חוזרים

למה???

למה אנחנו באנו לעולם הזה?

מה מטרתנו כאן?

לאן אנחנו הולכים???

דע מאין באת ולאן תשוב...

כך זועקת לה האמירה מעל הפרוכת.

ואני חושב, באתי?!
נראה לי שיצאתי מתוך הבטן של אימא...
הולך?!
בסוף כולם מתים- ואז שמים עליהם חול, ובסוף נשאר מאיתנו בעולם רק איזה קיר שיש, תמונה דהויה, שם חקוק בסלע ומספר זכרונות אצל אנשים שאהבו אותנו.

הייתי בחופשה,
נראה לי שככה קוראים לזה אבל אני ממש לא בטוח, שהרי כיצד יכול להיות עבד ה' בחופשה, הרי תמיד יש מה לעשות, תמיד יש עוד מה ללמוד, עוד זמן להתפלל, להתעדכן, לנסות ולהתקדם, אבל נראה לי שהייתי בחופשה.

בבין הזמנים של סוכות העדפתי במקום ללכת לסוכות אמונה בת"א או להצטרף לסכה שארגנו ב 'רעננה' ע"י 'הבית היהודי' שע"י ישיבת 'בינות' או עוד כמה פעיליות אחרות שיכולנו ליזום במסגרת בנ"ע או מסגרות אחרות- לנצל את החופשה לטיולים בים-המלח עם חברים או משפחה, לנסיעה לפסטיבל בית-שמש ולמפגשים חברתיים שכאלה.

ראשית, אני חייב לציין שהמדבר זה מקום מדהים שפותח את הראש למחשבות טובות ולהתחברות עם הבריאה ועם בוראה.
לבנות קשרים חברתיים זה דבר ממש חשוב כי תמיד זה כיף שיש לך משהו לצחוק איתו ולהיות איתו ברגעים הקשים ולכן צריך לשמור ולטפח קשרים שכאלה.
פסטיבל בית-שמש זה מקום מדהים- תרבות חדשה נפתחה בפני, בפעם הראשונה שהייתי בפסטיבל רוק אמיתי עם כל מה שמסביב והיה ממש מדהים, מוזיקה טובה, אחלה של אנשים ובעיקר חוויה תרבותית מדהימה ממש.
וכן, אפשר גם ללמוד תורה בתוך כל הכיף הזה, ואפילו להשתתף בערב הושענא - רבה בישיבה.
ועוד דבר, בשמחת תורה לא חייבים ללכת רחוק בשביל לשמח, אפשר להשאר בבית-הכנסת או בבית ולשמח שם את כל המבוגרים, ובמוצ"ש להסתובב בשכונה וכו'...

אז כן, הייתי בחופשה או לפחות סוג של... והיה לי ממש כיף. מאז כבר הספקתי לחזור לחיים יותר סדירים של לימוד ונסיונות של עשייה (תורה ועבודה), אך בזכות החופשה הזאת יהיו לי שירים חדשים ומנגינות חדשות בראש, חברים ששמרתי אותם ואולי גם כמה תובנות שהתווספו מסביב.

אז חוזרים- ממשיכים.

אבל לאן?

מה מטרת האדם בעולמו?

יותר תורה או יותר עבודה?

מוזיקת רוק או רק מוזיקה חסידית?

תפלה מול לימוד בעיון?

ההפצות והחזרה בתשובה מול קירוב לבבות?

בנ"ע- עד מתי והכיצד?

והאינטרנט הארור הזה- האמנם?! ועד-כמה? ולאן?

כמה סימני שאלה, ויש עוד רבים, חוזרים למשחק, לבירורים, ובע"ה גם לתשובות.

שנזכה לעשות בשם ה' ולהצליח.

עשרים וארבע השעות האחרונות

24 השעות האחרונות של השנה

עומדים על הישורת האחרונה לפניי יום הדין

והנה ועוד מעט

והמלך עדיין בשדה

אך לא לעוד הרבה זמן

נושאיי הכלים כבר מתחילים להתארגן

לקראת יום ההמלכה

לקראת מסיבת הפתיחה

והנה...

