נחיתה רכה

בין הרים ועמקים ירוקים, בצד אגמים כחולים כחולים גדולים שוכן לו מקום קסום. במרחק קפיצה קטנה מניו יורק, ישנו מקום בו השלטים בעברית ומכל עבר מדברים בעברית. כולם גרים להם בצריפי עץ, חיי פשטות, יש בית כנסת,
ויש לנו תפקיד חשוב לשמור עליו ולהזכיר לכל אלה ששם בחוץ, בשממה מי הם
בית מדרש וחדר אוכל בו מוגשות ארוחות שלוש פעמים ביום, הכביסה היא משותפת לכולם, ובלילות אפשר לראות הורים מסתובבים בחוץ עם מוניטורים להשגחה על הקטנים שישנים בבית….
ממש מקום של אידיליה, ציונות, שוויון, מוסר עבודה, ובארה"ב.

למקום קוראים מחנה מושבה, אמנם זוהי כבר הפעם השלישית שלי במקום והחוויה קצת שונה בכל פעם ובכל זאת אי אפשר שלא להתפעל מהמפעל הגדול הזה שנקרא מחנה מושבה. בכל קיץ מגיעים למחנה כ-1000 חניכים וצוות לבלות חודש או חודשיים של מחנה קיץ. תופעה נפוצה ופופולרית בארה"ב, שולחים את הילדים למחנה קיץ מרוחק "בהרים" שם הם מבלים בחברת מליון ילדים אחרים ועסוקים מבוקר ועד ערב בפעילויות שונות, ספורט, ברכה, חוגים שונים וכו'. מחנה מושבה מתגאה בהיותו מחנה בני עקיבא למהדרין, המחנה הוא אורתודוכסי, בכל שבת בערב יש מפקד בני עקיבא כללי לכל המחנה, כולם לבושים כחול לבן או חולצות תנועה, שרים את המנון התנועה והמנון המדינה ומצדיעים לדגל ישראל. המחנה הוא ציוני ברמה בלתי ניתנת להשוואה ביחס למחנות הקיץ היהודיים האחרים, מחנכים ומדברים על עליה וציונות בלי התנצלויות.

בנוסף לחניכים ולצוות האמריקאי יש במחנה משלחת ישראלית גדולה מאוד, כ-70 חבר'ה אחרי צבא או שירות לאומי שמגיעים לעבוד במחנה במשך הקיץ. את המשלחת פגשתי עוד בשבועות, עד כמה שביליתי שנה שלמה בחברת 3 חברותי לשליחות ורוב החברה שהסתובבתי אתה היתה ישראלית ברובה, אני לא יכולה להסביר את ההלם שחטפתי בשבועות מול כל הישראליות והעברית "לפנים". דברים קטנים כמו העובדה שלישראלים אין שום בעיה פשוט לשאול אותך באופן ישיר "אז בת כמה את???" הקולניות, כן כן, אנחנו מאוד קולניים, הסלנג הישראלי. קשה לי להאמין וגם קצת עצוב לחשוב שאחרי שנה כאן איבדתי חלק מהקשר ואולי חלק מהישראליות שלי. אני מרגישה שאני בשלבי נחיתה, עברתי את שלב הפרידות, הפשרתי מהלם המשלחת יש לי כרטיס טיסה ותאריך יעד ובעוד שבועיים אני בעז"ה נוחתת בארץ הקודש. אם לפני כמעט שנה הייתי צריכה להתנתק קצת כדי להיות מסוגלת לעלות על מטוס ולהפרד לשנה ארוכה עכשיו אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהחזרה לארץ.

