גשם

גשם.
רבים המפרשים שמסבירים למה נבחרה דווקא ארץ-ישראל כארץ הקודש ועל הייחודיות של המשקעים שבה. ארץ-ישראל ממוקמת בנקודה כזאת שמצד אחד יורד בה גשם, שלא כבמדינות ערב השחונות ושם ההשקיה על סמך נהרות כמו הנילוס במצרים או נווה מדבריות- ורק בהם יש חיים, אך הגשם אינו טבעי בה כמו במדינות אירופה הרוויות. הגשם- מים- עיקר החיים שלנו כאן בארץ הקודש תלוי בחסדי שמיים. רוצה ממטיר עלינו וממלא מאגרינו ומרווה את אדמתינו ושדותינו אך כשרוצה מייבש אותנו.

הגשם הוא התפלה. אומר הרב אליעזר מלמד בספרו על התפלה שמדאורייתא התפלה היא רק על מה שהאדם נצרך ומרגיש תלוי בהי"ת. לפעמים אנחנו צוחקים על-מי שרק ברגעים הקשים יוצאים אל ה' בתפלה, אך כנראה שלא כך אלא שה' לפעמים מציב אותנו במקומות שנבין שאין לנו למי לפנות אלא לשם שמיים. כן, שדווקא בעומק שאול תחתיות שם, כשהאדם מרגיש לבד, שם הוא מבין שהוא כלום ושהי"ת הוא ריבון כל העולמים מלך מלכי המלכים ומתוך תובנה זאת הוא יוצא בקריאה.

אז אדם שנמצא עם רגש לחיים מבין שהוא כל הזמן בחסרון, כי מרגיש הוא את החסרון מן האלוקות, שבתחילה היה האדם באלוקות ועכשיו הוא שקוע בתוך הגשמיות ומתוך החסרון הוא מתפלל לריבון העולמים שיחזיר אותו יקרב אותו אליו יתברך. אך רוב בני האדם קשה להם להרגיש בחסרון זה והם צריכים איזה טלטול- משהו חיצוני שיוציא ויעורר אותם ממרבצם ומעבודתם ויגרום להם לחפש את האלוקה. ברא הבורא את ארצנו הקדושה כך שהיא מעוררת אותנו לתשובה ולתפלה גם בכל החיים הכלליים.

הגשם הוא מה שמביא התחדשות לעולם, תוספת למשק המים, תוספת לצמחים. צריך להאזין לשיחות החקלאים המדברים על שנה שחונה זאת ועל הנזקים שהיא כבר גורמת.שאלתי את דוד שלי, קיבוצניק האחראי על גידולים רבים בצפון הנגב, האם הקור עוזר במשהו לירקות- הוא אמר שבמעט אבל עדיין יש צורך גדול לגשם של ממש שירווה את האדמה. ההשקיה החיצונית עוזרת וברוך-ה' עם הכלים הטכנולוגים החדשניים ניתן להתגבר על הרבה מכשולים אבל עדיין הגשם הטבעי הוא משהו אחר (וגם ההשקיה היא הרי בזבוז של הרבה כסף וגם פוגעת במקורות המים לשתיה שהולכים ומצטמצמים).

והנה בזמן שאני כותב שורות אלו ובחוץ התחיל לרדת, ונכון שעכשיו יותר קשה לקום בבוקר, ויותר מפחיד ללכת מהדירה לבית-המדרש וקשה לנסוע וכו', אבל עלינו להבין ולא לחשוב רק על הנוחיות שלנו והעיקר הוא שהציבור כן זקוק כרגע לגשם הטבעי. כהן גדול מתפלל ביו"כ בתוך קודש הקודשים שלא תשמע תפילתם של עוברי-דרכים אלא שה' ישמע לתפלת הציבור ויביא לנו את מה שכל-כך חסר לנו, שפע טוב לכל הארץ.

בע"ה נמשיך בתפלה לבורא העולם שישמע אותנו וישלח לנו טל ומטר לברכה על פני האדמה.

כל אחד הוא אור קטן וכולנו

הולך באפילה

מחפש את היציאה

אני שומע קולות מסביב

מדי פעם אני נתקל באנשים

וזה כבר כמה ימים ושנים שאני תקוע כאן

וכבר שכחתי מי שלח אותי או לאן אני הולך

אבל אני ממשיך

והתקדמתי

והנה עוד מעט...

