מבזקי חדשות
שרות "עדכן אותי" רוצה לקבל הודעה כשהבלוג מתעדכן?
|
כ"ז אדר א תשס"ח, 04/03/2008
לא תאמינו מה קרה לי היום. לאור המצב באשקלון ושדרות - כמה עצוב ששדרות נדחית למקום השני בגלל חדשות גרועות יותר - היתי חייבת לעשות משהו בבית הספר כדי להעלות את המודעות של הילדים למה שקורה בארץ. חיפשתי משהו שיתפוס את תשומת הלב שלהם בהשוואה למליון הודעות, פרסומות ושטויות שתלויות על הקירות בבית הספר. מצאתי באינטרנט תמונה של ילד מתחת לשולחן כיתה בזמן ההפצצה שהיתה בתשע בבוקר באשקלון, הדפסתי את התמונה עם הכיתוב: how was your 1st period? this was 1st period in Ashkelon today. קצת פרובוקטיבי אבל חשבתי שזה לפחות ינער אותם קצת למצב בארץ ותליתי את השלטים ברחבי בית הספר. אחרי כמה שעות אחד השליחים האחרים בבית הספר הראה לי "שלט תגובה" - אחד השמיניסטים הדפיס תמונה של ילד שחייל ישראלי מכוון לעברו נשק (האמת שגם לא ממש מכוון אלא עומד לידו והנשק לכיוון הילד) וכתב: this child didn't have a 1st period today. ההרגשה שלנו כשליחות היתה כאילו קיבלנו סטירה בלחי, אחד המורים פנה אלי ושאל אותי אם קיבלתי אישור לתלות את השלטים שלי בבית הספר, מעולם במשך ששת החודשים שאני כאן אף פעם לא הייתי צריכה לבקש אישור לתלות משהו בבית הספר ובייחוד לא בSAR. מסתבר שאותו מורה ראה את הילד שתלה את ה"תגובה" וניסה למנוע ממנו לתלות את השלט, כשהסיבה שלו להתנגד למעשי התלמיד היתה שהיא מנוגדת למדיניות בית הספר ושהוא לא יכול לתלות שלטים בבית הספר בלי אישור המנהל ולכן השאלה כלפי. המורה גם הבהיר שאם כל כך שריברדייל ידועה בתור מעוז השמאל מבחינות שונות, זוהי דעת המיעוט ואינה משקפת את דעת הרוב של הציבור היהודי בריברדייל. כמובן שכל הסיפור הזה יצר סערה אצל סגל ההוראה בבית הספר, בית הספר מקפיד על פלורליזם וסובלנות בנוגע לדעות שונות ולכן אף אחד לא התנגד לדעות התלמיד עצמן אלא לצורת הביקורת. ובאמת שזה נכון אבל עדיין הצורה הזאת של ביקורת והתגובה למודעה שבאמת הדפסתי מתוך רצון לעורר מודעות ולא ויכוח פוליטי, זה מה שכל כך הלחיץ, פתאום מה שבעיני נראה כמו העלאת מודעות למצב בארץ הופך לעניין רגיש שיש צורך להציג באופן עדין.
|
 
|
כ' אדר א תשס"ח, 26/02/2008
כשיצאתי לשליחות מטעם בנ"ע אני לא יכולה להכחיש שחלק מהקסם והמשיכה לשליחות היתה האפשרות לראות עולם. לחוות דברים ומקומות שלא הייתי בהם לפני כן, לפגוש אנשים וקהילות, ולבחון את גבולות ה"נוחות האישית" שלי בתחומים שונים. אחרי כמעט ששה חודשים אני מסתכלת אחורה ואכן חוויתי, פגשתי ובחנתי. חלק מהחוויות האלה גם העלתי כאן לבלוג, דברים שהשפיעו עלי ברמה האישית והאמונית, ודברים שפשוט הצחיקו או הכעיסו אותי. באופן כללי התגובה שלי לרוב הדברים שקורים השנה היא "חוויות" (במבטא אמריקאי כבד) ו"אנחנו חיות בסרט", אבל שום דבר לא הכין אותי לסרט של חופשת החורף השניה. שבוע שעבר בית הספר יצא לחופשת החורף השניה (אין לי מושג למה אבל כשנותנים לך תיקח), של presidents week, שבוע הנשיאים, כמו שהסברתי בבלוג הקודם האמריקאים חוגגים כל אירוע בסופשבוע