בעיית החיילות בצה"ל התפתחה מאוד בשנים האחרונות. בשלב מסויים של השירות הצבאי ניסיתי לשאול את עצמי מה בעצם קרה פה. מה שונה יום מיומיים.
מי שנתן לי נקודת פתיחה לניתוח הבעיה היה הרב אליעזר מלמד שבמאמרו ב"בשבע" לפני שבועות אחדים כלל את נושא הבנות בצבא כחלק מנושא רחב יותר - "הציבור התורני".

בשנים האחרונות מעודדות הפמיניסטיות את גיוסן של בנות לתפקידי לוחמות ותומכות לחימה. על מנת לפתור בעיות הנובעות מהתופעה הנ"ל הוציאה הרבנות הצבאית ו"מנהלת השילוב הראוי" נייר הכולל קווים מנחים בנוגע לפעילות מעורבת. בניגוד לנדמה לעיתים מהפרסומים בתקשורת הדתית, הכללים הללו בדרך כלל פחות-או-יותר נאכפים מתי שהחייל הדתי מעוניין שהם יאכפו (ולצערנו - לא תמיד הוא מעוניין).

זה לא שפתאום אין בעיות צניעות וכל הבעיות נפתרו, ולצה"ל יש עוד הרבה מה ללמוד בקשר לדיני צניעות. הבעיה היא הרבה פעמים במקום אחר, עמוק יותר.

 

משך שנים חיילים דתיים (וחיילי "הסדר" בכללם) שמעו קורסי-כיתה (להבדיל ממד"סים) מחיילות, ואיש לא ראה בכך בעיה.
נראה כי הבעיה צפה על פני השטח עם עליית ההיקף של חיילים שגדלו בחברה נפרדת לחלוטין, תנועת "אריאל" כמשל וישיבות בסגנון דומה. הללו, החיים בחברה נפרדת לחלוטין כל חייהם רואים בעצם המפגש עם החיילות (ולמעשה - כל בת/אישה אחרת בסביבתם) כבעיית צניעות. הבעיה הזו קיימת גם בהמשך חייהם אולם בצבא (היציאה הראשונה מן החממה) הבעיה מתפרצת בצורתה הקשה ביותר. תוסיפו לכך את ה"חיבה" שלהם כלפי צה"ל ותבינו מה פתאום קרה פה.
אם לרבים (ואני בניהם) העובדה שהחיילות בבסיס יודעות שבחיילים דתיים לא נוגעים מספיקה על מנת לשמור על אורח חיים דתי ונקי מבעיות צניעות פחות או יותר, אצל הללו ישנן נורמות אחרות, שבהן, כנראה, צה"ל יאלץ להתחשב.

 

 

בפעם הבאה: המשך הדיון בתופעה ואלמנטים אחרים שלה. חזרה לימי תנועת הנוער ועוד כמה נושאים מעניינים נספחים.

לוגו העמותה

 

נתבקשתי היכנשהו לפרסם את אחת מהפעילויות של העמותה הזו, שהוקמה על ידי צעירי
נקודת הפתיחה שלהם נראית בעייתית למדי. הם מוחים על עוולות ובצורה סלקטיבית - מה שהתקשורת השמאלנית אוהבת.
ם דתיים מאזור ירושלים באביב תשס"ד. לכאורה - לא ראיתי בכך כל רע. די מהר הבנתי איך ראשיה של העמותה הזו  עובדים ומהו כיוון החשיבה שלהם, שגרם לי לחשוב פעמיים אם זה מה שאני מעוניין לעשות.

 

אם נכתוב בקיצור: העמותה הזו מנסה לקדם את כל מה שנטען ע"י השמאל הקיצוני שהציבור שלנו הזניח.

 

אי אפשר להשתחרר מהחשיבה כאילו כל קיומה של העמותה ופעילויותיה מקורו במטרה לנפץ את המוסכמה הבדויה שהועלתה וקודמה ע"י התקשורת הישראלית על מנת להכפיש את הדתיים והמתנחלים.

משך שנים רדפה אותנו התקשורת בטענה שהזנחנו את הנושא החברתי ו"ברחנו" לגבעות יהודה ושומרון - והיא באה ע"מ למלא את החסר לכאורה או החסר האמיתי.

השמאל רודף אחרי ה"קפיטליזם החזירי" - היא מתנגדת לו ופועלת עם מבט סוציאליסטי (שמאל - אמנם כלכלי אבל שמאל).

נחמד מאוד (ולא שאני מזלזל) להילחם בשביל הנכה במסעדה בירושלים או בתל אביב - אבל זה מה שהתקשורת אוהבת.

 

לא ראינו את פעילי העמותה נלחמים נגד רמיסת זכויותיהם של עקורי גוש קטיף. הללו, שרומו ורוששו על ידי השלטון, לא קיבלו סיוע מהעמותה הזו ודומותיה מחשש להשתייכות פוליטית ולכתבות לא אוהדות בתקשורת. ניתן גם לראות בכנסים השונים של התנועה נואמים מהשמאל הקיצוני שתפסו טרמפ על הבמה הנוחה ועל הציבור באולם.

לא ראינו אותה נלחמת על זכותם להתפרנס בכבוד של המורחקים בכל מיני צווים ולא ראינו אותה נלחמת על דברים אחרים, שכל חטאם היה שהם נספחים למאבק על ארץ ישראל.