 
חבר'ה תודה רבה לכולכם. מקווה שלא הצלחתי לפגוע כאן במשהו... שתהייה שנה טובה והרבה הצלחה בהתקדמות בעבודת ה' הפרטית והכללית של כל אחד ואחת מאיתנו!

ספריי הסיכומים מונחים על השולחן

כל אחד כל מעשיו

ובכל עמוד חתימת הנשמה מכל ליילה וליילה

מכל יממה ויממה.

האם ניצלנו את הזמן???

הגמרא אומרת (ואברהם פריד שר):

"אדם דואג עלאיבוד דמיו ואינו דואג על ימיו-

דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים."

את הנעשה אי-אפשר להשיב!!!

בא רבינו הקדוש מברסלב ואומר לנו: "אין ייאוש בעולם כלל", "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן".

 וזה ממש הפריע לי..

אני חושב לעצמי איך אפשר לתקן- שברת כד, הכד שבור, מרוסק, אין לך את האפשרות לחבר את החלקים, וגם כך העבודה קשה, זהו! נגמר!!!

אין כאן ייאוש זה פשוט לא אפשרי- הוא שבור!

אבל בא רבינו ואומר כן! אפשר!! ובעצם הוא אומר שאין כאן פגימה אמיתית, יש נפילה, סטייה קטנה מדרך הישר אך הכיוון עדיין נכון, כולנו בנים לפניי מלכו של עולם ואת כולנו הוא אוהב!

24 השעות האחרונות של השנה

אפשר לעשות סיכומים

לראות איפה טעינו

נפלנו, איבדנו את דרכנו,

אך החשוב מכל הוא לעמוד

להבין שמכאן והלאה מתחילים מחדש

ולראות איך עובדים על כך שהשנה הבא תהייה יותר טובה

354 הימים האחרונים של השנה הבאה

עוד לפנינו

יאללה לעבודה

חברים, בד"כ אני לא נוהג להמליץ על עצמי, אבל הפעם באמת שאהבתי...
קראו את הקטע הקודם (הבא כאן למטה) מקווה שתהנו..

מָעיְשֵה אלו"ל

אלול כבר שלושה שבועות באוויר, חברים שלי שמחוץ לישיבה מספרים על שגרת היום-יום ואני עדיין מחפש להגיע אל בחינת אלו"ל באמת; לומד, מנסה, אך יודע שאני רחוק מהאידיאל הנשגב; מהי התשובה? מהי השאלה? לאן חוזרים? 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'...

לפני חודש, עוד כשהייתי בהשלמה, יצאתי יום אחד מהבסיס כאשר המטרה המקורית הייתה תיקון המשקפיים. בפועל לקחתי איתי תיק עם רוב חפציי כדי שלא אתקע איתם ביום האחרון, והנה, אחרי שאני גומר את הסידורים בעיר עייף ויגע ממשיך אל ביתי, ממשש בכיסי לשחק עם המפתחות ואין... מחפש אולי בתיק, אולי בכיס אחר- אין. בצר לי התחלתי לחפש חברים לקפוץ אליהם, לבסוף מצאתי את עמיר, חברי הנשוי, היחיד שהיה בבית באותו הזמן. כאשר הוא אמר לי שהוא בבית הוריו אפילו שמחתי יותר כי הם יותר קרובים אלינו. אחרי מנוחה וארוחה טובה שהוא ואשתו דיגמו אותי בבית הוריו, ביקשתי להשאיר את חפציי אצלם שלא ארגיש מוזר בכך שאני מסתובב עם אותו התיק הלוך וחזור כל היום. בעוד שאני חשבתי שהם יעדיפו לקחת את זה לביתם, הם העדיפו להשאיר את חפציי בבית הוריו ואני לתומי חשבתי שזה עדיף כי הם יותר קרובים אליי. ביום שישי כבר הייתי אזרח אך הוריו לא היו בבית, וכך עד יום ראשון ונסעתי לישיבה והדבר נשכח ממני; כנראה חשבתי שאחזור לבית במהלך השבוע או משהו בסגנון. והנה עברו להם שלושה שבועות ויותר וחפציי עדיין מונחים להם בבית-זר.