ולכל מי שנמצא שם וחושב או מחפש לעשות משהו שהוא קצת מעבר לשגרה, קצת דחיפה לקצה, אני ממליצה בחום על שליחות ולא משנה איפה בעולם. שליחות היא יציאה לגלות לגלות את עצמך, לגלות את עם ישראל שם בחוץ ולחזור בן אדם קצת אחר, אבל עם מאגר שלם של חוויות ורגעים מדהימים, שנה שלמה של משברים ועליות, של מצבי קיצון בהם אתה מגלה דברים חדשים על עצמך, על העולם שלך, ועל עם ישראל.
יש לנו עם מדהים, עם שורד, ויש לנו תפקיד חשוב לשמור עליו ולהזכיר לכל אלה ששם בחוץ, בשממה מי הם, מהו היהלום הטמון בתוכם ושיש מקום מיוחד בו היהלום הזה נוצץ ומתגלה, עם כל הקשיים וכל חילוקי הדעות יש לנו תמיד את ישראל.

ספירת הגומר

לשמוע שירי לוחמים במבטא אמריקאי

ערב יום הזיכרון התשס"ח, אני יושבת בדירה מותשת מיום של ריצות ומנסה לספוג מעט אוירה של הארץ באמצעות שירים שקטים בגלגל"צ וערוצי החדשות, קבענו בנות הדירה "ערב שירי לוחמים" ולמרות שהשירים הם אותם שירים ויש גיטרה אין את אותה ההרגשה. אני חושבת שזו השנה הראשונה מזה חמש או שש שנים שאני לא אהיה מחר בבוקר בשעה עשר בהר הרצל. בשנים האחרונות אני ותהילה, חברה שלי, קבענו לנו הרגל להיפגש על הר הרצל בכל יום זיכרון וללכת דווקא לאותן חלקות מיותמות, אותן חלקות תש"ח שגם הבנים והקרובים של הנופלים כבר לא יכולים לבוא ולהדליק נר נשמה על קבר אהוביהם. בכל שנה אני מתרגשת מחדש מאלפי האנשים שממלאים את ההר, מהסיפורים המרגשים, העצובים ומתאהבת מחדש בחיילים שלנו, הגיבורים. וזה חסר לי כאן, חסרה לי האוירה בישראל, הסרטים בטלויזיה.

כבר כמעט חודש שמתרוצצים לי בראש אלף ואחת משימות, לדבר עם... לשאול את... להשיג, להדפיס ועוד מיליוני פרטים ועדכונים. במהלך גיבוש הרעיון המרכזי והטקסטים שיקראו בטקס ליום הזיכרון היה לי קשה מאוד לאזן בין הצורך לשתף ולגרום לתלמידים בבית הספר לחוות מעט מה"חוויה הישראלית" של יום הזיכרון הישראלי ובין התחושה העזה שבי כבר הרבה זמן, והרצון לצאת מהתדמית שלנו כמסכנים, כאלו שמשלמים את המחיר הכבד והמר של החלום ושמו מדינת ישראל. קשה מאוד לתת לתלמידים מעט מהחוויה הזאת של בכי ואובדן יחד עם גאווה במדינה שיש לנו, בצבא שלנו. לשמוע שירי לוחמים ושירי "יום הזיכרון" במבטא אמריקאי ולדעת שבמקרה הטוב הם מבינים את רוב המילים אבל לא את הרגש שמאחוריהן, לשמוע קטעי קריאה, ציטוטים מיוני נתניהו, המכתב הכל כך מדמם והכל כך קורע לב של גדי עזרא ולדעת שהקוראים אותם, עם כל ההשתדלות לא תופסים את האדם מאחורי המילים, המשפחות שמאחורי אותו אדם.

ובכלל חלק די גדול של התלמידים בכלל לא יכול לא רק שלא להשתתף בטקס באופן פעיל אלא אפילו לא יכול לצפות בטקס, במהלך הטקסים הן של יום הזיכרון והן של יום העצמאות יש כבר APs מבחנים שנקבעו במשרד החינוך האמריקאי, התאריכים הם שרירותיים ולא ניתנים לשינוי אפילו אם המדינה שלך חוגגת 60 שנה..