אני עדיין לא גיבשתי באופן סופי דעה כלפי העמותה ופעילויותיה (הברוכות, לפחות בחלקן) אולם במבט ראשוני - נקודת הפתיחה נראית בעייתית למדי. הם לא באים עם איזו תפיסה כלכלית-פוליטית מסודרת אלא מוחים על עוולות ובצורה סלקטיבית למדיי - מה שהתקשורת השמאלנית אוהבת ולאו דווקא מה שחשוב יותר.

 

נוסעים באוטובוס לכיוון צפון, על כביר מספר 4. מול העיניים שלט מאיר עיניים "צומת השרון, 500 מ'".

 

אם תשאלו אנשים שגרים באזור נתניה על "צומת השרון", ספק אם ידעו לספר לכם במה מדובר. לצומת הזו יש שם אחר, הרבה יותר נפוץ: "בית ליד".

"בית ליד" היה כפר ערבי שיושביו ברחו במלחמת העצמאות.
לכל המקרים שהזכרתי  יש מכנה משותף אחד: רצון של מישהו לשנות את ההיסטוריה

 

אם תסתובבו ליד המחנה הצבאי בלב תל אביב תוכלו לראות שלט מאיר עיניים "מחנה רבין, על שם רב אלוף יצחק רבין". כל העולם יודע שיש שם למחנה הצבאי הזה: "הקריה".

 

אם תשאלו בפתח-תקווה על קיומו של "מרכז רפואי רבין", יסתכלו עליכם במבט של משוגע שנחת מהירח. כל מי שגר בסביבה יודע שיש בית חולים ברחוב קפלן בעיר, "בילינסון" שמו (יש גם את שניידר לילדים, אבל זה לא קשור).

 

אם תשאלו מישהו במדינת ישראל אם שמע על "כביש יצחק רבין", הוא לא יבין על מה אתם מדברים. כמובן - מדובר בכביש שש.

 

תוכלו לשאול גם איך מגיעים לקניון אבנת. איש לא יבין אותכם. תשאלו "הקניון הגדול" - וכל פתח-תקוואי מצוי (או אפילו שאינו) יוכל לענות לכם איך מגיעים לשם (אם כי, לאחרונה זה נהיה קצת מסובך, בעקבות עבודות בנייה בסביבה).

 

 

לכל המקרים שהזכרתי (ולרבים אחרים, שלא עולים לי בראש נכון לעכשיו) יש מכנה משותף אחד: רצון של השלטון לשנות את ההיסטוריה. פעם זה בשביל להעלים את העובדה שהיו פה פעם ערבים והיום גרים פה שמאלנים, פעם כדי להלל איזה ראש ממשלה לשעבר שנרצח בנסיבות מסתוריות ומעוד כל מיני סיבות שידועות כנראה רק למי שקובע את שמות הרחובות, בתי החולים, בסיסי צה"ל, הכבישים והיושב במרומים יודע מה עוד.

 

 

 

אצל האיש ברחוב - זה לא ממש עובד. המפקד יגיד לך ש"תיסע מחר בשמונה בבוקר לבית ליד", נהג האוטובוס יקרא ברמקולים "בית-חולים ביילינסון", ובחדשות אף פעם לא תשמעו על "דרך יצחק רבין" אלא על כביש שש.

 

ככה זה, יש דברים שאי אפשר לשנות, ואולי טוב שכך.

בשבוע שעבר, לאור העובדה שהייתי בתורנות עד שישי בצהריים (תורנות, שהונחתה עליי ביום חמישי, מה שלא אפשר לי להתארגן), נאלצתי "לסגור" לילה בבסיס.

מכיוון שאין לי חדר קבוע, ישנתי במזרון על רצפה של מבנה יביל בבסיס.

 

את התורנות סיימתי בשעה 22:00. הגעתי לקראוון הנ"ל ושם התחלתי להבין שאני בצרות. היה פשוט קר.

היה שם מזגן עתיק שעובד מעולה בדרך כלל, אלא שמנגנון החימום של הנ"ל לא ממש עובד.

 

הצלחתי איכשהו להירדם בסביבות השעה 24:30 בערך, התעוררתי באמצע הלילה, נרדמתי איכשהו שוב, והתעוררתי בחמש. לא יכולתי לישון. רעדתי מקור כמו עלה נידף בסופת טורנדו. מתישהו בבוקר התחילה לצאת השמש מה שהפך את החיים במבנה לקצת יותר נסבלים.

 

 

בשלב הזה, התחלתי לחשוב על אלו שגרים בקראוון כל השנה.

התחלתי לחשוב על אותם צדיקים הגרים בקראוונים עתיקים במצב מזעזע שהובאו בדרך לא דרך לגבעות, אוטובוסים ישנים שעברו "הסבה", על תוושבי הגבעות ביהודה ובשומרון.

 

התחלתי לחשוב על אלו שנעקרו מבתיהם היפים בלב גוש פורח וגרים במבנים מתפוררים המכונים "קראווילות". מבנים, שאולי צבועים יפה מבחוץ ועם גגות אדומים (וכמו שפירסמתי בעבר - לא כולם), אבל מתפוררים, קפואים בחורף, לוהטים בקיץ וקטני-מידות. הג'וקים חוגגים שם ביום והעכברים חוגגים בלילה.