ארוך, כאילו שחופש כל יום ראשון לא מספיק ובסיילים מטורפים, האירוע הפעם היה יום הולדתם של אברהם לינקולן וג'ורג' וושינגטון. הפעם, בניגוד לחופשת החורף הקודמת החלטנו לנסוע למקום עם טמפרטורות חמות יותר, חופים, אטרקציות ומקומות לינה מוזלים – חברים ומשפחה. בקיצור החלטנו לנסוע למיאמי, פלורידה. ביום ראשון עלינו על מטוס לכיוון פלורידה ואחרי עצירה קצרה באטלנטה (תזכרו את המקום הזה הוא יהיה חשוב בהמשך) נחתנו בפורט לודרדייל, עיר סמוכה למיאמי. את היומיים הראשונים ביליתי עם סבא וסבתא בדלריי ביץ', אזור משופע בקהילות סגורות, כלומר שיש חומה מסביב לשכונה ושומר בשער שרושם את היוצאים ונכנסים, רוב הקהילות האלה הם קהילות של פנסיונרים ורבים מהם נקראים "ציפורי חורף", במהלך השנה הם גרים בצפון ארה"ב, ניו יורק, ניו ג'רזי והסביבה ובחודשי החורף הם נודדים דרומה לפלורידה ולמזג האויר החם וחזרה לניו יורק עם בוא הקיץ. להפתעתי רוב המקומות מזכירים מאוד קיבוץ והרבה מהבניינים מזכירים מאוד פנימיות או אכסניות נוער, המון חדרים בשורות עם מסדרון מקורה וגדר שמקשר בין החדרים, בדרך כלל בבניינים בעלי 2 או 3 קומות, דשא וצמחיה בין הבניינים ושבילים שחוצים אותו. אבל כאן מסתיים הדמיון, בתוך ה"חדרים" ישנן דירות מקסימות וכן, לא יאמן, אבל רצפת בלטות אמיתית!!! אתם לא קולטים את השוס שבעניין אבל כמעט כל הדירות והבתים באזור ניו יורק מכוסים בשטיח מקיר לקיר או ברצפת לינוליאום ובלטות או שיש הם מחזה נדיר במחוזותינו. את היומיים הבאים ביליתי עם שאר חברותי לשליחות, שכרנו רכב וטיילנו באזור מיאמי, נסענו לאברגליידז, אזור ביצות/ נהר איטי מאוד שמכסה את רוב שטחה של פלורידה, עלינו על רחפת וראינו ציפורים, איגואנות ותנינים חיים!!! מסביב לפלורידה ישנם מספר איים קטנים שנקראים קיז, ביקרנו בכמה מהם וסוף סוף זכינו לטבול באוקיאנוס האטלנטי. אם יש מקום שמזכיר את ישראל במזג האויר ובצמחיה, מיאמי היא המקום (מינוס עצי הקוקוס והתנינים) ואין דבר שמזכיר את ישראל יותר ממוכר ישראלי שמנסה לדחוק אותך לפינה ולקנות ציוד שנורקלים כשכל מה שרצית הוא להכנס ולהסתכל על האקווריום הגדול בחנות... כמות הישראליים היורדים במיאמי היא מדהימה, עשרה קבין של יורדים ישראליים ירדו לארה"ב ומתוכם תשעה נטלה מיאמי. בכל מקום אפשר למצוא ישראליים, רכבים עם מדבקות של "ישע זה כאן" (אח, האירוניה שבדבר) ו"נ-נח-נחמן מאומן". אם השפה הראשונה ברחוב היא אנגלית והשניה אחריה ספרדית הרי שצעקות בעברית לא רחוקות מהן (מצד שני הגיוני שאני "רגישה" לשפה העברית ברחוב..). אחרי כמעט שבוע מהנה וחופשה מדהימה בה זכינו להשאיר את המגפיים המעיל והכפפות בארון ולהסתובב בחולצות קצרות וסנדלים ואפילו משקפי שמש!! עלינו על המטוס חזרה לניו יורק מוקדם ביום ששי במטרה להגיע בזמן לפני שבת מדריכים מחוזית בניו ג'רזי. כשירדנו לחניית ביניים באטלנטה סייעתא דשמיא בלבד גרמה לי לחרוג ממנהגי ולשאול את הדייל בטרמינל איפה השער לטיסה לניוארק. הדייל אמר לי שהטיסה לניוארק התבטלה!! וכאן אני מכניסה הפסקה מתודית לתת לעלילה מפנה דרמטי! לאחר