סוף העולם שמאלה

"אקשטיין נראה לי עוקבים אחרינו" אמר לי עידו, בשעה שאנו צועדים לכיוון הבית-כנסת בשבת בבוקר,
"למה נראה לך? למה שיעקבו אחרינו? בא מהר אנחנו מאחרים לתפילה" עניתי לו. לאחר מספר שניות האינסטינקטים של עידו לא אכזבו, ובסיבוב מהיר זיהה שלושה אנשים רצים לקראתנו.
מה עושים? אם היה מדובר ביום רגיל-אולי היינו רצים משם- אבל שבת בבוקר אחרי שעה הליכה אל היעד באיחור אלגנטי של מספר דקות- אף אדם לא יגרום לנו לאחר. שלושת האנשים הגיעו בריצה, מקועקעים ומחוררים, אני ועידו כבר הכנו את האגרופים לכל צרה שלא תבוא. הם נעצרו לפנינו, הביטו בנו ושאלו- "מה הדבר הזה שיש לכם על הראש, פשוט התערבנו על הרבה כסף בין החברים", מופתעים מהשאלה, כי כל הזמן מדברים פה על פוליטיקלי קורקט, עניתי מהר שאנחנו יהודים,דתיים, אנגלית
נועצים בנו מבטים-ושואלים שאלות על הכובע המוזר שאנו לובשים
לא טובה ממהרים, סליחה. הבית-כנסת מחכה. לפי תגובתם הבנתי שאף אחד מהם לא ניחש נכון.


מיליון וחצי איש גרים באוקלנד,מתוכם ארבעת אלפים יהודים ומתוכם כמניין חובשים כיפה באופן תמידי.
לכם אני לא מופתע כשאנשים נועצים בנו מבטים-ושואלים שאלות על הכובע המוזר שאנו לובשים.
האנשים, לא יודעים מה זה יהודי- חלקם חושב שאנו נוצרים(בגללי) וחלקם חושב מוסלמי(בגלל עידו), לכן הופתענו כששמענו שיש תקריות אנטישמיות לפעמים, כי בכל זאת אנו רק 0.4 אחוז מהאוכלוסייה.
למרבה הפתעתנו, ולא להפתעת כולם, ראש-הממשלה החדש שנבחר החודש, הינו יהודי. שמו ג'ון קי ואימו חברה בקהילה, ניצולת שואה מאוסטריה. הוא עצמו משתתף באירועים גדולים של הקהילה, ואני ראיתי אותו בפתיחה המחודשת של הבית-כנסת לפני חודשיים. הקהילה ממש שמחה ומקווה שיהיה יותר טוב.


אז מי הגבר? מי האישה? יותר מדי פעמים שואלים אותנו את השאלה הזאת משל היינו זוג נשוי,אבל האמת- שאנחנו שתי נשים. אני מכבס- עידו מקפל ומגהץ, אני מבשל- עידו מנקה, אני שואב אבק- עידו עושה ספונג'ה וכו' וכו'. עידו ניסה פעם אחת לקחת את מקומי ולעשות כביסה, לא הבנו למה המכונה מרעישה על סף פיצוץ. אחרי שניתקנו אותה התברר שעידו "שכח" לסגור את המכסה של האבקה שנמצא בתוך המכונה. מאז עידו לא מתקרב לכביסה.


בגלל המדיניות הירוקה של ניו-זילנד, יש לנו בבית פח קטן לזבל רגיל ופח גדול למיחזור. הבעיה- אנחנו מייצרים הרבה זבל, שלא למחזור ומפנים את הפח רק פעם בשבועיים- ואין מקום. מה שיצר מצב מעניין שאנשים לוקחים את הזבל באוטו למקום העבודה או זורקים בפחים גדולים אצל השכנים.
השכנים שלנו- הכנסייה. הבית שלנו נמצא בצמוד לכנסייה גדולה. כל יום ראשון בשמונה בבוקר צלצול פעמונים של חמש דקות מהשכנים, מעיר אותנו לתפילת שחרית בבית-הכנסת .


"שבוע הבא שחיטה של 4000 תרנגולות", סופסוף הרגע לו חיכינו, אחרי חודשיים בלי בשר עופות בקהילה, הגיע הרגע המיוחל. כבר חלמנו על שניצלים ופולקע וכל החלקים שאפשר לאכול מתרנגולת.
הקהילה סגרה חוזה עם מפעל של מוסלמים פה באוקלנד- כי הם לא אוכלים חזיר, אז יותר קל להכשיר, וקיבלה אישורים מהמדינה- כי זה לא הומניטארי לדעתם, והכל היה מוכן ליום הש'.
אך ברגע האחרון, ערב לפני, המוסלמים החליטו לבטל את כל העסק.
הם נתנו כל מיני תירוצים, שאפילו אחי הקטן יכול לתת יותר טוב, וכל החלום התנפץ לרסיסים.


