אני בבסיס. יוצא מהמשרד הממוזג לרגע. על השולחן בחוץ זרוק עיתון של אתמול. "ידיעות" אני חושב שזה. בעמוד השער כתבה עם רקע כחול בהיר (המשחק שלהם עם הצבעים זה משו). הכתבה עסקה בשערוריה לפיה משרד החוץ מימן ומעודד תיירות "ורודה" (כלומר - של הסוטים מהסוג של המצעד - הומואים ולסביות) לישראל.

 

 

כהרגלי, חיפשתי לקרוא את מה שכתוב בין השורות. את המסקנה שלי אני חושב שאני רוצה לספר גם לכם.

 

הכתבה בידיעות, הייתה חיובית כלפי המשרד (כצפוי), המשיכה והסבירה לקוראים את עמדתו ה"מקצועית" של המשרד, בכך שהמשרד מעודד כניסתם של תיירים היכולים לקדם את הכלכלה, וש"זוגות של סוטים נחשבים ככאלה בעלי הכנסה פנויה גבוהה מהממוצע", ולכן עסקי תיירות מעוניינים בהם.

 

אני לא מבין גדול בכלכלה, אבל קצת אני יודע.

הכנסה פנויה, בהקשר שלנו, זו בהכנסה אחרי מיסים ועלויות שונות. כלומר - הכנסה שניתן להפנות לבילויים ובזבוזים, או לחיסכון להמשך החיים.

 

נחזור לכתבה על הסוטים, והפעם נקרא מבין השורות.

 

לזוג נורמלי ונשוי יש הוצאות על ילדים, חינוכם, דירה גדולה יותר וכו', מה שמקטין את ההכנסה שאותה הם יכולים להפנות לבילויים וטיולים.

גם אם יש להם משכורת גבוהה יותר - לרוב העדיפות תהיה הילדים הרבה לפני בילויים יקרים בחו"ל. כמובן - יש כאלה שאצלם המצב הפוך אולם בגדול זו הסיטואציה.

 

אצל הנהנתנים והסוטים הדבר הפוך:

כשבן אדם חושב רק על תאוותיו ויצריו האפלים, הוא לא יחסוך כסף אלא יבזבז אותו בבילויים ראוותניים ויקרים.

לזוג של חובבי בני מינם אין הוצאות על ילדים (שאין), ולכן, יש להם יותר כסף לבזבוזים ולטיולים בעולם. ה"גאוותנים" (אגב, תרגום קלוקל מאנגלית) חושבים רק על עצמם ועל התאוות שלהם, ויש מי שמנסה לנצל את זה כדי לעשות לביתו כמה שקלים.

 

 

ולא מדובר רק ביקירנו הסוטים. התפרסם לאחרונה ברשת כי קונסוליה ישראלית בארה"ב קידמה והפיצה תמונות של קצינות בעבר ובהווה, כשהן דוגמניות בבגדי ים, וזאת על מנת למשוך ולקדם תיירות של נהנתנים צעירים, שיבואו ארצה בעקבות הדוגמניות וחופי הים של תל אביב. התמונות פורסמו בעיתונים רדודים שעיסוקם בתמונות מהסוג הזה, שאותם קונים (לפי אותו מקור), גברים בני 18-35 רווקים ונטולי דאגות.

 

 

נהנתנות, בליינות, בזבוזים, ניקור עיניים במצעדים גאים במרכז העיר. זה הכל, ושום דבר מעבר.

מוצאי החג, כניסה תמימה לדף הבית של ערוץ שבע והנה כותרת:

אמנסטי: ישראל ביצעה פשעי מלחמה בלבנון. ארגון אמנסטי מאשים את ישראל בבצוע פשעי מלחמה במהלך מלחמת לבנון השנייה ובהפרת זכויות אדם של פלסטינים בשטחי יש"ע.