עמידה בתור של כמעט שעה התברר לנו שכל הטיסות לחוף המזרחי – ניו יורק, בוסטון וכו' התבטלו בשל סופת שלגים קשה וקרח על המסלולים. לכו תסבירו לפקידת שירות הלקוחות מה זה שבת ולמה את לא יכולה לחכות בסטנד ביי לטיסה של הערב, אני עוד חשבתי שיש לי יתרון מול שאר העומדים בתור והצעתי לפקידה ברוחב לב, אני לא צריכה טיסה היום או מחר, רק תסדרי לי את הטיסה של יום ראשון בבוקר וחדר במלון לשבת. הפקידה הסתכלה עלי במבט עייף של מישהי שכבר סיימה משמרת ערב והיתה אמורה להיות כבר בבית בתוך המיטה אבל נתקעה במשרד עוד משמרת בגלל סופת שלגים מרחק אלפי מילין מכאן ואמרה לי (במבטא אטלנטה, דרומי) – honey the first flight out of here is on Tuesday morning, למתקשים הטיסה הקרובה ביותר היתה ליום שלישי בבוקר!!! ובנוגע לחדר במלון, כל מה שהיא יכלה להציע לי היה חדר במחיר מוזל... אחרי צעקות, בכיות וטרטור מפקיד אחד לשני הצלחנו להשיג 3 מקומות בטיסה ביום ראשון בבוקר, יפה הצלחנו, עכשיו מה עושים לגבי שבת??? מיד התחלנו להפעיל את כל רשתות המכרים, מי מכיר מישהו שיכול לארח שלוש בנות בהתרעה של כמה שעות לשבת??? בנס מצאנו משפחה מקסימה שמייד הזמינה אותנו להתארח אצלם לשבת. בשבת בערב מצאנו את עצמנו מתפללות יחד עם קהילת טוקו הילז, אטלנטה, בחלומות המוזרים ביותר שלי על החופשה הזאת לא העלתי על דעתי שאני אבלה שבת באטלנטה מכל המקומות בארה"ב. השבת לא יכלה להיות טובה יותר אפילו אם היינו מתכננות אותה מראש בחופשה שלנו.. ביום ראשון בבוקר אחרי תוספת לא צפויה לחופשה שלנו חזרנו לניו יורק, בנתיים השלג כבר פונה ושוב חזרתי למגפיים, למעילים ולכפפות... עד לחופשה הבאה, יעל.
|
|
ח' אדר א תשס"ח, 14/02/2008
שבוע שעבר ביקרו אותי שתי חברות מישראל לשבוע של חופשה וקניות בעיר הגדולה. מעבר לכיף הגדול שבביקור ולד"ש החם מישראל הביקור שלהן החזיר לי קצת ראייה "ישראלית" של המציאות כאן. לא שאיבדתי את הישראליות שלי, להפך, רק אתמול קיבלתי עוד "הלם תרבות" קטן, היום מתקיימים בחינות סוף סמסטר של התלמידים ואתמול הם השתחררו מוקדם כדי שיהיה להם זמן ללמוד, הלוואי שהאולפנא שלי היתה נותנת לנו זמן ללמוד למבחנים וזה אפילו עוד לא הבגרויות (או המקבילה של הבגרויות כאן). חזרתי מאוחר יותר בערב לבית הספר וכשנכנסתי לאולם ספורט הרגשתי בסרט, כל האולם היה מלא בשולחנות מסודרים בטורים, סביב כל שולחן היו מסודרים שלושה כסאות מכל כיוון, אולם בחינות ממש. ישר עלתה לי לראש הסצנה מתוך הארי פוטר של הבחינות סוף סמסטר שהוא נבחן. עכשיו כל התלמידים יושבים סביב השולחנות, בשקט מופתי ועושים את הבחינה, המורים מסתובבים באולם ומשגיחים/ עוזרים רק חסר ינשופים מעופפים בחלל החדר... בקיצור, כדי לתת לחברות שלי קצת טעם של אמריקה וגם כדי לסמן וי על "שופינג" לקחתי יום חופש מבית הספר ונסענו לוודבורי קומינגס (עכשיו כל מי שאי פעם היה באיזור ניו יורק ויודע על מה אני מדבר אומר לעצמו אאאהה...) המקום הוא קניון אאוט לט ענק של חנויות מפעל של המותגים הכי נחשבים - נייקי, גאפ, וכו' הגענו לשם בערך ב11 בבוקר והיינו שם עד דקה אחרי