נקודות

ושוב עבר חודש מאז שכתבתי לאחרונה, מזל שאני לא כותב לעתון כי אז העורך כבר היה מעיף אותי מכאן.

והנושאים הם רבים שאפשר לכתוב עליהם, אך יש בי פחד שכל דבר שאני אגע בו אני לא אצליח לכסות אותו ולהביא אותו בגדלות הראויה לו, ועל-כן מן הצמצום הנושא יתקטן וחשיבותו תרד.

חשבתי לגעת בנקודה של דארפור, יש שם בסודן רצח עם!!! הם לא יהודים, אף אחד מן הצדדים אבל אי אפשר שלא לגעת בזה, הרגש היהודי שלנו- המצפון היהודי שממנו מפחדים כל העמים מחייב אותנו לנקוט עמדה. ואנחנו שותקים- כאילו סותמים את אזננו יש לנו מספיק בעיות משלנו.

אז אולי ניגע בנקודה משלנו, אחינו יהונתן פולארד , שבוי בכלא האמריקני כבר יותר מ7847 ימים. הוא אסור שם על כך שמסר לישראל מידע שהיה חיוני לבטחונה, על עונש שכזה נותנים בארה"ב 4 שנים ואילו אחינו יהונתן קיבל מאסר עולם שלא ניתן לקצבה, בריאותו קשה עד מאד והוא לא מקבל טיפול נכון ויש חשש גדול לחייו. כמו"כ מזלזלים בו בכל דבר יהודי-וצוחקים עליו. ובינתיים בארץ, אין שום נסיון מצד הממשל לעזור לו ולשחרר אותו משם והזמן פועל לרעתנו ולרעת הבריאות של אחינו יהונתן.

אז חשבתי לכתוב על נקודה יותר פשוטה, בה הנתונים ידועים ויש קונצנזוס בעם, גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שלושת החטופים, כבר כמעט שנה שהם בשבי. יצאנו למלחמה על-מנת לשחררם ועדיין אין מהם סימני חיים. ועכשיו יש את השאלה המוסרית האם ראוי לשחרר אלפי מחבלים בשביל להצילם? מצד אחד לא מפקירים שבויים מצד שני הסכנה היא גדולה... ומי הוא הראוי להכריע בעניינים הללו?

וכך יש עוד הרבה נקודות, , מלחמה מול האויב הערבי שעל הגבול, מלחמה מול האויב הערבי שבתוכנו, מלמחה בתוכנו ממש בין הצדדים בעם, עוני- אנשים ללא בית, בעיות של אלימות, חוסר תושיה ועזרה הדדית בין החברים וכו' והנושאים הם רבים וככל שאני יותר מתעמק, יותר מנסה להבין אני יותר מרגיש חסר יכולת, כאילו אין באפשרותי לעשות משהו אמיתי. רק לכתוב נקודות, רק להזכיר קטעים, מה יותר מה פחות- אבל בזה מסתכם כחי. לכתוב מילה או שתיים, לצאת להפגנה, לצעוק בקול גדול, אך מה אני יכול לעשות על-מנת לעזור באמת – אנני ראש-ממשלה ואין לי ממון רב אני יהודי פשוט בעל מקלדת וטור באתר אינטרנט .

אבל אולי כן, אני יכול לעורר צעדים נשכחים, אני יכול לעורר גם את עצמי, ואז כשאנחנו מבינים את גדלותנו ואת מקומנו ורואים גם את כל מה שסביבנו, נשאר רק לזעוק אל בוראינו ולצאת בתפלה. כי זה המקום שבו אני מבין שאין לי מה להוסיף אלא להתפלל לבורא כל העולמים שיזכנו ויעזרנו בנקודות אלו ובעוד רבות שלא הפסקנו לגעת בהם- לעת עתה.