אני יושבת עכשיו בסלון והבנות לידי שרות "על כל אלה" והמילים פתאום כל כך חזקות עבורי, "על המר והמתוק" עם חודש לסוף השליחות מה שהיה היה, המר המתוק, הכיף והקשה. וכנ"ל לגבי פסגת השיא של השליחות הזאת, הטקסים מחר ומחרתיים, אחרי חודש של הכנות, נשארה רק דחיפה אחרונה לפני "השיבני ואשובה אל הארץ הטובה".

תחזיקו לנו אצבעות,

יעל

השתא בני חורין

לפני בערך 2000 שנה עם ישראל קם על משפחותיו, ילדיו ופקלאותיו עשו ארוחה קלה של כבש על האש "על מצות ומרורים" ויצא לטיול קצרצר שמאוחר יותר נודע בשם "יציאת מצריים".
לפני כמה חודשים טובים עלה בנינו השליחים רעיון מהפכני – אם כבר נשארים באמריקה לפסח בוא נרוויח כמה דולרים ונהנה מחג בבית מלון שווה בפלורידה, ונעבוד בקייטנה בבתי מלון היהודיים בפסח. הזהירו אותנו כבר מראש שאנחנו הולכים לראות את יהדות ארה"ב במיטבה, הזהירו ולא האמנו עד כמה צדקו. חברת הטיולים אצלה התקבלנו לעבודה מנהלת מספר בתי מלון ברחבי המדינה, היא סוגרת את המלון שבוע לפני החג ומכשירה את המטבח לפסח. כמויות עצומות של אוכל ושתיה מגיעות למלון והכל כשר למהדרין לפסח. בית המלון שלנו הוא בפלורידה, מלון 5 כוכבים מדהים ומגיעים אליו כ400 משפחות. כדי להפעיל את הקייטנה שכרו כ-30 מדריכים להפעיל ולבדר כ-400 ילדים בין הגילאים שנתיים עד 11, מתוכם הגענו 9 ישראלים לעבוד בחג.
ראשית כל, גילוי נאות, מעולם לא ביליתי סדר שלא עם המשפחה שלי, ובטח שלא בבית מלון. העובדה שהייתי כל כך רחוקה מהבית, במקום כל כך זר ויחד עם חבורה של חברה צעירים קצת הלחיצה אותי לקראת הסדר. כשהגענו לערב פסח עצמו נכנסנו לחדר האוכל של המלון, המקום היה מפוצץ בזרי פרחים לבנים בכל מקום ושורה של מלצרים שעמדו בכניסה וחיכו למשפחות אותם ישרתו במהלך החג כדי ללוות אותם לשולחן. לנו כמובן לא חיכה אף מלצר אבל כן חיכה שולחן ארוך, חדר האוכל העצום חולק למספר חדרים גדולים בנוסף לכך שכל פינה וחדר פנוי אפשריים נוצלו לאירוח סדרים אישיים עליהם שילמו האורחים תוספת מחיר – 150 דולר לפינה מגודרת בוילונות במסדרון ו-400 דולר לחדר פרטי ומלצר פרטי. בגלל שחדר האוכל היה מאוכלס במלא משפחות ואנחנו בעצמנו היינו כל כך הרבה, לא היתה אפשרות לעשות סדר אחד גדול לכל המדריכים ולכן באופן טבעי התחלקנו למספר סדרים לאורך השולחן. ה"סדר הישראלי" כמובן התארך מאוד בדברי תורה ושילוב מעניין של כל המנהגים והמסורות השונים שכל אחד שיתף מהבית שלו כך שבסופו של דבר פספסנו את המנות הראשונות של הארוחה ורק הצלחנו לקבל את המנה העיקרית של הארוחה.
אבל מי רעב??? רעב היה אחת התחושות שכבר שכחנו איך ומה היא. האוכל במלון!!
כמו שאמרתי המלון הופך כולו כשר, ואם חשבתם שתפריט כשר לפסח מורכב רובו ככולו מתפוחי אדמה, בשר ומצות, כאן פסח הוא פשוט חגיגה של מאכלים שונים. שלוש ארוחות מלאות כולל לחמניות, פנקייק ומאפינס בבקרים, פיצות ופסטה בארוחת צהריים ובין הארוחות ועד אחת בלילה, כדי שחס וחלילה אף אורח לא יתלונן על עקצוץ קל של רעב, יש את ה-tea room, 4-5 שולחנות עמוסים בכל ממתק וקינוח אפשריים, מגרעינים, שוקולדים, ועד גלידה וסורבטים, עד שמצאתי את פינת התה ממש כבר שכחתי מה רציתי לקחת משם. כל ערב מוגשת ארוחת ערב רשמית לשולחן, המלצרים מגישים לשולחן את התפריט היומי שכולל מנה ראשונה, מרק ומנה עיקרית שהיא בדרך כלל עוף בתנור, סוג של דג, עוד מנה מפוצצת ומנה צמחונית או בקיצור אכלתי עוף כל יום בשבוע האחרון ורמת הברזל בגוף שלי מגיעה לרמות מטורפות, שלא נדבר על רמת הסוכרים.