סגירה ב6 בערב. מזל שחנות ההשכרה ממנה שכרנו את הרכב ליום נתנה לנו מיני ואן במחיר רכב רגיל כי כמות השקיות שמילאה את הרכב לא היתה מביישת את עגלת הקניות המסורתית לראש השנה שתמיד מפרסמים בעיתונים לפני החג. המקום ענק ולמרות השעות שבילינו שם בקושי הגענו לרבע מהחנויות שיש שם. בדרך לשם הזהרתי את הבנות שכרגע אנחנו נמצאים בין סיילים ושאין הרבה למה לצפות, הסיילים של סוף שנה הסתיימו ורק השבוע מתחילים הסיילים של ולנטיינז דיי (חג האהבה) ופרזידנטס וויק (שבוע הנשיאים). התרבות האמריקאית פשוט חיה לה מחג לחג ומשבוע סיילים לשבוע סיילים (הנחות בעברית). כבר מתחילת שנה שמתי לב לכך שלא עובר יום בלי שאין קישוטי רחוב, פרסומות, מודעות שלא מפרסמים את החג הבא. הם פשוט חיים בסרט אחד גדול. הסמן המרכזי שלי הוא השכן שלנו בפינה של הרחוב, יכול להיות שכבר כתבתי עליו לפני כן, עוד לפני שהגענו סיפרו לנו על השכן הזה, הוא משקיע כמויות של זמן וכסף בקישוט הבית שלו לפי החג המתקרב. בתחילת השנה זה היה האלווין (ליל כל הקדושים) עם דלעות ומכשפות אח"כ חג ההודיה עם דלעות?? ותרנגולי הודו (מלשון הודיה...) אח"כ "תקופת החגים" של חג המולד וסילבסטר עם סנטה קלאוס ואיילים ועץ אשוח מקושט ומה לא, צחקנו עליו שהוא מתחרה עם התצוגות בחנויות הגדולות בעיר, מייד אחרי החגים הוא תלה לבבות וקופידונים כמובן לקראת ולנטיינז דיי. נראה כאילו הם לא יכולים לעבור שבוע בלי ציפיה לחג הבא ולאטרקציה הבאה שתגיע "נקטס וויק אנד", בכל שבוע יש פרסומות חדשות לסייל הגדול הבא, הנחות מטורפות לקראת יום מרטין לותר קינג, לקראת פרזידנטס וויק אנד. בכלל אירוע מוזר, מסתבר שבהתחלה היו חוגגים כאן את יום ההולדת של כל נשיא ונשיא אבל משהתרבו הנשיאים ואי אפשר היה להקדיש לכל אחד ואחד יום חופשה לכבוד ביאתו לעולם הזה הוחלט על סופשבוע אחד בו יציינו את הולדתם של הנשיאים כולם, ואין כמובן נציין מאורע חשוב זה?? בסופשבוע ארוך של סיילים כמובן, אז עכשיו מסתובבים ברחובות אנשים במדי חיילים מתקופת מלחמת העצמאות האמריקאית ומכריזים בקולי קולות "By George (במבטא בריטי כבד) there's a great sale this weekend!!". אנחנו החלטנו לחגוג את החג במיטב המסורת האמריקאית ולכבוד החופשה (יש לנו שבוע חופש, מי אמר שלומדים משהו בבתי הספר כאן??) אנחנו טסות לאקלים קצת יותר חמים - לפלורידה. תמיד רציתי לכתוב את זה, המדור יוצא לחופשה קצרה!! נחזור עוד שבוע. נ.ב. מזל טוב על השלג בארץ מי היה מאמין שנקנא בימי שלג בישראל מכאן, השנה עוד לא ממש זכינו לסופת שלגים רצינית כאן אבל אם כבר אז עדיף בישראל. תמיד בשמחה, יעל.
|
|
י"ז שבט תשס"ח, 24/01/2008
השבועיים האחרונים היו מעניינים. מעניינים כי אין לי מילה אחרת לתייג את מה שעבר עלי.
שבת שלפני שבועיים (פרשת בא) היתה שבתון (שבת סמינריון) לשביעיסטים בבית הספר, וכמובן שהצטרפנו אליהם. בכלל, יש כאן לכל שכבה שם החמשושים נקראים freshmen – כי הם טריים במערכת; השישיסטים – sophomores; השביעיסטים – juniors והשמיניסטים – seniors כי הם הותיקים, לא בדיוק ברור מה מקור השמות של כיתות י' וי"א.