להמשיך

סבא וסבתא שלי לא היו גיבורים גדולים, שמותיהם לא נרשמו על דפי ההיסטוריה, וזה למרות שסבי הוא מניצולי אשוויץ ובמלחמת השחרור היה מכובשי אילת (גדוד גדעון, גולני-13-כבוד!) וסבתי השתתפה בקרב (מתקפה) על קיבוץ  טירת-צבי. אבל בסה"כ מדובר באנשים פשוטים, פשוטים כמוני, כמו אבי מורי, כמו דודי, כמו בניהם כמונו כולנו, יהודים פשוטים- העובדים את ה' בשמחה ואהבה במקומנו שלנו.

 

אך בעצם, לומר יהודים פשוטים על סבי וסבתי זה מעט הקטנה של מעשיהם הגדולים, הם אולי לא שינו את העולם, אך בהחלט השאירו בו חותם משמעותי, כי לסבא וסבתא היתה מטרה כאשר הם הגיעו לארץ לבדם חסרי משפחה, ניצולים יחידים מתקופת השואה הנוראה, הם באו להמשיך...

 

זה לא מקרה שזמן מועט לאחר שזכה סבי לעלות לארץ מן המחנה בקפריסין הוא עלה להתיישבות העובדת והתגייס לצבא ההגנה לישראל, סבי ששרד את אשוויץ עלה עם המעפילים גורש לקפריסין ושב לארץ, בדורנו היה בטח אומר אני את שלי עשיתי, אך הוא הרי הגיע סוף סוף לארץ הקודש שעליה חלם כל ימיו, וכך כמעט ישר מהאנייה התגייס סבי לגולני והיה מכובשי אילת כאמור לעיל.

 

סבתא עלתה לארץ מרומניה אחרי שנפרדה מאביה שנהרג באחד מן המסעות, אימה ואחותה הגדולה שאותם ראתה לאחרונה בסלקציה והיא בתור נערה בגיל הקטן מ12 עלתה במסגרת הצלב האדום, כאן היא נקלטה אצל קרובים בכפר-הרא"ה ומשם עברה לטירת-צבי.

 

כשהתחתנו עבר לנתניה, סבא מלטש יהלומים וסבתא עקרת בית. למרות שעלו ללא מסורת מבית אבא אלא רק עם זכרונות שלחו את ילדיהם לחינוך התורני דאז של המזרחי וכשאבי ואחיו חזרו מישיבת בנ"ע למדה סבתי שהיא צריכה ללכת עם חצאית וכבדה אותם. סבי נפטר בגיל צעיר יחסית מדום לב אחרי ששלושת ילדיהם התחתנו.

 

סבתי נשארה לבד בנתניה ומכאן הקדישה את זמנה בין הרופאים והנקיונות למשפחה, היא תמיד דאגה שיהיו לנו מפגשים משפחתיים בין הדודים וכל פעם שהיינו יושבים אצלה הייתה מספרת על כל הבני-דודים האחרים מי נמצא איפה ומה הוא עושה, כדי שנרגיש את הקשר, כדי שנהייה ביחד.

 

סבתא נפטרה שנה שעברה לפני פורים ואנחנו כאן כדי להמשיך את הדרך, להמשיך את המורשת של העם היהודי בארצו. לא נשכח מאיפה באנו ותמיד נזכור לאן אנו הולכים- מטרה גדולה השאירו לי זקני,

 

להמשיך...

כך למדתי מאבא

לשלוח- ולקבל

איזו שמחה, איזה יופי, המנגן מרעים בקולו, מסביב כולם רוקדים, היין נשפך כיד המלך, מין דיבוק חברים שכזה. כל התלמידים משתתפים, הרבנים מוסיפים, הנה אחד בצד מתחיל בבכי, החברים רצים להקשיב לנסות ולעודד להסביר לו שלא צריך לבכות כי ה' אוהב אותנו והנה אחר שרק וקופץ וכולו זורח בשמחה הוא כבר מבין שה' מחל. יום פורים- יום של תשובה מאהבה היישר מאיתנו אל הי"ת, להבין את העומק של ה'יהודי' שיש בכל אחד מאיתנו, את אותה נקודת חיבור. כולם שמחים וטוב...