שלושה שבועות שהמלך בשדה, שלושה שבועות שהוא כבר מחכה לי מחוץ לבית-מלכותו, ואני כמתעלם. עיסוקיי רבים, גם בקודש, יש לימוד בישיבה, עוזר לסניף, לומד במכון, ושאר דברים—כאילו..

כי בזמן הזה שאני ממציא לעצמי תירוצים המלך מחכה לי שרק אפנה אליו שרק אבוא לדבר עימו. הזמן עובר, הימים נוקפים ואני...

פאדיחה..

עוד שבוע ראש-השנה, והמלך עדיין מחכה. אני לא יודע איך זה ייגמר עם חברי והוריו, הם אנשים טובים, אני יודע שגם אם הם לא יכעסו, הבושה והפאדיחה כולן שלי.

עם ריבונו של העולם אני יודע את הסוף, זה הרי כתוב, הוא אוהב אותי ומחכה לי: "שובו אליי ואשובה אליכם". הוא רק מחכה שנעשה את הצעד הראשון, זהו שבוע אחרון אך אבא יתברך רק רוצה שנחזור אליו וישמח לקבל אותנו.

רק שיהיה לנו את האומץ...

הרי אם אני אתפדח ואתבייש עכשיו ואשאיר את חפציי שם רק אגדיל את הנזק החברתי שגרמתי. אם אומר שמרוב בושה אין לי חלק בקב"ה אז רק אתרחק יותר..

עליי להתאפס, לקום מהר, עוד לא רחוק היום, ולשוב בתשובה!!!

כמה טוב ה'!!!

אנחנו נוהגים לשיר ולקפוץ עם המשפט הזה- האם הפנמנו באמת, כמה טוב ה' לנו???

מת אב ומת אלול

לכל תקופה בשנה יש את האופי שלה, תמוז-אב מועדים לפורענות לא עליינו, סוף אב לנחמה, ואלול הוא זמן לתשובה.

אני עומד עם המגבניק במחסום, הוא עוצר כל מכונית, אם צריך למכוניות של ערבים הוא גם פורק את הסחורה, אני עושה את תפקידי הקטן לאבטח אותו, חייל מרושל שלא שמח במקומו ולא בטוח במעשיו, והוא לילה אחריי לילה מעביר עוד רכב ועוד רכב.

אני מוציא את הסרט הכתום מהמדים ומתחיל לשחק בו משעמום, לבסוף אני קושר אותו על הנשק בצורה בולטת, הוא מסתכל עליי בצורה מוזרה וצועק עליי שאני מייצג ואיך אני לא מתבייש, אנחנו מתווכחים מעט, גם ככה לא אהבתי את המשימה הזאת, ובין לבין הוא מסנן שהוא היה בגירוש- 'התנתקות' כהגדרתו' וממשיך לומר שאני לא חייל אני, עניתי לו שבאמת אני לא חייל כמוהו, חברי ירד מן העמדה והפריד אותנו לפניי שנגיע לתגרת ידיים.

אני עולה למעלה, בהתחלה אני מרגיש שוב את אותה תחושת גועל בלתי מוסברת מהמדים ואז אני מסתכל עליו ולא מבין איך אני לא עוזב אותו כאן לבד את ה'מגרש' הזה, אני לא מבין מאיפה הכעס הזה עליו, אפילו לא חוויתי את זה על בשרי, לא בעמונה ולא בגוש, ועדיין כואב ומכעיס אותי.