מזל שמשמיים שמעו את תחנונינו בשבת, וכעבור כמה ימים קיבלנו טלפון מהמזכירה של בית-הספר.
"היי בנים, מקרר הבשר במכולת הכשרה התקלקל וכל הבשר הפשיר, אז יש מכירה מיוחדת, עכשיו".
רצנו מהר למכולת, להגיע ראשונים- ואכן חלום שהתגשם. קנינו בשר בשווי שלוש מאות דולר במחיר של שבעים דולר!
בילינו כל אותו היום בצמוד למנגל שיש לנו. נתחי בשר שבחיים לא הכנתי, עברו לפני בדרכם לרשת המנגל. כעבור שעה, כל הבשר היה מוכן. חלקו נכנס ישר לפה, וחלקו האחר נכנס ישר למקפיא.
אז עדיין אין לנו עופות, אבל בשר בקר יש לפחות לחודשיים הקרובים...

סוף העולם שמאלה

האם אתה טרוריסט?

סוף העולם שמאלה

"דוקטור אני צריך לצאת ביום שלישי הביתה כי אח שלי טס לשליחות לשנה". "לאן הוא טס?" שואל הד"ר, "לניו-זילנד" עונה אחי הראל (פרמדיק בצבא), הד"ר צוחק- "מה אתה מסתלבט עליי, שליחות לניו-זילנד???!!! לא הגיוני, בשביל מה צריך שליחים?רק מטיילים שם...

בסופו של דבר אחי הגיע הביתה, סיפור כמו זה שמעתי עשרות פעמים בחודש האחרון: "שליחות בניו-זילנד?! יש שם יהודים?! מה אתה מסתלבט עלינו?! מי הפראייר שמשלם לך כרטיס לגן-עדן וכו וכו..."
התשובה שעניתי כל פעם הייתה גמגום, חצי חיוך, והבטחה שאחרי שאגיע לשם אשלח תמונות, אימיילים והסברים מה באמת אני הולך לעשות שם ....

הכל קרה כ"כ מהר עידו הרשקוביץ שמשכתי אותו אליי מהצבא יום לפני הסימנריון להיות הבן זוג שלי לנסיעהשליחות, הסמינריון המדהים עם החבר'ה עוד יותר מדהימים שערך שבועיים.

לא היה כ"כ זמן לעכל כי הכל עבר מהר, עוד יום של סידורים, ובערב נפרדים מהחברים, כך עברו להם הימים האחרונים בארץ כאשר רק אז מבינים כמה היא קשורה אליך... בערב האחרון בארץ הלכנו כל המשפחה לפאפאגאיו ל'אכול כפי יכולתך' (בעקבות מידע מודיעיני מדויק של מספר גורמים שטענו שאין בשר בניו-זילנד וצריך לאגור בבטן קצת סידן עד החגים כמות נדיבה....)

הגענו למחרת לשדה התעופה, לא הייתי בהלם כאשר לא עברנו את הצ'ק אין בגלל עודף משקל (לא שלי אלא של המזוודות), אבי שעושה את הקו סין-ישראל מספר פעמים בשנה אמר שלא בודקים את המשקל באמת אז הכנסנו 40 קילו למזוודה כאשר מותר רק 20. בינתיים, עידו הגיע עם כל החמולה והעברנו אליו קצת מהדברים, סגרנו על 32 קילו כל אחד. נפרדנו מהמשפחות, ועשינו דרכינו למטוס בלי לעבור שום בדיקה בזכות אחיו של עידו שמאבטח בנמל- ממש אח"מים....

בשביל עידו זו הייתה פעם ראשונה במטוס, ובחו"ל בכלל. חיכה לנו מסע מפרך של יומיים לכיוון ניו-זילנד. יצאנו בעשר בלילה ונחתנו באחת עשרה בבוקר בהונג-קונג. בדרך עלה במוחי רעיון: למה לא ננסה לנצל קצת את כוחנו? פניתי לאחד הדיילים במטוס ואמרתי לו שאנחנו טסים לשנה לשליחות ועושים "יומן מצולם" (בשפה יפה-אנחנו מצלמים כל הזמן),
ממש התרגשתי שבסוף הטקס שרו את ההמנון של ניו-זילנד ולאחריו את "התקווה" ששרו יותר אנשים ויותר בקול.
והיינו רוצים להצטלם בתא הטייס ה"קוקפיט" למזכרת מהמסע. הדייל הבטיח שיבדוק, וכעבור עשר דקות חזר עם תשובה חיובית: "הטייס יארח אתכם בתאו בכיף, אך רק לאחר הנחיתה". ובאמת, אחרי שנחתנו, הטייס נ' הסביר לנו קצת על המטוס וצילם אותנו. הצטרפו אלינו 3 ישראלים ויצאנו ל5 שעות לטיול רגלי בהונג-קונג. עידו שנפגש בפעם הראשונה בתרבות חדשה, ניסה להושיט יד בחמימות ישראלית ללחיצת יד, ובכל פעם נדחה בחמימות הונג-קונגית ולא הבין למה לא לוחצים את ידו.