ואז אני נזכר ביום שישי, מטייל ברחובות העיר, מול "יד-לבנים" שאריות מהעדלאידע שנערכה במקום וגוואלד הנוער שם, בתלבושות זועתיות ואם נהגנו לומר שבפורים מקלפים את התחפושות והחיצוניות שיש בתוכנו תמיד ומגיעים לפנימיות העמוקה שלנו- אז אצלם כאילו הפנימיות העצמית שלהם עצמה נגועה ומושחתת כולה עד שרוצה לבכות, חשבתי לבוא לדבר עימם, אך הרגשתי שכרגע הפער הוא גדול מדי ואיני יכול לגשת, יצאתי מהמקום וחזרתי להכנות לשבת קודש.

תחושה של 'לא קרב זה אל זה' נמצאת באוויר, רוצה לצעוק, מה הקשר שלהם אלי, איך ניתן לקרוא לשנינו יהודים? הם הרי בכלל לא מבינים את מהות פורים האמיתית, ואני לפני כמה דקות הייתי בהתעלות גבוהה כל-כך ממש מתחת לכסא הכבוד והם... שאול תחתיות של רבינו נחמן לא היה כל-כך נמוך, איך אני יכול להתחבר אליהם, מאיפה בכלל מתחילים...

בוקר. מזמן בית-המדרש לא היה כל-כך מלא בתפילת שחרית. יש הרגשה שרוצים להמשיך את האתמול, זוכרים שיש עוד מצוות לחג: משתה- התחלנו אתמול ויש חלק מהבחורים שרוצה ללכת לסעודה בביתו עם משפחתו. מתנות לאביונים- כבר אספו בישיבה ויש ארגון שאליו מסרנו את הכסף שיבוצע בו ביום. מגילה- הנה עכשיו. נשאר רק משלוח מנות. הישיבה החליטה שהשנה המשלוח לא נשאר בכתלי ביד-המדרש, יוצאים לקיים את המצווה על מנת לשמח את אחינו היהודים שפחות מקושרים. רוממות הרוח שרתה באותה השעה על כל הבחורים וכך רוב מוחלט של הבחורים, גם אלה שמיהרו לביתם, גם אלה שלא הרגישו בטוב, קיבלו עליהם את המשלוחים לחלק לאחינו בית ישראל, לקיים את מנהג החג של משלוח מנות איש לרעהו על-מנת לקרב את השמחה ודיבוק החברים שיש בין האחים.

אני מצטוות לבקבוק יין לבן חצי יבש. בקבוק נוסף עם פותחן וכוסות מחכה בתיק לעשות 'לחיים' עם העוברים ושבים. איתי בחור נוסף ומספר גדול של משלוחים שהישיבה הכינה מראש, אותם אנחנו הולכים לחלק ב'היובל', הרחוב של הדירה שלנו. בדרך חושבים, מהססים איך לפנות אליהם, אולי הם יחשבוני לסתם שיכור (בגלל היין), האם הם בכלל יכולים להבין, האם הם ירצו להכניס אותנו, לעשות 'לחיים'? והשאלה הקשה, האם הם בכלל מבינים שאנחנו אחים???

דפיקה מהססת בדלת, פותחת לנו אישה, היא ממהרת לסגור "אין לי מה לתת לכם" אומרת בצדקנות מסויימת. "לא באנו לקחת" אנחנו ממהרים לענות, "באנו לתת לך משלוח מנות". האישה מבולבלת מעט, משאירה חריץ פתוח, אנחנו מנצלים את המצב ומסבירים את מצוות החג של משלוח מנות, היא מחייכת ומספרת שהיא מכירה את המנהג אבל לא מכירה אותנו ולמה באנו דוקא אליה. אנחנו מסבירים לה שאנחנו כאן מישיבת ההסדר שנמצאת בביה"ס 'יבנה' ואנחנו מחלקים משלוחים ברחוב בשביל להרבות אחדות, שמחה ואהבה וכך לקיים את המצווה איש לרעהו. האישה פותחת את הדלת, מקבלת את המשלוח לידה, ואומרת שאולי כן יש לה מה לתת לנו, אנחנו מסבירים שוב שאם נקבל בחזרה יהיה כאן כאין מסחר ואנחנו באנו לתת ולא לקבל.

