מלחמה יש בחוץ, ואני ניצב בעמדה, מנותק לא יודע מה קורה.

שומעים על עוד חטוף, טנק שהתפוצץ בצפון, רדיו אין, העיתון מגיע רק של אתמול.

ואנחנו כאן, מוצבים באריאל, פלוגה של ביינישים, בינתיים עסוקים בבעיות הפרטיות שלנו, מי יעלה לעמדה ומתי, כמה שעות מנוחה נקבל ושלא יטרטרו אותנו, שנצא לבית בזמן, שהאכל יהיה טוב ובלי הרבה תורנים וכו'..
אחי הקטון,שריונר, מחכה עם הפלוגה שלו בצפון שרק יאמרו להם להכנס, זה מפחיד, לחשוב על מוות אך זה מה שה' מכוון לנו ועם זה ננצח.

ובחוץ מלחמה, טילים נופלים בצפון ויש פצועים והרוגים, והנה עוד לוחם גולני ואחד מצנחנים והסגל שלנו מכיר חלק מהחיילים וכבכל מלחמה עם הזמן כולנו הופכים למשפחה אחת.

 

זכור לי מקרה כשהיינו הרא"ה, ואני חבר שלי לא נכנסו לתפלה וכמה חניכים ממעפילים עלו עליינו מכות, היה שם בלאגן גדול ואחריי התפלה השבט שלי יצא לנקום כאילו בשמי והיה מכות בין השבטים והאבסורד הגדול שמי שחטף הכי הרבה מכות זה מי שלפניי-כן ניסה לעזור לי (אריאל קדוש ז"ל-חבר יקר). בתחילת הפעולה נכנס אלעד המדריך לחדר ואמר "איך לא חשבנו על זה קודם, כל הזמן אנחנו מדברים על גיבוש והנה התשובה מול העיניים" באופן אבסורדי הוא צדק אז וצודק גם היום. פתאום מלחמה ופתאום שוב התאחדנו, שוב שוכחים את כל המחלוקות ונהיים עלם-אחד, כמעט.

 

כל-כך שמחתי לראות בתחנה שמתחת לבית פרסומת עם דגל ישראל ומתחתיה כתוב חזק ואמץ! גם הפרסומות ברדיו שידרו חיזוקים לעם-ישראל וליישובי החזית, להסתכל על גיוס המילואים הנרחב, לשמוע סוף כל סוף כמה מילים אוהדות בתקשורת, היה שווה המלחמה הזאת.

 

כן, במלחמה יש גם צדדים טובים, הרב זצ"ל מסביר שבמלחמה מתחדדים הצדדים, והנה המציאות טופחת על פנינו ורוצים לומר 'אמרנו לכם' כתוב בתקשורת הימנית ומראים שגם השמאל חוזר בו, ניצחון עצוב, אבל לפחות עכשיו ברור לנו מי הטובים ומי הרעים.

 

בעצם לא כל-כך ברור, עדיין יש גופים ואנשים שלא מבינים שמול כח נלחמים בכח ושאם נתרפס בפניי מי שפוגע בנו הוא רק יגבה עוד שבועים לשחרור עוד אסירים וימשיך לאיים ממקום מושבו.הם מסתכלים על ההווה המידי, איך מפסיקים את מות החיילים ולא מצליחים לראות שהלוחמים מתים על קידוש ה' ועל שמירת המולדת.

 

כן, במלחה יש גם צדדים רעים, זה לא כיף כל ההלוויות האלו, נערים רכים בניי גילי, שמוסרים את עצמם בקו ראשון, יש לי חברים בין הפצועים, ועל החבר הראשון שנהרג במלחמה הזאת כתבתי שבוע שעבר. אך עכשיו זה לא זמן להספדים, עכשיו עליינו להתחזק!!!

 

חלקם אפילו לא מבינים את ערך קדושת הארץ, חלקם אפילו לא מסכימים שכך צריך לנהוג, אך הם עושים זאת כי זה מה שציוו אותם, כי כך אמרו להם שהם שומרים על הבית, הם מחרפים את נפשם בידיעה שלא כולם יחזרו מהקרב והולכים בראש מורם להלחם על-מנת לשמור על העם, על ישראל.

