשנוח לנו או גם כשקשה.

לאחרונה, יש הרבה קריאות להסתגרות בתוך עצמנו, יש הטוענים שנכשלנו בחינוך ובהשפעה על העם, הם רוצים שנפסיק לדבר על אהבה ונתחיל לדבר על ד' אמות של הלכה בלבד.
אינני רב פוסק ואינני בא לחלוק על גדולים ממני אלא בא אני להתלות באותם הרבנים שבשעה קשה זאת מחזקים את ידנו ואמרים לנו אל ייאוש, אל ייאוש מהאמונה בכוחנו, על ייאוש מהאמונה באומה, המצב עכשיו הוא טוב אך יש עוד עבודה רבה, זוהי דרכנו, דרך התורה והעבודה, דרך המאמינה שארץ-ישראל לעם-ישראל ע"פ תורת-ישראל, ובה נלך ובה ב"ה גם נצליח.
ואם לא בדרך שבה הלכנו עד עכשיו, נחפש דרכים חדשות והערמות חדשות כך שנצליח לסלק את כל המכשולים בדרכינו אליו יתברך ואל האמת האמיתית...

הסרט הכתום

הסרט הכתום מלווה אותי כבר תקופה ארוכה, בחצי שנה שלפניי העקירה הוא שימש לי כמפלט מהחיים ההזויים, כאי של שפיות בתוך החברה המוזרה שבה אני נמצא שבה המחשבה היא אסורה והפקודה הרובוטית-משהו היא העיקר.

הייתי מגיע הבייתה לחמשוש ויוצא לעיר לדוכן הכתום לחלק חומר, בסוף הפעילות הייתי לוקח לעצמי איזה סרט וצמיד וגם כמה סטיקרים כדי להפיץ בדרך, המ"מ לא אהב את הצמיד וישר ביקש ממני להוריד אותו, אחריי כמה ימים הוא שם לב שיש סרט על התיק וגם אותו ביקש להוריד-לא ראיתי טעם לריב איתו יותר מדי, רק עקצתי אותו מעט בנושא והיינו משחקים חתול ועכבר מתי הוא יתפוס אותי, לו לא הייתה מטרה להעניש אותי ואני השתדלתי שלא לעבור את הגבול. כשהיינו יוצאים לבית ישר הייתי מחזיר הכל לתיקים ועל המדים, כששאלו אותי אמרתי שאני מש"ק התחברות וזה הסרט שלי.

 

הסרט שלי כמו ששמעתי גם מסרטים אחרים, נועד בעיקר בשביל לחסוך לי מילים, הייתי מגיע לאיזה מקום עם המדים הירוקים והסרט שיוצא מהיכס ביחד עם עוד אחד על התיק ואיזה צמיד ובכך אמרתי אני חייל אבל... לא הייתי צריך לטפס על בריקדות או לצעוק בקוליי קולות, עצם זה שהכתום היה עליי אמר להם- אני אחר, אני לא מסכים לכל מה שאתם חושבים, יש לי דעה משלי, לא תנצחו אותי!
הסרט חזר למקומו הנכון ואיתו חזרו השאלות אבל עכשיו אני כבר מוכן ומחזיר את השאלה בחזרה, 'ואתה, מה דעתך?

 

מקרה מעניין היה כשחזרתי מאפטר בב"ש בדרך לבסיס בכרם-שלום (פתחת פלדלפי דאז...) פגשתי שם חבר'ה מהלב-היהודי שחילקו פלאיירים וסטיקרים לחיילים, מכיוון שהיה לי שעתיים פנויות הצטרפתי אליהם, על מדים; היו שם חיילים על מדים לבנים- קורס טיס- השייכים למחנה רעים, מחנה הפינוי, עם החבר'ה האחרים שחילקו את החומר הם לא הסכימו לדבר בכלל, אני הוותי להם אתגר, חייל אחד שהסכים לקחת ממני חומר, קיבל נזיפה מחיילת שעמדה לידו שזרקה ישר את החומר מידו ודרכה עליו כאילו היה איזה שיקוץ אסור וטמא, ניסתי לשכנע שאין כאן איסור ושום עבירה צהלית, רק חומר למחשבה חדשה, אך ללא הצלחה. אחריי כמה זמן התאספו סביבי מספר לובשי מדים לבנים (זה המקום לומר שהחיילים האחרים קיבלו את החומר בשמחה ולחלקם כבר היו צמידים וסרטים על הקיטבגים) התחילו להקניט מה יקרה אם הם יסרבו פקודה להטיל פצצה על בית?- עניתי להם שאם הם לא מרגישים שהם יכולים לבצע פקודה שאמורה להגן על המדינה שלא יבצעו אותה ושיעזבו את  הקורס טיס. והם המשיכו להקשות מה אם הבן שלנו יסרב לחזור ללבנון או משהו דומה ויעמוד כאן בזמנו ויחלק את סרטיי המחאה שלו- ואני דווקא הסכמתי, כי יותר משבאתי לומר משהו נגד העקירה באתי לומר בעד המחשבה החופשית ובעד כך שבתרבות הדמקורטית יש אפשרות להלחם גם בדרכים שהם פחות לגטימיות אם אני מוכן לקחת אחריות על התוצאות. הסרט שהיה עליי לקח חלק משמעותי בדיון הוא הציג אותי מההתחלה כמשהו אחר, כמחשבה חדשה ומסקרנת והיווה פתח לשיחה המעניינת שהייתה שם...