השבת התקיימה באפר ווסט- סייד בשכונת וושינגטון הייטס, השכונה ידועה לשמצה כשכונה של המעמד הבינוני הנמוך, עם המון היספאנים ומהגרים שונים אבל בינות לשיכונים והכתובות בספרדית מסתתרת לה קהילה יהודית תוססת – קהילת ישיבה יוניברסיטי. למרות שכבר ביקרתי במקום כמה פעמים עדיין אני לא מסוגלת להתגבר על תחושת הפליאה כשלפתע מופיעים עוד ועוד בחורים בכיפות וציציות ובנות בחצאיות ג'ינס (סימן בדוק לבחורה יהודיה דתיה).
פתחנו את השבת בתפילת ערבית בבית הכנסת בויאר, למרות שהוא ממוקם די קרוב לישיבה יוניברסיטי, כשנכנסתי לתוכו הרגשתי כאילו חזרתי 150 שנה אחורה לגרמניה של המאה ה-19, החזן לבש את הכובע המסורתי של החזנים, אותו כובע מרובע שחור שרואים במודעות לקונצרטים של חזנות. אנחנו (כלומר בנות בית הספר) ונשות הקהילה כולן לבושות במיטב האופנה החרדית בגווני כחול- אפור בחנו זו את זו במבטים בוחנים תואמים, ממש מפגש תרבויות אנתרופולוגי. פעם ראשונה בחיים שלי שישבתי בתפילה אשכנזית למהדרין ולא הצלחתי לעקוב אחרי החזן והתפילה, כבר התרגלתי לזה שבהרבה בתי כנסת אין כמעט שום שירים ו"מריצים" את התפילה אבל כאן החזן ניצח במרתון בלי מתחרים. רק לקראת הסוף קלטתי שהוא לא מקריא בקול פסוק ראשון ואחרון של כל פרק בתפילה אלא החזן אמר פסוק והקהל אמר פסוק. לפחות ניחמתי את עצמי ש"לכה דודי" כולם שרים ללא הבדל בין עדות ומנהגים, ולכן היה לי ממש קשה להסתיר את הפתעתי או ליתר דיוק לסגור את הפה כשהחזן התחיל בשירת "לכה דודי" ובמקום שהקהל יצטרף אליו נעמדה מאחוריו מקהלת א-קפלה, שוב הוא שר שורה והמקהלה שרה שורה.
רק מאוחר יותר באותו ערב אחת המורות הסבירה לנו את מקור הקהילה והתפילה, מסתבר שקהילת בויאר או קהילת הרב שמשון רפאל הירש בשמה המלא היא היא מצאצאי אותה קהילה מקורית אותה התחיל הרש"ר הירש לפני כ-150 שנים בגרמניה. בזמנו הרפורמה התחילה להתפשט בכל רחבי הקהילות היהודיות בגרמניה ומכיוון שהרשויות הגרמניות התירו לועד קהילה יהודי אחד בכל עיר הרפורמים השתלטו על ניהול הקהילה דבר שהקשה על היהודים האורתודוכסים. הרש"ר הירש שהיה רב בפרנקפורט פנה אל הרשויות וביקש הפרדת רשויות בתוך הקהילה היהודית. הקהילה עברה אחרי השואה לניו יורק והתמקמה בוושינגטון הייטס, המעניין הוא שלמרות שהם ממשיכים את תורתו של הרש"ר הירש של "תורה ודרך ארץ" בשל חזותם החיצונית הם נחשבים כיום לעוד פלג בזרם החרדי ממנו התפצל הרש"ר הירש במקור.
אין מה לומר שפיסת מידע שכזו מחקה את כל ההלם והסבירה המון, בתור בעלת תואר בהיסטוריה (סוף כל סוף קיבלתי את תוצאות הסמינריונית!!) זה אפילו הגניב אותי. אבל יותר נגנבתי ממה שהיה לי השבוע.
ביום שני היה יום הולדתו של ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, ד"ר קינג היה כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי ממובילי המאבק למען שוויון זכויות לשחורים בארה"ב ואף זכה בפרס נובל לשלום. הוא היה מגדולי הדוגלים במאבק לא אלים, ונרצח על ידי מתנקש ב-4 באפריל 1968. לכבוד היום בית הכנסת שלנו מזמין מדי שנה מקהלת גוספל בפטיסטית לשיר. כששמעתי על האירוע לא הייתי בטוחה אם אני רוצה ללכת, מצד אחד זה נשמע שיא המגניב, שירי גוספל, "הנזירות בלוז" וכו' בלייב, מצד שני שירים נוצריים ומקהלה בפטיסטית בתוך בית כנסת יהודי???