 

היום בבוקר שמעתי ראיון עם אישה שבדיוק ניצלה מפגיעה ישירה של טיל בביתה בחיפה, בעלה פשוט משך אותה לחדר המוגן וכך ניצלה, המראיינת ניסתה להוציא ממנה למה היא לא בורחת והאישה בקול בטוח וצוחק אומרת לה שכאן זה הבית שלה וממילא כבר שבועיים היא דוחה את זמן הספונג'ה אז הנה הגיע הזמן.

 

חברים שלי מהישיבות בנהריה וקריית-שמונה בקו האש, חלקם ההורים הטילו וטו והיו חייבים לחזור לשפלה, אך יש מהם שנשארו שם ומספרים שנכון שאין הרבה אנשים ברחובות אך חלק מזמן הלימוד הם מקדישים לעבור בין המקלטים ומחזקים את התושבים. ויש תקווה!!!

 

חיפשתי במהלך השבוע מקומות שצריך עזרה, איפה שאני פניתי אמרו לי שברוך-ה' יש מספיק, ולדברים שפנו אליי הצלחתי לעזור ולגייס גם עוד אנשים, בערב שבת התארחנו אצל כמה משפחות שהתארחו בבית החייל בנתניה, עשינו פעילות לילדים והיה כיף.

כן זה משמח לראות את עם-ישראל במיטבו.

 

ואני הקטן, יורד מחר לשני, משהו צריך להשאר ולשמור על העורף, בט"ש גדר בדרום הר-חברון.

 

אחי הקטון,שריונר, מחכה עם הפלוגה שלו בצפון שרק יאמרו להם להכנס, זה מפחיד, לחשוב על מוות אך זה מה שה' מכוון לנו ועם זה ננצח.

 

בזמן הקשה הזה, עלינו היושבים בעורף להתחזק בלימוד ובעשיית מצוות וחסד לומר תהילים להצלחת החיילים לרפואת הפצועים ולחזרת השבויים.

 

אבא יקר שבשמיים

אנו כאן בניך,

אין אנו ראויים לחסדיך, כי חטאים אנו,

אך מה יאמרו הגויים אם יראו אותנו נסוגים מנחלתך,

לא בשבילנו אנחנו נלחמים אלא למען קידוש שמך,

אנחנו כאן למשמרת על ארץ הקודש בתפלה לבניין הבית במהרה

אנא אל תגבה מאתנו מחיר יקר,

שמור עלינו חזקים ומאוחדים

ועזור לנו מהנפילה הזאת רק להתקדם יותר גבוה

אליך יתברך שמך.

 

אבינו מלכנו,

שמור על החיילים המוצבים בחזית

הנלחמים ומחרפים את נפשם על קידוש שמך

ותן בנו את התבונה להבין את משמעות העניין, כי חלקנו קטן אמונה והבנה.

אנא שמור גם על האזרחים, בניך, היושבים שם בגבול,

שלח רפואה שלמה לכל הפצועים,

וחיזוק הנפש והרוח לאבלים

ושנזכה לראות בביאת משיח צדקנו

עוד היום

שנה עברה

ושוב הסיטואציה דומה אבל מעט שונה

עוד חבר שנרצח-נהרג.

שמעתי כבר אתמול, ידעתי שיש שם כח של גולני, כנראה ש13, כל הזמן עובר בראש שאם לא הייתי בייניש והייתי נשאר כנראה שהייתי שם עכשיו, מסתכל באינטרנט , התמונה מוכרת, אבל לא כתוב כלום, והנה היום מדבר עם לירן והוא מציע שאולי מדובר במשהו מהמחזור, אני מסתכל שוב, יהודה, הקשר של סמל 1, אני קורא שאלירז המ"פ הוא המ"פ שלו ושהוא משתחרר כנראה בעוד שנה, כנראה שזה הוא, מאמת עם חברים אחרים מהמחלקה, הם נוסעים להלוויה, לי כבר מאוחר ואין לי סיכוי בלי רכב להגיע עד 13:30 והלוויות צבאיות זה משהו שמדייקים בו, ב"ה בפעם אחרת נלך לניחום.
אני זוכר את חיוכו הגדול, אני זוכר שהיה תמיד מנסה להפריד בויכוחים ובחילוקיי דעות שיתגלו לפעמים בין הביינישים לבין שאר הפלוגה, הוא היה בין המתנדבים הראשונים,

 