דלת שניה, אדם מבוגר. 'לא הכנו כלום בשבילכם' אנחנו מציעים את המשלוח וחוזרים על ההסבר, הוא נאות לקבל ומודיע לילדים, אנחנו מציעים לו 'לחיים' ומסבירים מעט גם על מצוות היין ביום, מוזגים כוס אחת לו ועוד כוס לנו, מברכים ביחד הוא עם יד על הראש ועונה אמן, האישה מציעה לנו איזה חטיף כשהיא מציינת "הבית אינו כשר, אבל זה באריזה סגורה" ומצביע על הכשרות, אנחנו מקבלים, כי בכל-זאת לא נעים לדחות כשנותנים לך מכל הלב.

בדלתות אחרות המשלוח עובר פשוט: הסבר מהיר על הישיבה ועל מנהגי החג, חיוכים מובכים וממשיכים, ואז עוד מקרה שכנראה בשבילו יצאנו - אישה עם חיוך גדול על פניה אומרת שממש ריגשנו אותה, ומודה חזור ושוב ולא נותנת לנו ללכת. ניתן היה לראות ולהרגיש את ההתרגשות שעל פניה מכך שבאמת באנו רק לתת בלי לקבל מכך שאנחנו באמת אוהבים אותה מכל הלב וזה רק משום שהיא יהודיה, ושאנחנו אחים, והקרח נשבר וגם אני מתחיל להבין את העומק הפנימי של החג, איך מקלפים את המחיצות איך מגיעים לבפנים.

היו שם עוד סיפורים ממסע זה. אחת חדשה בעיר שאמרה שבעלה באמת מחפש מקום לתפילות נוחות (חילוניה כמובן) ועוד כמה ילדים שרקדו איתנו ברחוב. היו עוד 'לחיים' עם גברים אחרים והיה גם אחד שמעט התווכח איתנו על מטרת ה' בעולם. אך בסה"כ החומות נפרצו.

חזרנו לתפילת מנחה בקושי צועדים כי הראש כבר סחסחר, מסדרים את שולחנות הסעודה, ועכשיו הכל מתחבר – עליונים ותחתונים, כולנו בניך ה' אלוקינו, אנא קרבינו לפניך, לשנה הבאה בירושלים הבנויה שנזכה כולנו, כל הדור הנפלא הזה לתשובה מאהבה לגילוי ה'יהודי' שבתוכנו ולהבנה שאנו בני-מלכים ובכך נהייה ראויים שתחדש שכינתך בתוכנו בעזרתו יתברך- אמן!!!

מכתב לאלוף פיקוד מרכז

יאיר שלום,

איני מכיר אותך באופן אישי, ומי אני בכלל שידבר מולך... הריני בחור בישיבת הסדר, עברי הצבאי מסתכם בשנה ומעט בה שירתי בגדוד 13 של גולני ושם הייתי החייל הכי פשוט שיש; מבצע פקודות כמעט בלי להבין ומשתדל (אך לא תמיד מצליח) להיות בסדר. גם בתורה כוחי אינו גדול ואיני יודע לעומקם של דקדוקי הלכות כך שגם איני פוסק. יהודי פשוט וקטן אני, התמה על דרכי העולם.

לפני מספר שבתות הייתי צריך לחזור בליל גשום מהר-ברכה לרעננה. פחדתי לצאת החוצה וחשבתי איך אחזור. זימן לי ריבון כל העולמים טרמפ ישיר ושמחתי בליבי. ובדרך אנו נוסעים לאט, גשם חזק, כמעט ולא רואים את הכביש ויש לנו חימום ברכב, והנה בצידי הדרך 'האמר' נח לו ובתוכו ישבו חיילי הסיור. אני מניח שהיה להם קר מאד אך הם עמדו על משמרתם והודיתי להם בליבי. הגענו למחסום. שוטר צבאי עם מעיל כבד מסמן לנו לפתוח חלון, רואה שאנחנו יהודים ומסמן לנו להמשיך, ומסביב הגשם לא מפסיק לרגע והחייל מחייך אלינו. לא תמיד הם מחייכים אבל תמיד עושים את העבודה שלהם.