אחרי שספגנו קצת אוויר לח ומהביל של הונג-קונג, עלינו לטיסה לניו-זילנד בלילה לכיוון אוקלנד.
אימו של עידו הזהירה אותו שבחו"ל הגויים כולם רמאים וגנבים, ולכן צריך להיזהר שבעתיים- בעקבות עצת אימו עידו לא עזב את הפאוץ' שלו והיה בכוננות כל הטיסה. לפעמים ראיתי שהוא מתעפץ, אבל הצליח יפה מאוד להישאר ער בעזרת סרטים דוברי אנגלית עם כתוביות בסינית - לשיפור האנגלית, בזמן שאני נוחר לידו. לאחר 12 שעות הגענו לאוקלנד!! כבר מהמטוס רואים ים חופים ורק ירוק. מסביבנו רק ציוצי ציפורים ואווירה חמימה מאוד, יצאנו החוצה לקרירות של חורף ומספר אנשים מהקהילה אספו אותנו לביתנו החדש.

המקומיים קצת שכחו שאחרי שעברנו 27 שעות טיסה החיוך שלנו על הפנים לא מעיד על ערנות... מילת הקוד "ג'ט-לג" תלווה אותנו בשבוע הראשון להסבר על העייפות שלנו.
הלכנו לנוח ובערב כבר ארוחה אצל אחת מהמשפחות בקהילה עם משה ומיטל ושני ילדיהם המתוקים נהוראי ולביא. בארוחה קיבלנו מספר עצות, אך החשובה שבהם להיזהר בכביש: הכול הפוך. כמו כן, הסבירו לנו שהגענו בזמן הכי טוב כיוון שבשבת (היה יום חמישי) יש שבתון לכל הקהילה היהודית ובנ"ע מוולינגטון (עיר הבירה של ניו-זילנד) וסמינריון עם הרצאות של מרצים מכל העולם בנושא יהדות.
בארוחה התברר לנו שהקהילה צפתה בסרט שעידו ואני הכנו לקראת בואנו והעלנו ליו טיוב. הם אמרו שהסרט יצא ממש מדהים, חוץ מפרט קטן: אחת התמונות בסרטון הייתה של מבנה בסידני אוסטרליה ולא באוקלנד ניו-זילנד - זה ממש שיעשע אותם. לאחר מספר ימים הבנו שעשינו את הטעות, כיוון שיש ממש שנאה בין ה'קיוויס' הניו-זילנדים ל'אוזיס' האוסטרלים, ודבר כזה הוא בלתי נסלח. אנחנו האשמנו את גוגל, וסלחו לנו.

בימים ראשון ושני היו הרצאות מאלפות על עברית ויהדות, וארוחת בוקר לראשי הקהילה ואנחנו עם שגריר ישראל באוסטרליה שכיבד אותנו בנכוחותו.

ביום חמישי נסענו לסוף-שבוע באתר סקי שרחוק 5 שעות נסיעה מאוקלנד עם הסטודנטים היהודים בניו-זילנד. היה פשוט מדהים. ואז התברר לנו מה כ"כ מיוחד בארץ שגורם לכולם לאהוב אותה. מזג האוויר! בארץ הוא מסודר וברור פה בניו-זילנד בבוקר קיץ בצהריים סתיו ובלילה חורף. יש פה ב24 שעות את כל עונות השנה.


חזרנו ביום ראשון בצהריים ישר החלפנו בגדים ושמנו פעמינו לכיוון הבית-כנסת לכבוד טקס הפתיחה לכבוד סיום הבניה המחודשת שערכה שנתיים. ראש העיר ושרי הממשלה הגיעו גם ואנחנו בחולצות התנועה משתלבים יפה בטקס. הדבר הכי מיוחד היה שביקשו מכולם לעמוד, 600 איש, והרב התפלל מנחה במשך עשר דקות בזמן שהשרים וכולם עומדים. ממש התרגשתי שבסוף הטקס שרו את ההמנון של ניו-זילנד ולאחריו את "התקווה" ששרו יותר אנשים ויותר בקול.