אני חייב לכם תשובה, למה כששמעתי שהפיגוע היה בקניון חייכתי לעצמי, ויותר מזה למה כתבתי שחייכתי; רק רציתי להמחיש לכם את העניין שכשאנחנו שומעים על עוד פיגוע, עוד חייל שנפל, אנחנו ישר הולכים לשמוע כמה הרוגים וחיים במספרים, 4 הרוגים בפיגוע ואחד שהוא פצוע אנוש, אבל הנה והאחד הזה הוא לא סתם אחד אלא אחד מחבריך הטובים ביותר שרק אתמול עוד צחקתם ודיברתם ביחד ואז זה מקבל נופך אחר. הביטוי 'מחייך לעצמי' בא כדי להמחיש את תחושת ההקלה, איזה יופי אני לא מכיר אותו, כי אין מה לעשות הדבר הראשון שאנחנו בודקים זה אם הכרנו משהו ומברכים ומודים כשמגלים שלא, וכשכן, אז זה כואב יותר.

 

בשנה האחרונה כפי שכתבתי למדתי להזדהות עם הכאב, כששמעתי על נערים שנרצחו בפיגוע הטרמפים והנה עכשיו ממש החטוף, ולצערי היו עוד כמה מקרים, כשאני שומע על מוות צעיר נזכר במאור וחושב על ההורים והחברים השכולים ומשתתף עימם בצער.

 

גם אתמול זה היה כך, ועכשיו כשפתאום אני מבין והכל מתחבר ונזכר באדם שהכרתי ושוב מרגיש את החץ הזה בלב והדמעות שוב חונקות את הגרון ומאיימות לפרוץ, אני בטוח שהיום בהלוויה יהיו עוד הרבה גולנצ'יקים בוכים-לצערי. יש חבר'ה שיותר קרובים ממני שכן נסעו, לצערי פספסתי...

 

יהודה, לא ממש הכרתי, עשינו טירונות ביחד, אני זוכר את חיוכו הגדול, אני זוכר שהיה תמיד מנסה להפריד בויכוחים ובחילוקיי דעות שיתגלו לפעמים בין הביינישים לבין שאר הפלוגה, הוא היה בין המתנדבים הראשונים, קשר סמל- זה תפקיד של אחד מן החבר'ה המובילים, זכורה לי תמונה שלו בראש, שבה הוא על ציוד מלא הולך קדימה עם פרצוף מלא ברעל- גולנצ'יק אמיתי! בין האהובים על מפקדיו, יהודי שכיבד את הבריות והמקום- ועכשיו נוסף לשמו התואר קדוש! ה' יקום דמו!!!

 

אני נזכר עכשיו במ"פ שלי אלירז, לא סוד שלא אהבתי אותו, הוא החמיר איתנו מאד בנהלי שמירה, לירן תמיד ייחס זאת לעובדה שהוא איבד אח בקרב וגם כמה לוחמים, בטח לא קל להיות במפקד האחראי בשטח כשחייל שלך נרצח, מרגיש צורך לדבר איתו לבקש סליחה, מלפניי שנה סיימנו שלא בטוב לצערי, ועכשיו אחריי שנה, גם ההתבגרות וגם המאורעות נותנים לך לתפוס בצורה אחרת את המצב.

 

אני קראתי אתמול את דברי אביו של יהודה וגם את דבריי אביו של גלעד שליט, לא אני מי שישפוט הורה שכול והייתי שמח לנסות ולנחם אותם, רק רציתי להוסיף שבתור יהודים עלינו להבין שלפעמים אנו גם משלמים איזה מחיר כל-שהוא , עצוב ככל שיהיה, ה' יקום דמו אנחנו מתפללים, והתשובה בגוף השאלה. אנחנו לא מתפללים לה' שיקום כי אז היינו אומרים ה' תיקום דמו, בלשון בקשה, אלא אנו אומרים ה' יקום דמו, שזאת עובדה מוגמרת.

צריך להתחזק באמונה בבורא העולם להבין שאנו מתקרבים לסוף זמן הגאולה, שהמשיח כבר ממש כאן וממש עוד מעט נזכה לראות שוב את מאור ואת יהודה בין שאר קדושיי ישראל.

 

הרדיו מנגן מוזיקה שמחה, העברתי לשיר אודי של בין-השמשות בו מספר יוני גנוט על חבר מהצנחנים שכנראה נהרג, גם ישי ניימן כתב שיר כזה ויש לנו גם שיר על מאור, עובר לשמוע אותם, מנסה להתחבר לנשמות הקדושים המקיפים אותנו.