ואני הקטן לא יודע איך הייתי עומד בהכל ואני חושב שכבר מזמן הייתי מנסה לברוח, אומר "נמאס" ו"אין סיכוי" והולך...
כשהייתי חייל לא תמיד הבנתי למה אני צריך לעמוד באמצע הליל במחסום שומם רק כי אולי יעבור כאן איזה מחבל. בפועל זה כבר תקופה ארוכה שלא יצא מחבל מתאבד ולא זכור לי אירוע משמעותי. לא שאני מזלזל בחיי אדם וברור שכל כישלון וכל פגיעה בגוף וברכוש ובמיוחד בנפש היא פגיעה קשה ועדיין, אי-אפשר שלא לראות שההשגחה העליונה שומרת עלינו. אך כיהודים מאמינים אנו יודעים ששליחיו כאן בעולם המעשה הם אותם החיילים שעליהם סיפרתי עכשיו, והשליח הראשי, זה שנשלח לפקד על כולם ולראות שכל הכוחות מתואמים ביניהם, מי שמחליט איך ירדו הפקודות לשטח, מי שקובע את המדיניות וכל זה בצורה כמעט בלעדית הוא אתה.

קצת קשה לראות, אבל ברור לי ממש שאתה מפקד מצויין שיודע לעשות מלחמה. לצערי מגבילים אותך מהממשלה ולא נותנים לך לעשות הכל, אבל נראה שה' בעזרך ומצליח דרכך בשמירה על ביטחוננו שזה כרגע הדבר הכי חשוב לך- שכל היהודים יוכלו לחיות חיים סדירים בארצם מולדתם.

איני מסכים עם כל מהלכיך, קשה לי עם זה שגירשת עכשיו כמה משפחות מבתיהם בצווים מפוקפקים. אודה על האמת, איני מבין בזה, אך קשה לי שכך עושים ליהודים רק מאיזה חשש (מה גם שחלק אני מכיר ולא מבין בכלל על מה מדברים) ולא עושים כאלה דברים לערבים, אך נראה לי שלא הכל בשליטתך וגם אם כן אקבל עלי מעט צניעות ואומר שאיני מכיר את כל השיקולים שיש. איני מסכים, כואב לי עם כך, אבל ניסיתי להעמיד עצמי במקומך ולא יודע איך הייתי עומד.

מצד אחד הערבים העומדים עלינו ואתה נבחרת להגן עלינו מפניהם, מצד שני האמריקאים, ה'אפוטרופוסים' שלנו שמנסים להתוות את המדיניות כאן באיזור, מצד שלישי הממשלה שלא רוצה שהגויים יכעסו עליהם ולכן אוסרת לתקוף, מצד רביעי כל מיני ארגוני שמאל וכו'... ואתה אמור ללכת בין הטיפות על-מנת לעשות את תפקידך האמיתי. ואני הקטן לא יודע איך הייתי עומד בהכל ואני חושב שכבר מזמן הייתי מנסה לברוח, אומר "נמאס" ו"אין סיכוי" והולך...

אך אתה ברוך ה' נשאר בתפקידך, וחוץ מכמה דברים קטנים שאיני מבין בהם, נראה לי שעומד בהצלחה, על-כן באתי רק לומד תודה J.
----
כחודשיים שלא כתבתי, טוב כתבתי הרבה אבל לא פרסמתי מסיבות שונות, הגדולה שבהם היא שלא ראיתי צורך למצוא עוד זמן על-מנת להוסיף כאן עוד דברים. מספר חברים מצומצם פנה אליי מתי אני כבר אפרסם את הפוסט הבא, ולבסוף נעתרתי לפרסם משהו שרציתי לסכם ולכתוב לי בכל-מקרה, אשמח לקבל ממכם תגובות כדי שאדע מה מעניין ואיך להמשיך. נדב J ש.