מסתבר שהכנסיה לה שייכת המקהלה במזרח הברונקס (החלק הפחות יפה של הברונקס בסגי נהור) נמצאת בתוך בית כנסת שהוקם ע"י מהגרים יהודיים שהגיעו לארה"ב ועם השנים הקהילה היהודית במקום התמעטה ובית הכנסת ננטש, הקהילה מכבדת את בית הכנסת ואף עושה מאמצים רבים לשמר את המבנה המקורי. המקהלה מכבדת את הקהילה שלנו וכל השירים שהם שרים באירוע לא מזכירים את יש"ו.
בסופו של דבר כל כך הסתקרנתי מהאירוע שהייתי חייבת לראות. כרגיל הוא התקיים בתוך בית הכנסת, אחרי הקדמה קצרה של הרב עלו חברי המקהלה על הבימה מול ארון הקודש. בית הכנסת מקיים את האירוע הזה כבר מספר שנים והרבה מחברי בית הכנסת התרגשו לראות את חברי המקהלה. אין מה לומר המוזיקה היתה מדהימה והאנרגיות היו מטורפות, כמה פעמים חטפתי צמרמורת מהעוצמה והקולות המדהימים. באותה מידה שנהניתי ומחאתי כפיים עם כולם הרגשתי כאילו חצויה, חלק ממני נהנה מהמוזיקה והסוריאליסטיות של הדבר – מי היה מאמין שמקהלה בפטיסטית שחורה תשיר בתוך בית כנסת אורתודוכסי?! חלק ממני רצה לברוח מהמקום, הפריע לי מאוד שכל זה התקיים מול ארון הקודש בתוך בית הכנסת עצמו, אולי הייתי מרגישה יותר בנוח אם זה היה בתוך אולם רגיל. אולי זה היה פשוט שבאופן מעשי העובדה שהאירוע היה בתוך בית כנסת נתן לאירוע אופי יותר דתי ופחות תרבותי. למרות שאני כן מאמינה שבסופו של דבר גם אנחנו וגם הם מתפללים לאותו אל רק שהם טועים בדרך ומייחסים קדושה ואלוהות לאדם (אני לא בקיאה באמונה הבפטיסטית אבל הם עדיין נוצרים) היה לי קשה עם השירים הדתיים באמת. אחרי 2-3 שירי גוספל ממש, עברנו לשירים קלילים יותר, ונשמה קרליבך (הבתשל שגרה כאן) הצטרפה אל המקהלה לכמה שירים. אין מה לומר, מקהלת גוספל שרה "כי בא מועד" – סוריאליסטי, אין מילים!!
מטרת הערב היתה ליצור דיאלוג בין-דתי ולציין את מורשתו של ד"ר מרטין לותר קינג שדגל בשוויון זכויות לכולם, גם הרב וייס וגם הכומר (brother??) דיברו על האמונה המשותפת והחיבור באמצעות המוזיקה והשירים.
חלק מהחוויה של יהודים בחו"ל שלא ממש קיימת בארץ היא באמת המפגש עם גויים, או אולי יותר נכון לומר שההרגשה שלי היתה שזאת הפעם הראשונה בה אני חושבת על היחס בין יהודים לגויים. כיום עם עידן ההומניזם והכפר הגלובלי הקטן מה באמת צריכים להיות היחסים בינינו??? האם צריך שיהיו מפגשים כאלה דיאלוגים בין-דתיים?
המוזיקה היתה מדהימה ולא היה שמץ של מסיונריות או תחרות למי יש אלוהים שווה יותר, אלא חיבור פשוט של שירים ומוזיקה, אבל עדיין אני עוד לא הגעתי למסקנה מה בדיוק הפריע לי שם. באותה מידה שנהניתי וצילמתי מלא קטעי וידאו מדהימים רציתי גם לקום ולצאת מהמקום. בסופו של דבר אני שמחה שהייתי שם וחוויתי משהו שלא הייתי מגיעה אליו בארץ.
לפני כמה שבתות "המרכז לשליחות ציונית" של בני עקיבא העולמית יצא ב"שבת שליחות", מתוך רצון לגייס את טובי בנינו ובנותינו למשימה הקשה של שליחות בתפוצות. ביקשו מכל אחד ואחת מאתנו השליחים כאן לכתוב קצת על הקשיים, הסיפוקים והחוויות החדשות. הבלוג הקטן הזה הוא קצה המזלג של החוויות והתחושות שעברתי ואני עוברת השנה, ברמה האישית פרטית וברמה האמונית שלא לדבר על המקצועית וכו' בעיקר המסר שרציתי ואני רוצה להעביר כאן הוא שיש כל כך הרבה מה לעשות כאן ועם ישראל זקוק לנו, הוא זקוק ליד מכוונת ולשעון מעורר שיבוא ויאמר - אתם שורש עקור מאדמתו ואתם נסחפים בזרם, תחזרו למקור תחזרו הביתה.