המזל הוא שהמלון מציע מגוון רב של שירותים חינם לאורחי המלון, בניהם מכון כושר וספא. ובהיעדר רכב אנחנו קצת תקועות במלון ולכן אם כבר אז כבר, התאהבתי במכשירים השונים. אבל כמובן שישנה גם העבודה, בין השעות עשר בבוקר וארבע אחר הצהריים אני ועוד חמישה מדריכים (כן כן בנים כולם) אחראיים לשלומם ורווחתם של כ-25 ילדים, באופן רשמי קבוצת הגיל שלנו היא 4-5 בפועל טווח הגילאים גמיש יותר והוא למעשה בין 3-7. התכנית מציעה למשפחות קייטנה בכל יום מימי החג ולמרבה הפלא ישנם הורים ששולחים את הילדים שלהם בכל יום כולל שבת וחג. אני מניחה שזו חלק מהתרבות כאן אבל מדהימה אותי העובדה שהורים מוציאים קרוב ל-10,000 דולר למשפחה ממוצעת לבלות את החג בבית מלון, ובמקום לבלות לפחות את החג ביחד כל המשפחה הם מעדיפים לשלוח את הילדים לקייטנה ככה שיוצא שהם רואים את הילדים שלהם לארוחת בוקר וארוחת ערב ובשעה תשע הילדים כבר ישנים. בנוסף לעבודה בקייטנה התכנית גם מתווכת בין ההורים לבין המדריכים ומסדירה לו"ז בייביסיטרים למעוניינים, אין ערב בו לפחות 3-4 מאתנו לא נמצאות בבייביסיטר במהלך הארוחה בין אם מדובר בחול המועד או בערב חג. למזלנו בערב החג הראשון התכנית לא אפשרה בייביסיטר להורים, למרות שאני בטוחה שהיו קופצים על ההצעה.
אם כבר מדברים על חג ראשון, ב"ה שנולדתי ישראלית (ותודה להורי שהביאוני עד הלום..) רק בגלל העונש של שמירת חג שני בכל רגל הייתי עולה לארץ, מעולם לא קינאו בי כל כך על דבר כל כך פשוט – היותי ישראלית, אמנם בפומבי כולנו לבשנו בגדי חג ושמרנו על החג אבל בחדרים ואפילו במהלך הקייטנה כשהיה צורך להדליק אורות או לכתוב שמות על המדבקות היה מוזר קצת להכנס לתפקיד גוי של שבת. היום בערב, מוצאי שבת חג שני של פסח, במבצע חשאי השגנו נרות ויין ונפגשנו כל הישראלים לבצע את הטקס הסודי של הבדלה.
המשפחות במלון כולן יהודיות, בכל פינה ממתין הגוי של שבת או מלצר המלון לשרת או לעזור בכל דרך אפשרית, כדי לעקוף את בעיית המעליות והמפתחות האלקטרוניים בכל בניין עומד איש תחזוקה של המלון והם כבר יודעים לגשת אלינו ולשאול אם אנחנו צריכים עזרה ואיזה מספר חדר אנחנו.
מדהימה כמות היהודים והמגוון הרב של "דתיות" כאן, ישנן משפחות דתיות על גבול החרדליות, החליפות לגברים, פאות וחליפות מהודרות לנשים ובגדי שבת מצועצעים לבנות ומצד שני משפחות יותר מסורתיות שיקחו את הילדים לבריכה בחג ובשבת, האמהות מסתובבות בבגדי ים עם בגד קצרצר מעל והילדים בבגדי יום יום גם בשבת. יש במלון גם הרבה משפחות מדרום אמריקה שבאו לבלות את החג בפלורידה הקרובה, ומשפחות ישראליות שבאות לבלות את החג עם המשפחה בארה"ב. בקיצור עם ישראל כולו בא לחגוג את חג החירות ולבלות כבני מלכים ממש ובאמת בעז"ה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" – מעולם המשפט לא היה כל כך נכון עבורי כמו השנה.
חג שמח,
סופרת כבר הימים חזרה הביתה לארץ
יעל.