שניה אחר כך נזכרתי במעשה שהיה לפני קצת יותר משנתיים וחצי, בפורום הארצי באתר של עזרא.
באותה התקופה, סוף תשרי, התפרסמה באחד הפורומים מודעה מטעם ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" המעודדת את הגולשים באתר להשתתף בפעילות "למען זכויות אדם". שאר הגולשים צחקו, אני דווקא הרמתי את הכפפה ברצינות, וכך כתבתי, תוך שימוש בטרמינולוגיה שלהם:



בס"ד

לכבוד,
ארגון אמנסטי לזכויות אדם,
באמצעות דואר אלקטרוני.

לאחרונה נתקלתי בתקשורת הישראלת שרה"מ מתכנן לבצע טרנספר ... בדרום רצועת עזה ובצפון הגדה המערבית.
בין השאר הוא מתכנן גירוש והגליה של יותר מ-8500 אזרחים תמימים שכל שפשעו הוא שהם גרים באזורים הנ"ל ושהם מגזע אתני יהודי.

אנו מארגנים מאבק ציבורי נגד יוזמת הטרנספר הגזעני, ומבקשים את עזרתכם בארגון המאבק היקר ובמימונו.

ניתן למצוא עלינו פרטים בכתובת הבאה:
www.katif.net/mate

בתקווה ותוכלו לעזור לנו לשים קץ לזוועה,
נוער שאכפת לו.


האמת, לא ציפיתי מהם להרבה, אבל להפתעתי הם כן טרחו לענות לי, והעזו להיעלב:


שלום,
פרסום רשת הנוער לזכויות אדם באתרכם לא נעשה לשם התרסה או לשם פגיעה באמונתכם.
אמנת זכויות האדם הבינלאומית דוגלת בחירויות שונות ובינהן חירות המחשבה והביטוי.
עם זאת, אין קשר בין דעותי או דעותיך הפוליטיות ובין עניין זכויות האדם ולא היה צורך בתגובה שאינה הולמת בה זכיתי.
אם פרסום רשת הנוער פוגע ברגשותיכם, התנצלותי הכנה ותרגישו חופשי להוריד את ההודעה מאתרכם.
בתודה מראש,


דפי

 

ואני בסך הכל ביקשתי עזרה במניעת עוד פשע שלטוני... מה עשיתי ?

בתור לובש מדים, נאסר עליי בפקודה ליסוע בטרמפים, למעט כאשר הטרמפ יוצא מבסיס צבאי. אם נוסיף את כרטיס ה"חוגר" שלי שמאפשר לי נסיעה באוטובוסים וברכבת חינם, נגיע למסקנה שאני מסתובב הרבה מאוד בתחבורה ציבורית.
סיבות אלה, ואחרות (הורים...) הביאו אותי במהלך השנים האחרונות להסתובב ביו"ש בעיקר בתחבורה ציבורית. עכשיו אני כבר שומע את פרצי הצחוק מהתגובות, על התדירות העלובה (לרוב) וזמני הנסיעה הארוכים, ובכלל "הכי טוב טרמפים", אבל לא נורא, תתאפקו ותקראו עד הסוף.

 

האמת היא, שהטרמפים, לענ"ד, פוגעים בההתיישבות.

 

"טרמפים" משמעותם רכב פרטי. כאשר נער או נערה ממתינים לטרמפ ישנו מישהו אחר שמשלם את הדלק ואחזקת הרכב על הנסיעה הזו. עם הזמן, הנער והנערה שלנו ייתחתנו ויזדקקו לרכב על עלויותיו המטורפות, ובדרך יעצרו לדור הבא שעכשיו נוסע בטרמפים וחוזר חלילה.
"אגד" מוציאה אוטובוס מי-ם לבני ברק בתדירות של כל 5 דקות, היא יודעת שהציבור החרדי ימלא את האוטובוס עד שלא יהיה מקום אפילו לעמוד.
 נכון, ישנם יישובים ומקומות קטנים שמדובר בכורח המציאות, אולם מדובר בחלק מהמציאות שלענ"ד - ניתן וחובה לשנות.