אבל הכי קשה בחושך זאת הבדידות הזאת

ההרגשה כאילו אין עם מי לדבר

כאילו אני הולך לבד.

מאמץ את עיני ומגלה שאין זה נכון

שגם הם מחפשים את היציאה

חושב, אם רק נתאגד ביחד

נוכל לא רק אני לצאת

אלא כולנו...

אבל איך???

אני לא מכיר אותם,

אני לא מדבר בשפתם...

הם שונים ממני ובטח יש להם מטרות אחרות.

המחשבה לא מרפה- הם גם רוצים לצאת,

אבל לאן???

הפחד המוזר הזה לדבר עימם

ויש מהם כאלה הנראים בטוחים בעצמם

יש הנראים כאילו הם יודעים לאן הם פונים

ויש כאלה שאני שם לב שהולכים לאחור- והרי הם טועים!- רוצה לצעוק.

והנה חבר, מחזיק ידיים וממשיכים- איזה זמן,

אך שוב נפרדים

ואני מרגיש שאם נשאר היחד אז נדע

אז נגיע.

מבין שהחושך הוא גדול

אבל, הנה והתרגלתי

אך עדיין רחוק

ונזכר...

שכל אחד הוא אור קטן אבל כולנו אור איתן!

 

חבר'ה ,חנוכה, חג האורות, האור שבא לגרש את החושך, האור שמציף את הכל. לפעמים אנחנו מפחדים מהחושך- אבל זה רק כשאנו מתבלבלים, אנחנו נותנים לו ממשות שאינה מגיע לו, הרי אם נודה על האמת, אין כזה דבר חושך- הוא רק היעדר האור. והאור היכן הוא?

בחנוכה אנחנו מגלים שהאור נמצא בפרטים, אנחנו מגלים שבתוך כל אחד מאיתנו יש אור, אם רק נדע לראות את הנקודה של הטוב שיש בכל אחד ואחד, רבינו נחמן מברסלב מדבר על זה ברפ"ב תורת שיר-חדש, שאם רק נדע לראות את הטוב הפנימי שיש בכל אחד נוכל להעלות אותו מתוך החושך שבו הוא מצוי וכך גם בנו ממש שאם לא ניתן לחושך את הממשות אלא נחפש את אותו אור פנימי אז נצליח לכוון את דרכנו אל הטוב הכללי ולהאיר לכל העולם.

אך לפעמים והחושך כאילו גובר עלינו, אם רק נצליח להדליק את הפנס ישר נראה שאין חושך, אך הפנס שלנו חלש, הבטריה כמעט ולא עובדת, אנחנו מצליחים להראות לנו דרך קצרה אבל הסוף, הגאולה היכן היא? לאן היא מתקדמת?

 

חנוכה- אתם מוזמנים לגלות את האור.

 

• הדלקת נרות חנוכה עם משפחות המורחקים מן המאחזים בכל ערב ב19:30 ברחבת בית-העם 052-4767131
• אורות החנוכה במערת המכפלה- בכל אחד מערבי החנוכה יצקיים בע"ה מעמד הדלקת נרות חנוכה.
• כינוס של מעיניי הישועה ביום א החל מהשעה 18:30 בבנייני- האומה בירושלים.
• יפו היהודית- מחזקים את ההתישבות ביפו ביום שני ב17:30 באולמי רוזמרין רח' התחיה 6 יפו.
• הדלקת נרות ביישוב חומש ת"ו-  ביום שני בשעה 13:00 לפרטים והסעות: 49295121-052
• כנס חנוכה של מנהיגות יהודית, ביום שלישי ב19:00 במלון רמדה רנסס בירושלים.
• סיבוב שערים של חנוכה- בבחינת "בימים ההם ובזמן הזה", "והדליקו נרות בחצרות קדשך" ביום רביעי ב19:30 התכנסות ותפלת ערבית ברחבת הכתל.
• מוצאים חברותא  בתל-אביב ביום חמישי עם כלל תנועות התשובה, לבנים- 052-6070466, בנות- 052-4242014.
• וגם יום מיוחד לבנות
• מסע-המושבות של בנ"ע.