פיגוע במרחק

פיגוע

אחרי הדרמה של הבלוג הקודם, נכנסתי בהילוך גבוה לפעילות בבית הספר להעלאת המודעות למה שקורה בארץ. המורות לעברית ניגשו אלינו וביקשו מאתנו להעביר יחידה בשיעורי עברית על המצב בשדרות ואשקלון ולהסביר את מהלך האירועים שהוביל להסלמה ולירי הקסאמים וגראדים על אשקלון. מאותו רגע פחות או יותר ביליתי על הרגליים בריצות להשיג מידע עדכני ומהימן – לא תאמינו כמה הסתה ושטויות יש באינטרנט – על מה זה קסאם, איך קסאמים הגיעו בכלל מלכתחילה לשדרות, וכמובן מה קרה בארץ בשבוע וחצי האחרונים.
בכל הפעמים שהעברתי את היחידה על המצב בדרום הפריעו לי כמה דברים, ראשית מאוד מפריע לי ההצגה של ישראל כמקום שהוא רק מסוכן, בו חיים אנשים מסכנים שמסכנים את חייהם; דבר שני שמאוד הפריע לי היה יותר אישי, למה רק עכשיו נזכרנו להתעורר ולעשות משהו בנידון כאן בבית הספר. הפידבקים היו מאוד חיוביים, הרבה ילדים ניגשו אלינו אחרי היחידה ושאלו מה יש לעשות? איך הם יכולים לעזור? מאוד הפתיע אותי השאלה כי באמת לא היתה לנו מטרה מעבר להעלאת המודעות שלהם למצב בישראל, אבל זה מאוד חימם את הלב.
תוצאה מאוד לא צפויה היתה כשהעברתי את היחידה בכיתת השמיניסטים, אחרי התגובות של הפוסטרים שהצבנו בבית הספר קצת הרגשתי כאילו אני נכנסת למצב מלחמה. במהלך היחידה הסברנו על המצב ומה קרה בארץ שהוביל לירי על אשקלון וההשלכות של הירי בישראל והצגנו סרט על שדרות. אחרי היחידה ניגש אלי אחד התלמידים והתחלנו בדיאלוג מאוד מעניין על המצב ושאלת האחריות של מדינת ישראל לנעשה בתוך עזה. במהלך השיחה הוא התוודה בפני שהוא היה חלק מקבוצת התלמידים שתלו את הפוסטר הפרובוקטיבי בתגובה לזה שאני תליתי, הוא טען שמבחינתו זה נעשה כתגובה צינית, "חשבנו שזה יהיה מבדר", כאב לי מאוד והיה לי ממש חשוב להמחיש לו עד כמה תמונה כזאת היא ממש סטירה בלחי עבורי ועבור כל אחד מהשליחים בבית הספר. עוד יותר כאבה לי העובדה שהוא ילד אינטיליגנט שיודע איפה הקו עובר בין ביקורת ושנאת ישראל ובכל זאת לא ראה בעייתיות בתליית תמונה של חייל מכוון נשק כלפי ילד פלסטיני.