 
בשנה הזאת, שלי, השתנו כללי המשחק

שנה עברה, והנה אני כבר בן 22, בשנה הזאת התחברתי יותר ללימוד, מעט עזבתי את העשייה, שמתי לב שכשאני הצגתי את עצמי לפניי החבר'ה של המחלקה החדשה לא ישר אמרתי שאני חבר בנ"ע, קודם סיפרתי על הכתיבה שהפכה להיות נקודה יותר מרכזית, נהייתי מודע לעצמי, הכרתי חברים חדשים, חזקתי קשרים עם החברים הישנים, נסיתי להגדיר מטרות להמשך, המשכתי לחפש את עצמי מול ריבונו של העולם, שואל שאלות קשות, ועונה תשובות מבולבלות- והעיקר ממשיך ללכת.

 

בשנה הזאת, שלי, השתנו כללי המשחק, הגוש פונה, הפסדנו בבחירות, עולם הישיבות עומד על פשיטת רגל, גם תנועת הנוער שלי, המחנה קרוע בין דעות שונות של המאבק בדעות ונסיונות של קירוב לבבות, בין הכתום והכחול-לבן, בין הלקרב-ללהחזיר בתשובה, בין הלהתנתק ולהתבודד ללהתחבר ולהתיישב-בלב ואני חייל פשוט במלחמה.

 

בראיונות הפתיחה עם המ"מ והמ"כ החדש שלי הם שאלו מה המטרות של מהחודשיים הקרובים, באנו לעשות את העבודה אמרתי והוספתי לתקן, אולי, את הרושם מהפעם הקודמת והפעם להבין מה מטרת הצבא באמת --לשמור עלינו.

 

אוף, קשה, הבלבול בעולם הזה גדול, השאלות שוב עולות, מקווה שבמהלך השנה הקרובה אני אצליח לתקן את עצמי מחדש ולענות על חלק מן השאלות בצורה יותר טובה ונכונה. והעיקר שעם כל העצב החיצוני הזה ננסה למצוא את השמחה הפנמית, רבינו נחמן כותב שבתוך הקליפות נמצא ניצוצות הטוב המזוכך ביותר שמחייה את הצדיקים, שנזכה לראות זאת ולהיות בשמחה תמיד.

 

יומולדת,

זמן למחשבות

לחיפוש ולהשלמה,

לבדיקה איפה אנחנו עומדים ביחס לעצמנו,

ולהצבת מטרות חדשות לקראת השנה הקרבה.

 

שנזכה שכל משאלות ליבנו יתגשמו לטובה.

 

יומולדת שמח לי- שבשנה הבאה נזכה לשמוח שמחה אמיתית בבהמ"ק ולכתוב פוסט של שמחה תמידית.

והנה עברה לה שנה

מי יכול להבין איך שהזמן עובר

והנה ואני נזכר

שבת בנתניה

כל יום שישי אני מנסה לתפוס אותו,

כתמיד

כתמיד, גם, רק אשתו עונה לי, והוא מבטיח שיחזור אליי כשיסיים את עיסוקיו,

יש איזה בעיות עם הרשום של המפד"ל בעיר,

מוצ"ש אני במלווה-מלכה בגרעין התורני, טלפון, מאור מצא את הזמן, הם עכשיו באיזה אירוע משפחתי, מדברים על הגרעין התורני, על הישיבה שאנחנו רוצים להקים, מתווכחים מעט, הוא מעדכן אותי על המפד"ל ועל איך בבסיס החדש ושעוד מעט הוא משתחרר וכנראה שהם יישארו בנתניה ושאר דיבורים שמחים.

השיחה מסתיימת ואני מבטיח לחשוב על מה שדיברנו על הישיבה.

 

במהלך השבוע אני חושב ונראה לי שהסכמתי איתו (הזמן עושה את שלו, וכבר שכחתי את העניין, בעצם כבר באותו יום ממש מהנסיבות הברורות) הייתה לי רשימה למי אני מתקשר מתי, למאור הייתי צריך להתקשר ביום חמישי, פשוט ה' תמוז זה היומולדת של עמית והיה תורו.

יורד מן החסם (נראה לי) משהו מספר לי שהיה פיגוע בנתניה, אני לא מתרגש, כבר היו הרבה פיגועים בנתניה ולצערי עוד יהיו, מברר המיקום בקניון, ומחייך לעצמי אין מה לפחד, החברים שלי לא מסתובבים בקניון, אנחנו עומדים במקומות אחרים להפגנות שלנו.