להמשיך ולהאמין

אני רגיל בהעברת שיחות, ויש כאלה שאני נוהג למחזר. בכל פעם אני משתדל ללמוד ולשנות, מקווה שאני מצליח לחוש את השטח ואת האנשים שעומדים למולי, חושב על מה לשים דגשים, איזה קטע להוסיף ומה כבר לא שייך לדבר עליו, מנסה לשים לב מתי נגמרה סבלנותם ולדעת שהגיע הזמן להפסיק, מדבר עם הידיים ועם העיניים ומנסה להכניס אותם לתוך החוויה, ומתפלל...

 
ופתאום אני מרגיש קטן, חלש וחסר יכולת, לאן אנחנו יכולים להתקדם מכאן?

את השיחה הזאת ספציפית אני רגיל להעביר לשבט החדש, מתחיל לספר על יחיאל אליאש, על התקופה, על הצורך בהקמת תנועת-נוער דתית, על הרב נריה, על כך שהכח בידי הצעירים, על כך שצריך לשנות ושאפשר. זאת שיחת מוטיבציה שמראה להם שיש לנו הרבה חסרונות, אבל גם שאנחנו יכולים לתקן אותם, אם רק נאמין בעצמנו, אם רק נרצה.

 

הפעם הוספתי עוד מוטיבים מר' נחמן, דיברתי עם הידיים והעיניים, הרבה רגש, והחניכים נראה שהקשיבו שגמאו ושאכן רוצים ליישם. הפעולה נגמרה. חוזרים לחיים.

 

ולאן???

 

אני יודע שיש עוד הרבה דברים שצריך ואפשר לשנות- לתקן! אני יודע שה' יתברך מחכה שנחזור אליו; אני יודע שהוא יתברך שמו רוצה שנחזיר איתנו את כל בניו; אני רואה את היחסים הגרועים בין בני-אדם; את העושק החברתי, את חוסר תשומת הלב שלנו לחסרי היכולת בין בגלל מוגבלות פיזית, נפשית, חברתית וכלכלית. והעולם זועק לתיקון.

 

ופתאום אני מרגיש קטן, חלש וחסר יכולת, לאן אנחנו יכולים להתקדם מכאן?

 

ורואה אותם, את הצעירים, גורי אריות, הם רק צריכים משהו שיעזור, שיכוון- ואני מסתכל למעלה, ומחפש את המדריך שלי, משהו שיכוון אותי, שיאמר לאן, מתי ואיך.

 

נוסע איתם לירושלים, והולך לאיבוד, יש להם יצרים, צרכים והכל כל-כך רחוק. לא מבין, מרגיש זקן פתאום, גוואלד!!! הרי דיברנו והם הראו נכונות, איפה זה נעלם במשחק המוזר הזה. והולכים לכותל, המקום שבו הכל התחיל ומשם אנחנו רוצים להמשיך גם איתם. ולהם, קר, רעב, עייף- לא רוצים!!!

 

מנסה לחזק את המדריכים, אך מרגיש שהלכתי לאיבוד בעצמי, מדבר איתם על המשכיות, שהתקדמנו עוד שלב, שלא יסתכלו על הרגע- והמדריכה מקשה - אבל מה עם השבט שלנו?- אני מחייך, יש לנו עוד עבודה קשה ושוב מציע את עזרתי- אך בתוכי כבר לא יודע האם באמת אני יכול לתת משהו.

 

ופתאום, עולה מחשבה, ונזכר בשיחה שרק היום העברתי, איך כתב הר' נריה על אותם בני-עקיבא שמצד אחד שרים שירי קודש ומצד שני רוקדים במעורב "ולא קרב זה אל זה" אך אותם נוער שכל-כך בלבל אותו הולך שבועיים אחר-כך ומנסה לעצור את משחק ה'מכבי' בשבת "וקרב זה אל זה" וחוזר להבין מה אומר לי מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל- וחוזר להאמין.