לצערי הפיגוע בארץ "עזר" לי "ליישר" את הקווים והמחיש עוד יותר את הקורבן שמדינת ישראל משלמת בעד "שלום". זה התחיל בהתלחשויות בין השליחים – "שמעת מה קרה בארץ?" יש סוג של צורך להעביר את המידע לכל מי שאפשר, מצד שני אחרי כל מה שהיה בבית הספר ממש לא היה לי את הכוח להיות זאת שתבשר את הבשורות הרעות. מייד כששמענו על הפיגוע רצנו למחשבים, כל ישראלי בבית הספר היה צמוד למסך אם חדשות ערוץ 2, אם חדשות רשת ב', כל סוכנות חדשות כלשהי שתתן מידע כלשהו. עד כמה ששכלית אתה יודע שהמידע שקיים כיום באינטרנט הוא המידע הכי עדכני שיש כרגע וגם בארץ לא יודעים יותר מזה אי אפשר שלא לחוש תסכול וחוסר אונים מוחלט מעצם העובדה שאני לא בארץ עכשיו, אני לא יודעת מה קורה, אני לא יכולה להרים טלפון לכל מי שאפשר ולשמוע יותר פרטים. במקביל המוח עובד במהירות ומנסה לעבד את המידע ולהצליב עם פיסות מידע אחרות, זה קשור לטילים באשקלון? צה"ל נכנס שוב לעזה? מי אני מכירה שלומד במרכז????? מי יכול להיות שם? מה לעזאזל קרה שם?
כמובן שבהתחלה השמועות רצות – יש מחבל נוסף שמסתובב בירושלים, יש מעל 10 הרוגים ויותר מ-40 פצועים, והמחשב הארור לא מתעדכן מספיק מהר!!!! התסכול הוא פשוט משגע.
בבית הספר המנהל הפסיק את השיעורים באמצע והודיע על הפיגוע ובמהלך תפילת מנחה אמרו מספר פרקי תהילים. התסכול רק גבר כשילדים התחילו לבוא אלינו בשאלות, איך מסבירים לילדים מה ההלם הגדול, מה החשיבות של מרכז כישיבה או מעצם המיקום שלה במרכז ירושלים. בסופו של דבר נשארתי ערה עד שתיים בלילה כדי לשמוע את חדשות הבוקר בישראל ולקבל את רשימת שמות הנרצחים.
למחרת היתה מתוכננת הרקדה לכבוד ראש חודש אדר, אולי מהיותי ישראלית, לא הרגשתי קונפליקט עם העובדה שאתמול היה פיגוע נורא בארץ והיום אני רוקדת לכבוד ראש חודש אדר. אבל בתחילת ההרקדה אחד הרבנים דיבר על הרוח הישראלית שגם בשנים הקשות ביותר באינתיפדה באותו פורים לפני כמה שנים שהיה פיגוע כפול בקו 18 יום אחרי יום עדיין המשיכו לחגוג ולרקוד ולשמוח בפורים במקביל לאבל על הנרצחים. הוא סיפר על שלט שהיה תלוי בישיבה בה למד באותה שנה בארץ בו אחד האברכים כתב "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה".
ההרקדה תרשם בדברי הימים של בית הספר כאחת החזקות שהיו.
חודש טוב,
בצפיה לבשורות טובות,
יעל.