 

ואז ההודעות מתחילות לזרום, מאור פצוע קשה אנוש, אני אמור לעלות לעמדה ממש עוד מעט, מעדיף להשאר להתפלל, תופס 'מאזין בפלוגה'. כותב לי הרהורים ונותן לזמן לעבור.

יום רביעי עובר לאט, התלבטות האם לנסוע לבית-החולים, אני חייל עכשיו, אני לא יכול לנסוע סתם ובכלל אם המצב שלו באמת כזה קשה אז אין טעם, אני מעדיף להזכר בחיוכו ובשמחתו, גם את חברי אריאל שנהרג בתאונת דרכים לא הלכתי לראות בבית-לוינשטיין מאותה סיבה, והשנה גם לא הלכתי אל סבתי בגסיסתה, איני יכול למוות, למרות שאני מרבה לעסוק בו בלימודי ובמחשבותיי על החיים שמעבר ועל מטרתנו מול ריבנו של עולם, כאן בארץ אני מעדיף את חבריי ומשפחתי חיים ושמחים, לראות משהו מת זה מכה חזקה מדאי.
"להמשיך ללכת, ללכת, דרך ארץ, להמשיך לצעוד, לצעוד, עם הרבה מרץ, ובסוף גם נגיע, ב"ה, אם נאמין החלום עוד יתגשם"

אני ולירן מתנדבים לשמור עוד לילה צמודים לטלפונים, חוששים ובעצם מרגישים שהגורל כבר נגזר, בבוקר מתקבלת ההודעה המרה, אני מתקשר לדוד שלי שהוא חבר של יוסי אבא של מאור, והוא יאסוף כמעט מהבסיס, נוסעים לעלומים ומשם לסניף מרכז. מעביר סמסים על ההלויה לחברים מן המחזור, זה כבר זמן מה, שאני מקשר בין שני חלקים של המחזור; שטיבל שואל אותי אם לבוא עם חולצתנועה שזה הרי מסמל את מאור יותר מכל ואני מתלבט ובסוף הולך על מדים אין זמן להחליף.

 

מגיעים לסניף, ישר עולה לחדר הזכרון שהוא בנה לעצמו, מסתכל על הארונית שהרכבנו ביחד מלפניי שנה ומעט עוד כשהיה רווק והתקשר שהוא צריך עזרה, נעמד בחדר ומנסה לספוג את המקום שהיה עיקר ביתו של מאור, יורד למעטה ומתחיל לחוש בגוש הזה בגרון, אוריל עומד שם בצד, גבוה, לא מחובר, אני ניגש אליו מתחבקים בשקט שכזה, לא צריך לדבר, מסע ההלוויה יוצא..

אני עם אסף, הולכים יד ביד, אנחנו מכירים את הדרך הזאת עוד מאז שאנחנו חניכים תוך 15 דק' נגיע את האוטובוסים נשאיר למבוגרים, הולכים ליד האוטו על הגופה חסרת החיים המונחת בתוך ארון המכוסה בדגל מדינת ישראל, על הרצפה מונח סרט כתום שכנראה נפל מאיזה רכב, אני נזכר שמאור נפצע בדיוק כשחזר מוקדם מהבסיס אז הוא ארגן את החבר'ה לחלק סרטים בצומת, הוא לא הסתפק בלארגן אותם, אלא יצא בעצמו, ושם המחבל עלה עליו ורצח אותו ביחד עם עוד ארבע נפשות תמימות; אני מרים את הסרט ותוחב אותו מכיס, כתום, מפויח, מחליט שהוא זכרון.

משהו עוצר לידנו את הרכב, מציע טרמפ, עולים בדממה, הוא שאול אם הכרנו, אמרנו שלמד איתנו במחזר, הדריך איתי, למד בישיבה עם אסף, כן, הכרנו אותו מאד.

והגוש כבר מזמן יצא, הגברים אינם בוכים, גולנצ'יקים לא בוכים, אבל עכשיו אני לבד, והכל נפרץ, מביאים לי מים לשתות, צריך לברך שהכל, איך מברכים את הקב"ה??? " ברוך אתה ה'" איך מברכים על הרעה כשם על הטובה???  "אלוקינו מלך העולם"... "שהכל"?! עוצר... "נהייה בדברו" מבין, מפנים, מסיים ולוגם מן המים.