אחריי יומיים, אני עדיין עם ה'כתום' על המדים, ומגבניק אחר ניגש אליי ושואל למה אני עושה את זה, "הרי זה כבר עבר", שמעתי בקולו שהשאלה היא לא כמו האחרים ששואלים למה הולך עם ה'כתום', התחלנו לדבר בנעימות, כשאני מסביר לו שאני לא בא לומר כלום עם הסרט, אני רק רוצה להזכיר ולעורר מחדש למחשבות, שכל מי שעובר יחשוב שנית ויראה האם הוא היה בעד או נגד, ומה הוא חושב היום.

"אבל למה להכאיב" הוא מוסיף שאלה.

 ואני נזכר בקודם ומבין, ושואל "מה חשבת אז?"

והוא עונה "עשיתי מה שהייתי צריך לעשות".

ואני מבולבל, הקול שלו מתנצל, מבוייש; ואני משנן לעצמי 12-12 והם כמעט ולא ישנים בעמדות, לוקחים כל משימה ברצינות...

והויכוח הפנימי ממשיך, האם התוקפנות שלהם במחסום, שאני לפעמים מרחם על הערבי (פלסטינאי או 'ישראלי') שעובר שם ומה שהם מעוללים לו, אך כך הם שומרים הכי טוב- אך זאת גם אותה תוקפנות שהופנתה כלפי-חבריי על-ידם.

אבל...

וכולם ברמה כזאת של 'נעשה ונשמע' שלא אכפת להם לאן זורקים אותם ומה הפקדות הם יבצעו, אם יתבקשו ישמור ואם יתבקשו..(אז גם לרע).

המלחמה נגמרה, ואני שבתקופתה הייתי 'לכאורה' חייל רגיל  בפלדוס, מוצב בדרום הר-חברון עם פלוגה של ביינשים, קצינים בוגרי מכינות ומכים צנפים, הם שם נלחמים ואנו כאילו זה עובר מעלינו, ממשיכים בשגרה של קטנוניות בין הפיקוד לחיילים, מחסומים וסיורים בגזרה, ושאלות פוליטיות על מקומי כחייל כתום בכל המערכה הזאת.

והנה מספר תובנות, רציתי לכתוב יותר, אבל בתקופה הזאת היו דברים יותר מעניינים לכתוב עליהם ולכן לא יצא לי לפרסם.

הראשונה, במהלך הויכוחים הבלתי נגמרים אם אנחנו סדיר או מילואים, על נהלי השמירות, לבוש בבסיס ושאר דברים, פתאום שמתי לב שהכל משחק!

בתחילה בתור צד בויכוח ברור שעמדתי לצידי ולצד חבריי ואמרתי שהמפקדים סתם קטנוניים נגדנו ושאנחנו ה'בסדר' ושאנחנו 'יודעים מה נכון וטוב לפלוגה, למשימה וכו' אבל אם הזמן (בעיקר בשיחות עם הסגל) ניסתי להקשיב ולראות מה יש לצד של המפקדים לומר, והגעתי למסקנה שאנחנו משחקים כאן בהצגה הגדולה וכל אחד נכנס לתפקיד שלו בצורה הטובה ביותר.

המפקדים נותנים פקודות ואילו החיילים מתלוננים.

אם רק היינו מנסים להתעלות מן המשחק הזה, אילו היינו מנסים כל אחד להכנס גם לתפקיד של חברו ואז לצאת גם משם, ולהיות יותר בני-אדם, חברים, שמקשיבים ורוצים לעבוד ביחד, בלי היחס מפקד-חייל נראה לי שהיינו מעבירים את התקופה ביותר כיף ויותר יעיל.

שני, אני מאד מעריך את מפקדיי ביחד עם כל אותם אנשים אשר נותנים 3 שנים מחייהם למען המדינה, אני ממש מעריך, מכבד ואפילו מעריץ את כל מי שמוסר את נפשו למען עם-ישראל וארץ-ישראל רובם אפילו בלי להבין את המשמעות שמאחורי הדברים ובלי שאיפות יותר מדי למעלה. וכולם ברמה כזאת של 'נעשה ונשמע' שלא אכפת להם לאן זורקים אותם ומה הפקדות הם יבצעו, אם יתבקשו ישמור ואם יתבקשו..(אז גם לרע). ועם זאת זה לא שייך אלי, אני לא גאה בזה, אך איני יכול להגיע לכאלה רמות של נעשה ונשמע, אני צריך תשובות אני צריך הסברים, אני חושב...