 

את המשכו של הסיפור אנחנו יודעים, רוב חיילי צה"ל ובתוכם כמעט כל הלוחמים קיבלו באותו הזמן כל מיני משימות שוליות ולא נשלחו לאותה משימה נוראה, אל משימת הגירוש נשלחו רק מי שהיה להם משהו להפסיד בעולם הגשמי- ממון, כבוד וכד' והעקירה בוצעה. מאז אני השתחררתי,  את המדים הירוקים החזרתי, אך הסרט הכתום עדיין עליי.

 

בסוכות טיילנו חבר'ה מהמחלקה באיזור ב"ש כשנכנסנו לאכול בקניון הקניט אותי אחד המוכרים 'מה לא שמעת שזה כבר נגמר?' והיו עוד תגובות כאלו בהתחלה הייתי עונה 'ואתה רוצה שנשכח את זה?' לפעמים הסרט המשיך את הסיפור, נתן לי שורת פתיחה בנסיעה ברכבת, בהליכה באמצע הרחוב ובעצם בכל מקום, מיקומו של הסרט עורר אותם לשאול אותי 'למה?' ואני הייתי חייב לענות.

 

אך עם הזמן התשובה הבסיסית כבר לא סיפקה אותי, התחילו ויכוחים בין לא נשכח ללא נסלח, היו ששאלו ומה אתה עושה עם הזכרון הזה, והסרט היה צריך תשובה אחרת; הכי קשה היה בין אנשי שלומינו שטענו כנגדי שהסרט הזה רק מעצים את הפילוג שיש בעם ומאז הסרט התחיל להעלם יותר פעמים בתוך כיס החולצה, בצורה מסתורית הוא ירד לי מהתיק, ואני לא ניסיתי להחזיר אותו, הקול נדם.

 

אך כשהקול נדם, הרגשתי פתאום שקט מעיק ומחנק, הרגשתי ששוב סתמו לי את הפה כאילו אין לי מה לומר ואינו כן, יש לי הרבה מה לומר:

יש לי מה להוסיף על העם והארץ ויש לי מה לחדש בתורה, יש בי עשייה חברתית ויש בי אמונה, ואני רוצה שישמעו אותי, כי אני מאמין שיש לי מה לתת, שיש בי אמת.

 

הסרט חזר למקומו הנכון ואיתו חזרו השאלות אבל עכשיו אני כבר מוכן ומחזיר את השאלה בחזרה, 'ואתה, מה דעתך? מה לך מסמל הכתום?' וחברים מביה"כ, יהודי בהפצות, איזה עובר אורח ברחוב ועוד הרבה אנשים שראו אותי נחשפו מחדש לשאלה הזאת 'מה אומר לי הכתום?'.

לומר את האמת, לצבע הכתום אין כל משמעות אם לא ניצוק לתוכו את התוכן שלנו את תוכן האמת של העם התורה והארץ, אפשר היה לקבוע גם כל צבע אחר וכל צורת לבוש אחרת אך צריך משהו שנראה מעט חריג בנוף הסביבתי אך לא מספיק בולט כדי שהאדם הרגיל עדיין ירגיש מעט שייכות. הכתום כבר תפס את מקומו כמקדם המכירות שלנו, של מי שאומר: אני דתי-לאומי-אדיאליסט בעל ערכים, וזה לא שמי שלא לובש הוא חסר ערכים או לא דתי-לאומי אבל מי שכן לובש מצהיר שהוא כן!

 

שבוע שעבר שאל אותי חבר מהישיבה ב'בינות' אם תדע שהסרט הזה רק מרחיק ממך אנשים האם תוריד אותו, הרהרתי מעט והחלטתי שלא, מקומו של הסרט הוא לעורר את האנשים לחשיבה מחודשת, להתחיל איתם דיון, מי שמפחד מהויכוח אין לי איתו שיג ושיח והוא לא ישפיע עלי ומי שמכאן יתחיל לחשוב, אני איתו, וביחד ב"ה אני מקווה שעוד נמשיך רחוק.

 

 

לקטע ששעבר אצלנו במייל, פעם...

רצח ליד הבית