לא מצליח להבין מה הקשר של לובשי הכומתות הירוקות, מאור לא היה ג'ובניק אני רוצה לצעוק, איפה החבר'ה מגבעתי וגם הם שם, מטח כבוד, והמחשבות נודדות בכל מקום, קטעי זכרונות, בכי על העתיד ועל החוסר.

יש קטעי הספד קשים, ואשתו בוכה ברקע, הסבא מדבר על כך שהאור כבה, ואני מבטיח לעצמי שנמשיך, הרי רק מלפניי שבוע הבטחנו שתוך 4-5 שנים נקים ישיבה וכך גם יהיה אני מתחייב!

הרבה חברים שלא פגשתי הרבה זמן היו שם, נפגשים, מתחבקים, מחזקים, שותקים, בעיקר.

אני רואה את אריאל עם החולצתנועה ניגש אליו ואומר לו שהוא לא הספיק להכיר פעיל רציני שהיה יכול לעזור לנו מאד, ואריאל עונה לי שהם בדיוק נפגשו, הוא שלח אותו לצומת ומאור הבטיח לו לדאוג לאיוש הצמתים וגם למבצע של הפנים אל פנים ועוד דברים, שהנה והוא כמעט משתחרר וכבר יכול להרשות לעצמו.

מתפזרים, הולכים למנחה בבית הוריו, הרב לנגנר שם, אחריי שנים אני לוחץ את ידו, הגיע הזמן שנסלח אחד לשני, וזה זמן טוב לפיוס. אומרים שרוצים לעשות שיעור בדירה שגר עם אשתו, אני מעיר שנראה לי שהי מעדיף שהשיעור יתקיים בסניף, עם או בלי קשר כך החליטו, חלק מהחברים עולים אליה לבית בכל-מקרה, תפלת ערבית, חוזרים לסניף, ישראל מעביר שיעור, אני נזכר שהיום צריך להיות פגישה בסניף ותיקים, אוגר כוחות והולך לאיטי חייבים להמשיך מפזם, הולך ברגל שעה הליכה, גם את הדרך הזאת עשיתי כבר כמה שנים, בגללו, בגללי.
ותמיד כשנפגשים, ומתחילים לדבר, לספר מה על כל אחד עובר, ותמיד זה גם בשביל להזכר...

 

מתיישב שם, החיים ממשיכים יש עוד עבודה רבה בסניף ובכלל.

למחרת על הבוקר כבר צריך לחזור לבסיס, לנו אין זמן לשבת שבעה ואולי טוב שכך, ואולי גם בגלל שעדיין אל עשיתי את זה לא השלמתי עדיין עם האבל, בדרך פוגשים במתן, מנסים לדבר דיבורים משמחים ולחשוב טוב, הצל של ההתנתקות מרחף מעלינו, אני מקבל טלפונים לרגל יום הולדתי, מעט עצוב מסביר לסבתא ולדודה למה אני עצוב ביומולדת, הדודה אומרת ועכשיו יש עלייך את המשימה להשלים גם בשבילו- שוין.

נפרדים ממתן שיורד לעשות מחסום, בכותרת הראשית לא היה כתוב על מאור הי"ד אלא על כך שמהיום סוגרים את הציר- גוואלד, רוצה לצעוק- מה אתם לא רואים? אתם לא מבינים? משהו יכול לעצור כאן את הקטסטרופה???

 

 

אני אמור לעלות לעמדה רק במוצ"ש, מבקשים ממני לעלות לנגמ"ש בכל-מקרה להיות עם שני חילונים מהפלוגה, אני מסכים רק עם לירן, לחגוג את היומולדת העצוב.. ולהמשיך...

מי היה מאמין שכך תעבור שנה, אחת לחודש נפגשים בסניף לשיעור תורה, וניתן לומר כאן את הפסוק השייך,  שבמותו הגדיל יותר תורה מבחייו, עצוב אך כך הם פניי הדברים.

במהלך השנה הסרט הכתום לצערי נאבד כנראה בפורים, החלפתי אותו באחר, הרבה לזכרון למאור, מעט גם לזכרון לגוש שנחרב בזמן הזה.

ממשיך לחלום על הקמת ישיבה, אומר בחצי צחוק שעד השנה היו שניים שהתווכחו הרבה על איך תראה הישיבה שתקום בנתניה, עכשיו אני לבד אז אף-אחד לא יחלוק עליי.