ביום רביעי הייתה חתונה של אחד מהחברים מהמחלקה ב'מגדלי הכנסת' מכיוון שהגעתי מוקדם מספיק החלטתי לקפוץ למאהל המילואמניקים הנמצא בגן הורדים הסמוך; אנשים טובים, חילונים ברובם (לא כולם), אשר לא מחזיקים בדעות ימניות בהכרח (גם שם התדיינו איתי על הסרט) אך אכפת להם מהמדינה.

שמחתי לראות זאת, בחופשים וכשאני בירושלים אני אוהב לבקר בגן הורדים ולראות שם את אהלי המחאה, בד"כ מדובר על כסף, כיכר-הלחם, התרופות של הסרטן, קיצוצים בתקציב לחד הוריות ולמשפחות ברוכות ילדים וכד' לפעמים יש מחאות ימין קטנות כולם מחאות עממיות על משהו שהפריע להם- בד"כ הבעיה היא אישית פרטית והנסיון להביא אותה למחאה מול הכנסת ולהפוך את הבעיה לציבורית ע"י רכישת ליבה של התקשורת וכו'.

כאן הייתה מחאה מסוג שונה, האנשים שהיו באהל לא ירוויחו שום דבר באופן אישי, הם באים להתריע שמה שהיה במלחמה האחרונה לא יחזור, הראשנים רוצים רק שיחקרו ויגיעו למסקנות הנכונות, האחרונים כבר יודעים את התשובות ומבקשים ממי שטעה שילך ושיחליפו את ההנהגה. אני לא בטוח אם אני מסכים עם הכל, אבל בטוח שאני אוהב לראות שהנה ודברים מתעוררים בעם.

והנה החופש נגמר וחוזרים ללימוד ולעשיה בכוחות מחודשים, אחרי תקופת ריענון בישיבת האם שלי בר"ג חוזר לביתי ב'בינות' רעננה, זמן חדש, שנה חדשה, צעירים חדשים; השנה החמישית של הישיבה מתקדמים עוד שלב..

יש משהו יפה בזה שהשנה החדשה מתחילה בעצם בסיום של השנה הקודמת, אלול, זמן לתשובה, לחזרה על מה שעברנו בשנה האחרונה (ויש הרבה) ללמוד מטעיות, ולהכין מטרות לשנה הקרובה.

תשובה, לא מבטלת את מה שעשינו לרע אך כן נותנת מקום לקבלה לעתיד.

וצריך לזכור שכל נפילה היא תחילתה של עליה, וכך מכל הנפילות שלנו האישיות, החברתיות והלאומיות ננסה ללמוד איך למנף אותם למקום חדש וגבוהה יותר.

שכוייח גדול למי שעוקב וקורא, אני שמח מאד בתגובות, אתם מחזקים ונותנים לי את הכח לכתוב ולעשות, ראיתי שהיה כאן באלגן, אין לי יכולת שליטה על מערכת התגובות ואני גם לא ממש נמצא כאן; אני שמח לראות שיש עניין וויכוחים, אנא אבקש מהבאים לשמור על לשון נקייה ולכולם הרבה שמחה והצלחה JJJ

שיר למעלות

הולך ברכבת עם מדים של גולני, חוזר כחייל מן העורף, אך הנוסעים חושבים שאני בא מן החזית... אני לא מפריע להם, הם לא מחפשים אותי, את נדב, הם מחפשים את הדמות של הגולנצ'יק ששומר עליהם, והנה הוא כמופיע לפניהם.

מחייך חיוך גדול, כהרגלי,מוציא את הסרט הכתום ממקום מחבואו מעיני הקצין, ומחפש את השיר שנכון למקום, והמילים ישר קופצות, והמנגינה מתנגנת.

"ה' עוז לעמו ייתן...