ט"ו בשבט שמח!!!
יעל.
|
|
כ"ו טבת תשס"ח, 04/01/2008
כמה תובנות על קור שלמדתי בחודש האחרון:
שלג יפה רק כמה שעות אחרי שהוא יורד, אחר כך הוא הופך לקרח מעצבן ומסוכן.
כפפות, צעיף וכובע הם הכרחיים בכל יציאה ממקום סגור
לא כל המגפיים מתאימים למזג אוויר גשום
שלא כמו בגן שלוליות הן לא דבר שכיף לקפץ בתוכו במיוחד לא עם נעלי ספורט
לא כדאי לתכנן טיול חורפי עם תחזית לשלג כבד
יש כזה דבר ללכת על המים!!!
כמו כל ישראלית מצויה חשבתי לעצמי בתחילת החורף, כמה כבר יכול להיות כאן קר יותר מישראל?? אני ותיקת שלגים בגוש עציון וחורפים רבים בירושלים, מה עוד אפשר לחדש בתחום?? אז זהו שטעיתי בענק. דבר ראשון שלמדתי היה להמיר מעלות פרנהייט לצלזיוס באופן אוטומטי – האמת שזה די פשוט, או לפחות ככה אמרו לי, פשוט מחסירים 23 מחלקים ב-5 ומכפילים ב-9 או משהו כזה. אני בנתיים גיליתי שיטות משלי לנחש את מזג האויר, בעיקר ע"י מחקר מעמיק של התמונות הקטנות שהערוץ המטרולוגי שם ליד כל יום, כמה פתיתי שלג שמו על יום שלישי? רק שלוש, אז זו תחזית קלה לשלג, יותר מחמישה, זה כבר 10 מעלות מתחת לאפס ויותר. כמובן שעל כל תחזית שלא תהיה אני מוסיפה עוד כמה מעלות לכפור שיש בבית מדרש, איכשהו עם כל התכנון המדהים של בית הספר שלנו יוצא שכל החימום "בורח" דווקא מבית המדרש, אז כל בוקר אני מתלבשת בסגנון הבצל (olgers are like onions – they have layers), לפי מערכת השעות של אותו היום. היום מתחיל עם 2-3 שכבות שעולות או יורדות לפי מיקום השיעורים במשך היום, עליתי לקומה 4 - סבבה אפשר להוריד את הסוודר, קומה 3 – נו טוב רק את הצעיף.
לפני כשבועיים סוף סוף זכיתי לחזות בפלא המדהים של יום שלג. קמנו לבוקר שמשי (יחסית כמובן), שמתי רק שכבה אחת וצעיף (יש לי כבר ארבעה צעיפים כאן), כשהגעתי לבית הספר קיבלתי מייל שהודיע על כוננות פינוי במצב של שלג. אמנם אצלנו היום התענן קצת אבל כוננות שלג??? לקראת הצהריים לאט לאט יותר ויותר תלמידים נקראו למזכירות והורים התחילו לאסוף אותם, מסתבר שבניו ג'רזי שקרה יותר מניו יורק כבר התחיל לערום שלג וההורים כמו כל הורה אמריקאי טיפוסי התחילו להילחץ. עד מנחה המנהל כבר הודיע על יום שלג ושהלימודים מבוטלים, בחוץ ירד ברד עדין, עדין בזה שאם הסתכלת דרך החלון היית צריך להתאמץ לראות אותו אבל אם עמדת בחוץ זה כאב מאוד. בקיצור לאור היום החורפי שנכפה עלינו החלטנו לחגוג את היום כהלכתו הכנו מרק, הבאנו סרט "מישהו לרוץ אתו" ובילינו את אחר הצהריים/ ערב בגעגועים שורפים לירושלים ולחום של קיץ ישראלי.