למאור נולדה בת, שמה ישועה, השם נבחר עוד בחייו, ראיתי אותה לא מזמן, שמחתי לראות שהבית מתחיל לחזור לעצמו ואני מאחל להם בהצלחה רבה.

הרבה חברים מן המחזור התחתנו והתארסו בזמן הזה.

גם לי היו כמה ניסיונות.

השתחררתי מהצבא, חזרתי לישיבה ועוד.. אך זה לפעם אחרת..

ותמיד כשנפגשים, ומתחילים לדבר, לספר מה על כל אחד עובר, ותמיד זה גם בשביל להזכר...

טוב חבר'ה

ממש שרציתי לפרסם קטע חדש

והנה יש מחשב חדש

ויש כל-כך הרבה רעיונות

אך משהו משתבש

אך פטור בלא כלום אני כבר לא יכול

אז הנה לכם קטע שכתבתי מלפניי זמן מה על הלימוד

מקווה לחזור לעצמי במהרה...

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

לשבת בבית המדרש

ולצאת פתאום מין הלימוד,להסתכל מה קורה מסביב

ולהקשיב..

מצד אחד חבר הלומד בקול, כמתפלל.            

מאחור יושבים רב ותלמיד שלא נפגשו זמן מה, ומעברים רשמים, מספרים כמכפרים, מעבירים דעות ומתקשרים.

ובנקודה יותר רחוקה, חברותא מתנגנת, המהר"ל נשרק מפיהם, הצעיר מוכיח מסביר, יודע. והבוגר מקשיב מאזין, מוסיף מילה כאן, מתקן במקום אחר.

והנה בחור שנכנס בדלת, מחפש, לא יודע, הגיע לישיבה, מהסס, חיוך קטן והוא נסחף לשיחה עם חבר משוטט על ישיבות ואנשים, בין חיפושים להיסוסים.

וכך קולות הלימוד מרחבי בית המדרש, יוצרים להם את הניגון המיוחד.

ופתאום כשקט, מחשבה חדשה נוצרת, הטונים נמוכים, ושוב בסערה מסתובבת. ועוד אנשים מצטרפים לדיונים השונים-

גמרא, אמונה, מחשבה, וסתם שיחת חולין.

ואני,

מעט רחוק-

יושב ליד המחשב,    כותב

                        חושב

ומאזין לקולות

ומתמלא מין הניגון החדש שנגלה לאזניי,

ועכשיו אעצור

ולניגון שלי אחזור

ואוסיף גם את צליליי, תיבותיי ומקצביי,

לאותו ניגון סוחף

שאליו, להשאר אדיש- לא אוכל.

 

זה כבר חודש שלא ישבתי לכתוב ברצינות, וזה לא שלא היה על מה, דווקא עברנו הרבה, למדנו וחווינו, אך התירוצים רבים ובעצם על-כל תירוץ ניתן לכתוב פוסט משל עצמו.

 

נתחיל מהבשורה, אני אמור לשנות את הכותרת, נכון לעכשיו איני לומד בישיבת ההסדר 'בינות' רעננה אלא חזרתי לכור מחצבתי לישיבה בר"ג, למה נסעתי ככה פתאום נזכרתי ושאר שאלות קשות שאפילו ישבתי וכתבתי עליהם כבר שתי עמודים שמנסים לנתח הן את המעבר שלי באופן העצמי והן את השוני העקרוני בין הישיבות, ניסתי להסביר לעצמי גם את הנקודה של מה עשיתי ברעננה וגם למה למרות זאת אני עוזב, ההתלבטות היא גדולה, אך כשיצאו הקטעים הם באמת היו שייכים לפרסמם במקום (אחד לעלון לחיילים שבר"ג ושני בין החבר'ה של 'בינות') אך לא ראיתי איזו תועלת יביא לספר פה את הסיפור הרי ההתלבטות היא אישית והמוסר שבה שייך למקום ולא לכלל.
אבל מצד שני גם מה מעניין אנשים לקרוא את חנוך דאום או יאיר לפיד שכותבים את סיפוריי חייהם ותחושתם על העולם בטורים בעיתונים הארציים,

 

נמשיך גם בסיפור על כך שהמחשב שלי שווק חיים באופן סופי, הנייד שלי שהולך איתי כבר שנתיים, ליווה אותי מאז הועידה, איתו נכנסתי מחדש לגמרא ועליו יכולתי לכתוב לערוך את הפוסטים לפה וגם מחשבות אחרות, והנה ואין. וזה כבר מפסח שהוא מת אלא שאז עדיין הייתי בבית והיה לי את המחשב שלי שם אך עכשיו ובר"ג אין שום אינטרנט באיזור, ואפילו כשהמחשב הישיבתי פנוי ואני כבר יושב וכותב אין לי איך לפרסם.