הטרמפים הם תופעה פחות או יותר יחידה להתיישבות (גם בגליל ובנגב). במרכזי הערים כמעט ולא תראו טרמפים כשיטת תחבורה יום-יומית לבית הספר או לישיבה. יש אוטובוס או מוניות שירות ולמי שיש רכב - יש. תוסיפו את בעיית הפקקים החמורה במחסומים על הקו-הירוק או סתם במרכזי הערים, תופעה שאני סובל ממנה יום-יום בבוקר (להגיע מפ"ת לצ. רעננה - לוקח לעיתים יותר מ-3/4 שעה!!!) ותגיעו למסקנה שהרכב הפרטי הוא מבזבז זמן ברמות מטורפות.

 

"אגד" וקווי ה"מהדרין" לחרדים.

 

"אגד" אינו פילנטרופ. הציבור החרדי דרש אוטובוסים שבהם לא נוסעים במרכזי הערים, אלא רק משכונה חרדית בעיר הזו לעיר אחרת, והוסיף ודרש את כל השטויות וההמצאות של הציבור החרדי ("מהדרין" אעלק). אגד הסכים והציבור הזה דואג לקיים את הצד שלו בעיסקה. כאשר "אגד" מוציאה אוטובוס מי-ם לבני ברק בתדירות של כל 5 דקות, היא יודעת שהציבור החרדי ימלא את האוטובוס עד שלא יהיה מקום אפילו לעמוד.

 

ניקח לדוגמא את בית-אל: ליד היישוב ישנו בסיס צבאי ענקי. לאור קיומו של הבסיס הזה, אגד שולחת לבסיס (וליישוב) אוטובוסים בתדירות של פעם בשעה-שעה וחצי. והנה זה פלא - ברגע שיש אוטובוס בשעות סבירות ותדירות נסבלת, התגלה די מהר כי גם תושבי היישוב ממלאים אותו, מה שעודד הוספה של אוטובוסים גם בשעות שבהם אין או אין כמעט חיילים. האוטובוס האחרון מבית אל - בשעה 23:30. מכובד בהחלט.

מי-ם לקרית ארבע/חברון יש אוטובוס כל עשרים דקות בממוצע, פשוט כי יש מי שימלא אותו.

 

כאשר האוטובוסים מלאים אפשר להתעקש ולהילחם על עוד אוטובוס בלילה או בצהריים גם אם הוא פחות מלא, וגם על קיצור המסלול שלו. אפשר גם (למשל) לתעדף את האוטובוסים במחסומים ובכך לקצר את זמן ההגעה שלהם או דברים מהסוג הזה.

 

 

לענ"ד, תחבורה מסודרת ונוחה תקל את חייהם של תושבי יו"ש, ותעודד אנשים שעד היום חששו לגור ביישובים ולתת להם זריקת מרץ. "אגד" כבר הוכיח בעבר שהוא נוסע לכל מקום בכל מזג אוויר או מצב בטחוני, ויעשה את זה בשמחה רבה יותר כאשר האוטובוסים יהיו מלאים.

(או - סיפור קצר וכמה מסקנות על האינטרנט וניצולו למען עם וארץ ישראל)

 

את האתר של תנועת הנוער עזרא קיבלתי לידיי לפני כשש שנים. בתחילה הסתפקתי בחידוש בסיסי של האתר כפי שקיבלתי אותו בירושה ומאוחר יותר התחלתי לפתח אותו מחדש.
באותה תקופה התחיל שם המהלך של ניצול האינטרנט ככלי זול ויעיל להעברת מסרים לאומיים וארגון פעילויות ... הלחץ החברתי והדינאמיקה של מערכת הפורומים עשו את שלהם.

 

לאור העובדה שהייתי אז תלמיד "חרוץ", עיקר הפיתוח (למעשה התרגום) נעשה בחופשת פסח, ובה' אייר תשס"ב עלו האתר והפורומים. מאז כל שנה השתדלתי לשפץ משהו (לעיתים קטן ולעיתים גדול) לקראת התאריך הזה, עם או בלי קשר ליום העצמאות. השנה - בחרתי לעצב מחדש את כל האתר.