 

--------

 

חבר'ה אני לא רגיל להמליץ כאן על מוסיקה, ואולי כדאי באמת לפתוח כאן איזו פינה שכזאת איזה פעם, אבל עכשיו אני רוצה לשלוח אתכם להאזין בחינם!!! לפישי הגדול, מי שזוכר אותו מתקופות אחרות בטח לא מבין מה אני רוצה ממנו- אז דיי לדבר, אולי בפעם אחרת, אבל בינתיים- אני ממליץ להכנס לקישור הבא ולהתחיל ב "תן תיקון" ומשם לעבור ל"אלוקים ענני" ו"סיטרא אחרא"  ואפשר גם את "פם פם" ו"השיר הבא"- פשוט תזרמו, אשמח לשמוע תגובות- ואי"ה ארחיב בפעם אחרת...  

בבקשה!!!

התבגרות

מתהלך לי ברחוב בנתניה, ושומע קול יחיעם?!

אני מניח שלמשהו אחר בגילי זה לא היה אומר כלום בהתחלה, אך אני הסתובבתי לראות מי קורא לי.

היה שם ילדון קטן שהוסיף ושאל נכון אתה מותיקים?

ואני כולי מתמוגג ועונה – שכן... הרי מדובר בסניף שלי- ומוסיף "ומי אתה?"

והוא עונה אתה מצוייר על הקיר בסניף – כן, הבנתי לבד שהוא חניך בסניף אבל איך הוא קישר ביני לבין הציור המוזר שם בקיר- נראה לי שהוא אפילו ידע את שמי, וכמה כבר ביקרתי שם?!?! ולי אין מושג מי הוא (שבט ניצנים –כתה ה).

 

ואתמול בסניף, רביעי האחרון – שזה מעין החמישי האחרון אבל ביום רביעי- ואני רואה את שבט 'לביא' ושבט 'אלעד' עובדים על הקיר בוגרים, ולא מבין: 'לביא'?! בוגרים?! הרי הם רק שמינסטים. מחפש מסביב ומוצא רק 2 בוגרות של עמיצור שבמקרה קפצו לכמה דקות, על קוממיות מי שואל, עז, יחיעם?! מה הם? מעל זה גם אני לא מכיר.

 

זאת לא הפעם הראשונה, ההסתכלות שלי על בנ"ע תמיד היתה נקודה שמאפשרת לראות שאני גדל, מתבגר ובעצם נשאלת את השאלה, "הבגרות הזאת- לאן?"

 

מחפש את חבריי בפלא-פון, ואין, הם כבר המשיכו משם.

 

ואני?

 

נזכר בשיחה שהעברתי לחב"ב בתחילת שנה, שבה אמר אחד המדריכים: "אבל לאנשים יש חיים אחרים מבנ"ע", ואני לא הבנתי אם הוא עונה לי לשאלה: "מה אתם רוצים לעשות עם הסניף?" או שהוא מטיח זאת בי על כך שאני בן 22 ועדיין עם חולצתנועה.

 

ומכאן אני צריך להעביר לשבט החדש על שליחות, מנהיגות ומחוייבות. להבין מה אומר שבנ"ע זה שליחות לחיים. להבין מה הם חיי תורה ועבודה.

 

אז התבגרנו, ניתן להזניח מאחור את כל מה שגדלנו איתו, ניתן להסחף בזרם החיים, בעבודה, בפרנסה של הבית, בקשיים- בעצמי.

אבל ניתן וגם צריך לחפש איך אני ממשיך לתרום, איפה אני מועיל לעם, למדינה, לארץ.

 

אני לא אומר שכל החיים צריך להשאר בסניף, ממש לא! אבל המסביב כן צריך להיות.

כותב, חושב ומבין שגם חבריי, נכון שכבר לא בסניף אך הם מנסים במקומם הם, ובנ"ע היא שליחות לחיים,  משם ינקנו ומשם אנו ממשיכים.

 

עם רגל וחצי לפניי שגם אני מתחיל לחיות, לפניי שהבועה תתנפץ, אני מתפלל לריבונו של העולם שישאיר אותי במקום הנכון, ושאמשיך לרצות ולחפש ולעשות רצונו. ושאזכה לראות את חבריי ולהבין איך שגם הם, במקום שהם נמצאים עובדים את ה' וחיים את אדיאל התורה ועבודה. ונזכה להמשיך ולעבוד את ה' בכל לבבנו-תמיד!

 

 

אז בואו וניתן כבוד לתנועה שבה גדלנו, שבזכותה למדנו והתחנכנו וקיבלנו את האדיאלים, ונמשיך בקול גדול, לחיים.