החידוש הגדול ביותר מבחינתי הוא לא השלג ממש למרות שכל אמריקאי שאני פוגשת חייב לשאול – נו, אז איך זה חורף אמריקאי, וכמו תיירת ישראלית טובה אני עונה בספק פליאה ספק תדהמה ממש קר!! החידוש הגדול הוא מה שנשאר מהשלג, שלא כמו בארץ שאחרי יומיים שלושה השלג נמס ונעלם, כאן השלג נשאר ונשאר, אחרי כמה ימים הוא משחיר והופך לקרח מחליק, סכנת נפשות ממש. אז מסתבר שיש תקנה עירונית שמחייבת כל בעל בית לגרוף את השלג ולפנות את המדרכה שממול לבית שלו. מזל שאנחנו משכירות את הבית, כי לעמוד בחוץ בקור עם מגרפה ולחצוב שביל בקרח לא נשמע הכי אטרקטיבי. מה לעשות שבמאה מטרים בין הדירה שלי לבית הספר יש כמה בתים ללא בעלים כך שכל הליכה לבית הספר וחזרה היתה כרוכה בתמרון בין שני צדי הכביש למצוא את המדרכות המפונות ואת הנקודה הנמוכה ביותר בשלג שנערם בצידי הכביש כדי לחצות אותו בלי למלא את המגפיים בשלג. עשיתי את המסלול כל כך הרבה פעמים שערב אחד כשכן יצא לי לעלות בטעות על מדרכה קפואה זכיתי גם לחוות עוד חוויה מפוקפקת של החלקה ונפילה על הקרח – וזה ממש לא אטרקטיבי. בכל מקרה כבר יש לי רעיון לפטנט די מגניב – מפלסת שלג למדרכות, שילוב של שואב אבק ומפלסת שלג שיעשה את העבודה הקשה, אמריקאים בטוח ילכו על זה, עוד מכונה שתעשה את החיים קלים!!
כמו השלג שקופא ההרגשה היא קצת שאני קופאת כאן, הסניף יקר לנו קצת קופא על שמריו, אמנם יש לנו קבוצה נאמנה של 5-6 ילדים אבל הם כולם בני 5-8, שבת שעברה זכיתי להעביר מפקד בנ"ע עם 8 חניכים "גדולים" ועוד 3 חניכות חדשות בנות שלוש, מכל מקום הן עמדו דום הכי יפה וידעו לבקש יפה מאוד את הסנאק הצ'ופר של סוף הפעולה. הבעיה המרכזית היא שוב להוציא את החניכים מהבתים, כרגע אנחנו עומדות מול מספר פרוייקטים שאמורים להעלות את בנ"ע על המפה עבור גילאי ה-ח בקהילה אבל בינתיים ההרגשה היא שיש כל כך הרבה מכשולים בדרך. אפילו הדבר היחיד שיש לנו, הסניף בשבת בצהריים מתסכל בגלל הגיל הצעיר של הילדים. יש דברים שמצליחים לנו כמו עונג שבת שארגנו בבית של אחד התלמידים מבית הספר ומסיבת חנוכה אבל שוב לפעמים הסיפור של צעדים קטנים ו-baby steps פשוט מתסכל.
ובדיוק ברגע שבו כלו כל הקיצין הגיע הרגע לו חיכינו, חופשת חורף!! אחרי תכנונים ארוכים החל משבוע במכסיקו ויעדים "חמים" אחרים החלטנו לצאת, ארבעתנו שליחות ריברדייל, מורן ועינב שתי שליחות בוסטון ורויטל, שליחת מנהטן ברכב אחד לטיול בכיוון דרומה, כשהיעד הסופי היה שבת באטלנטה, תקצר היריעה או יקצר הבלוג מלספר את תלאות הטיול אבל רק נאמר שלתכנן טיול בחורף אמריקאי זה דבר לא פשוט. גם אחרי שחזרנו מוקדם ובמקום שבת בדרום המדינה בילינו שבת בניו ג'רזי הקרה (אבל היה כיף ותודה להדס וליטל שליחות טינק) ויצאנו לעוד יום טיול קצר בפנסילבניה עדיין הגענו עד לשמורה רק כדי לגלות שהיא סגורה לחורף. מצד שני מצאנו אגם קפוא והצטלמנו לידו כשמתניה, שליח תורה מציון שהצטרף, "נהנה" מהדאגה האמהית של כולנו הבנות כשהחליט לקפץ לו על האגם הקפוא עצמו.
כרגע מינוס 10 מעלות בחוץ והתחזית היא לסופ"ש קר יותר, לחופשת החורף הבאה מה שלא יהיה היעד יהיה טמפרטורה חמה!!
שבת שלום,
יעל.
|
|
מעבר ליםמאת יעל רינג
מעבר לים, רחוק מהמשפחה, רחוק מהחברים. יעל בשליחות מארה"ב הרחוקה.
|