 

האמת היא שאתרים לציבור הדתי הצעיר היו כבר קודם, ופורומים לתנועות נוער אחרות גם הם היו קודם (למשל בנ"ע בכיפה) אבל לראשונה בארץ, הרבה לפני שכל הנושא הזה של "רשתות חברתיות" בסגנון MySpace ואחרים נהיה פופולארי, עלתה מערכת שפנתה לקהל יעד מצומצם-דלוקס: נוער דתי. כדי לצמצם עוד יותר את הטווח חילקתי את הפורומים לסניפים (ובהמשך גם לגרעינים).

עוד דבר שהיה אז לא נפוץ - חוסר אנונימיות. גולשים הזדהו (למעט כמה שזרקו לשון הרע והלכו) בשמם המלא ובכתובת (סניף), דבר שגרם לעמידה מאחורי הדברים שכתבו ולרמת דיון גבוהה יותר מהמקובל בגילאים הללו.

 

עם השנים המערכת התפתחה, היו גם כמה מאבקים בתוך התנועה שהופיעו בה במלוא העוצמה וחלקם גם דלפו לתקשורת. אתר Ynet עשה בזמנו כתבה על ניצול ציני של ועידת התנועה, והעברת מהלך מגוחך של סגירת מערכת המסרים שם בתואנות של צניעות, אבל ההחלטה הזו היא רק תאונת דרכים בשולי הדרך של האוטוסטרדה הענקית.

 

אבל זה בכלל לא העיקר.

באותה תקופה התחיל שם (במקביל לפורום בנ"ע שהתנהל בכיפה) המהלך של ניצול האינטרנט ככלי זול ויעיל להעברת מסרים לאומיים וארגון פעילויות. החל מהנהגת הנוער של עזרא, המשך בפעילות לשחרור אסיר-ציון יונתן פולארד, ובתקופה שלפני הגירוש חלוקת סרטים כתומים וכיוצא באלה. גולש אחד זרק ש"היום בשעה 4 בצומת גנים מחלקים סרטים כתומים" והלחץ החברתי והדינאמיקה של מערכת הפורומים עשו את שלהם.

גם מי שלמד במקום פחות דתי או אידיאולוגי והקשר שלו לתנועה היה חזק יותר או חזק פחות נחשף לכל הפעילות הזו ולא אחת גם הצטרף אליה.

אבל נחזור לעזרא:

בחופשת הפסח לקראת סוף השביעית, כותב שורות אלו שיער שבמוקדם או במאוחר יצטרך לעזוב את הבית. לא היה ברור לי אם זו תהיה ישיבה, הצבא או כל רעיון אחר. היה לי רק ברור שחיבור קבוע לאינטרנט יהיה הרבה יותר קשה להשגה. בשלב הזה התחלתי להתעניין בתחום המרתק של תקשורת ניידת. זה התחיל באתרי אינטרנט לפלאפונים דור שני (בשפה המקצועית: WAP ו-WML), המשיך בפיתוח מערכת פורומים שלמה על גבי הפלטפורמה הזו.

בה' אייר באותה שנה חשפתי את האתר הסלולארי של עזרא, שכלל בעיקר את הפורומים ומערכת המסרים שנלוותה אליהם, בתוספת כמה לינקים קטנים להורדת רקעים וצלצולים הקשורים לתנועה.

בזמנו (עד שמישהו ביקש ממני להוריד ואמר שזה לא חינוכי) הרצתי באתר קמפיין שכותרתו הייתה "משעמם לך בשיעור? כנס לאתר הסלולארי".

 

עד מהרה ההימור התגלה כמוצלח. לאור עלויות הגלישה המצחיקות גולשים רבים החלו להיכנס לאתר, אם ע"מ לנצל זמן מבוזבז פה ושם ואם ע"מ לחסוך בעלויות של הודעות SMS. מעתה גם מי שלא היה נגיש למחשב היה יכול להיות שותף פעיל, דבר שכמובן סייע לפעילויות שאורגנו בעזרת האתר.

לא יותר מדי אחר כך הגעתי למערכת ערוץ 7 בבית אל עם מידע ונסיון על הכלי ועל יכולותיו. היה מי שהימר עליי חרף גילי הצעיר (הייתי אז בן 17 וקצת) והסוף ידוע.