 

וגם את האחרונים לא אני פרסמתי אלא כתבתי אותם במחשב בר"ג, הדפסתי ונתתי לאחר שיפרסם בשבילי ורצה הקב"ה והקשר ניתק והמבין יבין כי לעת עתה אין רצוני להוסיף בזה, אם כי יש הרבה מה להאריך אך לא זה המקום. ובטח שלא כאשר אני מכיר את הקוראים והם מכירים אותי גם מהמציאות ואז יוכלו לקשר וניפול בלשון הרע ותלו"ע.

 

ויכולתי גם להמשיך ולהאריך על רוע מזלי ועל כך שגם הפלאפון שלי נשבר ועל מסעותיי עם הפלא הישן והצחוק שעלה על פניו של כל מי שראה אותי (שתי ילדות מכתה ד' שהלכו אחריי כ10 דק' ודיברו על איך יש למי שמלפניהם מכשיר כזה ישן ולא צבעוני- גוואלד) ועל-כך שכן הצלחתי בסוף לקבל מכשיר אחר ודרכי ההיסתגלות עליו- אבל בכל זה סיפור ממש מעניין ואם הייתי כותב באתר בלוגים רגיל ברור שהיה נכנס אך משומה כאן אני מנסה להכניס איזה מסר ואין- וכי מה אכפת לקוראים של ערוץ 7 מצרותיו של סתם בחור.

 

ואולי לכתוב את התלבטויותיי בין שלל הויכוחים שעולים כיום בין ה'ממלכתים' ל'פאנטים' ומה שבניהם ומה שמחוצה להם, אך בעודי ניגש לכתוב , מחכה לתורי ליד המחשב, חושב אני איך אצליח להוציא מכאן את הקובץ ולא ברור לי בשביל מה הטרחה, הרי אני רק תלמיד ויש ויכוח בין הגדולים וטובים ממני ויש אומרים אפילו בין גדולי גדולים אז למה שקטן כמוני יעניין אותם.

וכך אני חושב, סיפוריי חיים לא אמורים לעניין אתכם וחלקם אפילו אישיים לי מדי, דעות והתפלמסויות- וכי מי ומה אני הקטן שאכתוב בכלל משהו?

אבל מצד שני גם מה מעניין אנשים לקרוא את חנוך דאום או יאיר לפיד שכותבים את סיפוריי חייהם ותחושתם על העולם בטורים בעיתונים הארציים, או אבי וחגי סגל ב'בשבע'. ולמה אנשים קוראים ושומעים את אורי אורבך או ירון לונדון ודן מרגלית וקובי אריאלי ושאר המתפלמסים שכותבים במדוריי הדעות השונים המכונים פובלביסטים {מקווה שזאת המילה} ושאר מניי ירקות, ובעצם גמני אחד כזה שאוהב לקרוא אנשים שוים בשביל לשומע עוד סיפור או לקבל עוד דעה.

אני יוצא מנקודת הנחה שלכל פוסט יש בין 300 ל400 קוראים, מתוכם כ200 קוראים קבועים, מהקבועים יש שאני מכיר מהחיים האמתיים- וזה מבתבטא באיזה סמס שאני מקבל ולפעמים אפילו טלפון או כשנפגשים והם מצטטים אותי או שואלים מה קורה ולמה אני מתעכב ואחרים שהתקבצו לכאן במקרה ממש, בזכות האתר עצמו או מלנקים אחרים.

שמחתי מאד לראות כאן את התגובה החמישית ששאלה מתי אני מתכוון לעדכן כאן, אשמח אם תגיבו יותר מה הכיוון שתרצו לשמוע, סיפורים, דעות, חיים- לאן עדיף שאני אמשיך לזרום?

 

 

ואם לא תגיבו אמשיך להתלבט לבדי ולחפש את מקומי, ועד הפעם הבאה שאמצא מחשב – חיו בטוב ובנעימים, ימים טובים לכם, ברכה והצלחה בכל מעשה ידיכם, ישעות, תשועות, נחמות ונקמות, בברכת חברים לתורה ועבודה- נדב :) ש.