 

בע"ה.

 

 

לפורום חב"ג

ים

ירדתי לים.

 

יש אנשים שרואים כל ירידה לים כאירוע מכונן, יש המחכים לקיץ כל החורף רק כדי להשתכשך שוב במימיו, ויש האוהבים לצפות בגליו המתנפצים.

מעולם לא התרגשתי כל-כך מהים, הים נמצא כ10 דק' מהבית שלי, כל ערב שבת בשעת מנחה בדרך לבית-הכנסת אני זוכה לראות את המראה המהמם של השקיעה אל תוך המים הנשקף מהצוק של נתניה שבסמוך מאד אליו אני מתפלל.

ועל-כן הים הוא חלק מחיי כבר קרוב ל20 שנה לערך, וברור שמאז שעברנו לבית החדש הוא תופס בו מקום מרכזי ביותר.

 

כשאחותי הקטנה נולדה הייתי אוהב לעלות איתה לטיילת שליד מלון כרמל, שם עמדנו בתצפית המשקיפה לגלים השועטים אל החוף, ואני הייתי מנסה להסביר לה את נפלאות הבריאה, היא בד"כ הייתה נרדמת בשלב הזה ואמא שלי הייתה מזדעזעת כי היא טענה שממש קר שם.

 

אך עם כל זה אני אוהב אותו בעיקר מרחוק, בימי הקיץ אבי היקר תמיד מנסה לשדל אותי ללכת איתו לחוף בטענה שזה סטלבת וזה כיף גדול, אך אני מבין שהוא בעצם רוצה להיות שם- כי הוא רוצה להיות שם, ואני ואחיי הקטנים (בעיקר אחיי הקטנים) הם סתם תירוץ  בשבילו לירידה אל החוף בקרית צאנז.

 

אז אתמול ירדתי לים, הייתי בעיר ליד המזרקה והנה הים, ידעתי מראש שלמרות שעל הנייר זה אמור לגרום לי לאיחור של רבע שעה בלבד אך בפועל יהיה מדובר ביותר. היה לי את הזמן המיותר אז עשיתי מעשה.

 

ועל החוף, מוריד סנדלים וגרביים וחש את החול הזהוב, נותן לו לכסות את כפות רגליי, מתקדם לקו החוף, איפה שהגלים מתחילים ללחך את הקו הראשון מביט אל עבר השובר-גלים ומחליא שאני רוצה להיות שם, מקפל את המכנס מעל הברך  ומנסה להכנס, המים קרים מעט אך אני מתרגל ופתאום גם מרגיש גם זרמים חמים, מנסה להתקדם אך במחצית הדרך אני שם לב שהמים עמוקים מדאי; ונסוג.

 

נעמד שם, בלב הבריאה, וחורף, והאדם עזב את החוף, נזכר בסיפור שאסף מספר על מאור ומבין...; ופתאום מרגיש מי הוא ריבנו של העולם, הוא ברא את כל העולם הענק והמדהים הזה שאנחנו חיים בו, ואנחנו כולנו שלו.

נזכר בסיפור על ר' לוי יצחק שכל יום כיפור היה שר בקול גדול "האדמה היא שלך, האש היא שלחה, השמיים הם שלך והעננים הם שלך, החול הוא שלך והים הוא שלך- הכל שלך" ומנסה להלחין ולסדר מחד את המילים האלה. כי הכל כאן שלו יתברך ואנו רק עבדיו.

 

מתקדם, והנה מספר אנשים מבוגרים, דייגים, שירדו לבדם, היום זה לא כמו בסרטים של פעם, היום מחברים את החכה לאיזה מוט ומסמנים אותה כדי לראות איך היא נוטה כאשר משהו נתפס שם, אך עדיין, השקט הזה של הים, הדממה של הדגים, מחייך אליהם ומפזם איזו מנגינה שכאילו מנערת אותם מן העולם השקט והקסום שבו הם חיים.

 

מתרחק לי, לבדי, מתחת לצוק, מעליי הטיילת עם האנשים, אך כאן למעטה זה רק אני, הבריאה, ומלכו של העולם.

 

ואין איש שיפריע אז מותר להפתח ומותר לצעוק ומותר לכעוס ולבכות ולבקש ולצחוק ולשיר ולסלוח.