 

 

 

השבוע ראיתי בשניים מעלוני פרשת השבוע את המתקפה הרגילה והידועה על האינטרנט, תוך הדגשת השלילי שבכלי. מעבר לאי-דיוקים ולהפחדות המיותרות שניתן היה לקרוא שם (כמו למשל אחוזי השימוש ברשת למטרות שליליות - אין כלי, וגם לא יהיה כלי שמסוגל לנתח עד כדי כך פעילויות בסדר גודל כזה) ראיתי שוב את אותה קצרות-רואי וגישה בסיסית שלילית.

אפשר להכריז מלחמת מאסף חסרת תועלת, ואפשר - לנצל את היכולות לעצמנו. תשאלו את עדי גינצבורג (פולארד), מרים בר יוסף (מטה צפון), נדיה מטר (נשים בירוק), משה פייגלין (מנהיגות יהודית) ורבים אחרים.

 

 

ולמי ביננו שהם משתתפים פעילים במערכת הפורומים של ערוץ 7 - הנה לינק בשביל הפלאפון שלכם:

http://www.inn.co.il/wap

השעה אחת. אף נפש חיה לא נמצאת בסביבה. הוא סוקר במבטו את שורת המבנים העתיקים אי שם בבסיס צבאי ליד נתניה. "הצבא הזה לא בנה שום דבר" חושב לעצמו. מרחוק נראה בית העלמין של הישוב הסמוך. אם מסתכלים היטב אפשר לראות את החלקה הצבאית. הוא נזכר דווקא ברב היישוב שמעביר כבר שנים את פינת המשנה היומית בערוץ שבע.

 

הוא מתקרב לאחד המבנים, מוציא מהכיס את המפתח שהשיג מבעוד מועד ובלי היסוס ניגש ישר לארון הימני, אוסף את כל מה שהוא מוצא ומרוקן לקופסת הקרטון שבכניסה. לאחר שעבר על כל הארונות ווידא שהם לא מכילים משהו מעניין הוא עובר למשרד הבא, וגם שם הוא מרוקן את כל מה שהוא רק רואה. בדרך גם פותח את המקרר לוודא שלא השאירו משהו.

 

אחר כך הוא מגיע ללשכה. הוא מתקרב לארונות וגם אותם מרוקן לתוך ארגז. אחר כך הוא נכנס למשרד של המח"ט ולוקח איתו כמה דברים. משם עובר למשרד של הסמח"ט. על המסמכים שעל השולחן כתוב "סודי ביותר".

 

הוא נועל את הלשכה, לוקח קצת סלוטייפ ותולה שלט מאיר עיניים שהכין מבעוד מועד:

 

 

אחר כך הוא מתקשר למישהו "המשימה בוצעה", הוא אומר ומנתק.

 

 

 

 

חמש דקות אחר כך עבר שם חייל משועמם ורואה את השלט האחיד על כל המשרדים: "חמץ, אין כניסה"

 

(פורסם במקור באתר היצירה הלאומית - "ללא תולעים")

__________________________________________

 

לא. כמובן שהסיפור הזה לא היה במציאות. מיותר לציין שלחיילים מהסוג שתואר אין אפשרות להיכנס למשרדים רגישים אלא בקושי לחדר האוכל, אבל מה זה משנה בעצם. בציבור שלנו יש תחביב (מובן בהחלט) לזלזל ברבנות הצבאית ולהתייחס אליה כאל עוד בורג חסר תועלת במערכת.

 

 

זה שחייל יכול ללכת לאכול בחדר אוכל גדול (להבדיל ממטבחונים ששם יש בעיות פה ושם) ולדעת שיש מי שדואג לכשרות שלו, זה שחייל יכול להתפלל בבית כנסת נעים ממוזג ונקי, זה שקצין יודע שאם הוא יחלל שבת בלי סיבה הוא יועמד לדין משמעתי וזה שהחיילת הדתית יכולה לדעת שיהיה מי שילחם על הזכויות שלה.

 

 

גם זה הרבה, ואין סיבה לזלזל בזה בכלל, עם כל הביקורת על המערכת וראשיה (לשעבר).