ה' יברך את עמו בשלום"

 שר הלוך וחזור בלי להבין מה אני שר, כשרק המוזיקה המשמחת מחזקת אותי. אישה עוצרת אותי בקרון הנהג,  "חייל, אני מעריצה אותך!" מחייך במבוכה, נזכר: לא אותי, אלא אותם ואני כרגע רק מייצג. מחייך בחזרה ומברך בהצלחה ושנהיה חזקים. ומבין...

בשיר אין תפלה או בקשה של ה' עוז לעמך תתן- אלא ציון עובדה: ה' עוז לעמו ייתן. קרי: ה' הוא שנותן לנו את הכח; וההמשך- ה' הוא מי שמברך אותנו בשלום. וזה מכה בי, שאם היה תלוי בנו אז מצבנו בכי רע, אבל אם ה' ייתנו אז אין מה לדאוג.

וה' ייתנו.

ועובר עוד קרון, והשיר מתחלף:

"שיר למעלות

אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?

עזרי מעם ה'!- עושה שמיים וארץ.

אל ייתן למוט רגלך, אל ינום שומרך,

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל,

ה' שמרך ה' צילך על יד ימינך,

יומם השמש לא יככה וירח בלילה.

ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך

ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם."

מתחיל במנגינה המוכרת, אך הפעם מנסה להקשיב, נזכר בפירוש שלמדתי פעם שמדובר כאן בשיחה ומרגיש שאת השיחה אני מנהל עם עצמי. בתוך הצרה, בתוך הבלבול, המחשבות הכלליות והמאבקים הפנימיים, מרגיש פתאום במחשכים והשאלה עולה מעצמה ובכל עוצמתה- מאין יבוא עזרי???

והתשובה שנענית בחלל החדר- מעם ה', ומי זה אותו ה' שהוא אמור לעזור לי ולהוציא אותי מן המיצר?! עושה שמים וארץ- לא מדובר כאן בעוד אל, בעצים ואבנים- מדובר בריבונו של העולם, אז אל תפחד כי הנה אם ה' הוא השומר שלך אתה מוגן, כי ה' שומר עלייך כל יום כל היום. והוא אכן השומר עליך מכל צרה ומכל מקום. וכמו שהשמש לא נכבית ותמיד תבוא בבוקר, כמו שהירח תמיד יחליף אותה בלילה, ואת כל זה מי עושה- ה' ית' בורא העולם, אז תאמין שגם עליך הוא ישמור, ישמור מכל רע, ישמור צאתך ובואך, מעתה ועד עולם.

שרתי, למדתי, הפנמתי ושמחתי בשמחה גדולה.

והנוסעים שמחו גם הם איתי.

ושוב זה מכה,

מה יהיה עם המלחמה הזאת,

כל פעם כשפותח את העיתון

עוד חבר-לוחם מן הגדוד- עוד פרצוף מוכר, עם סיפור קצר שהיה בינינו.

וכבר הפסקתי לספור אותם, מתפלל, בוכה, ומנסה להתחבר.

והנה, כאילו כדי שלא הכנס לשגרת ההרוגים,

עוד אחד שהוא לא סיפור- אלא חבר, מכר.

יוני אנקונינה- מל"ט, המחזור של אחי, שנה מתחתיי, ורק ביום שלישי במקרה ממש, בחתונה של סטיבן,  דיברתי עם הרב לנגנר עליו, סיפרתי לו שנראה לי שפגשתי אותו והרב אמר שלא יכול להיות כי הוא בצפון.

אתמול, בעודי כותב את הקטע, פגשתי בטיילת שני חברים מן המחזור. הם נראו מצוברחים, לא רציתי להעיק, חייכתי מעט והמשכתי לשיר ולהתקדם. בדרך חזרה ראיתי אותם עם הרב, עדיין לא ידעתי ולמרות זאת לא הפרעתי.

מחר עוד הלוויה למחזור הזה, שלישית במספר בשנה וחצי האחרונות- ה' ישמור אותנו.

במותם ציוו לנו את החיים!!!