כבר כמה שנים שאני חושב על זה, וכנראה שהגיע הזמן להעלות את זה לכאן. נראה, אולי אני לא היחיד.

לעיתים יוצא לי להקשיב לשירים באמת, כולל המילים, ולא רק לשמוע מאחורי הגב בה בשעה שבה אני עושה משהו אחר (למשל - בנסיעות). כשאני עושה את זה אני לעיתים מקבל צורת חשיבה אחרת על השיר המתנגן.

מלבד כמה נקודות אחרות שאותן אני שומר למבקרי מוסיקה שזה המקצוע שלהם - יש דבר אחד בולט ששמתי לב אליו לאורך כל השנים ושנוא על ידי במיוחד: שירים שמאלניים, ושמאלניים בצורה מחרידה.

פול חייל שלי פול
בחור שלי עדין.
אם לא תיפול עוד היום
מחר תעמוד לדין

ד"ר שלום פליסר

אפשר לומר שאין זמרים ימניים מוכשרים, או ליתר דיוק שזמרים ימניים מחביאים את עמדותיהם מחשש לפרנסתם (מה שנכון, וראוי למאמר אחר), אבל גם זה לא מסביר את היעדרם של השירים הללו.

ובכן, האמת שיש כאלו, ולא כל כך מעט, רק שהתקשורת לא ממש מסתכלת עליהם. אפשר להתחיל במשורר והמלחין המוכשר ד"ר שלום פליסר על עשרות שיריו, אחרים (עקיבא נוף כתב והקליט שיר או שניים, ואני מניח שיש עוד רבים וטובים שפספסתי). למעט "כלא שש" והשיר (המעולה) שלהם "זה היה ביתי", לא היה בשנים האחרונות אף שיר מחאה לאומי שחדר את מסך הברזל של התקשורת האלקטרונית או העיתונות הכתובה. גם כלי תקשורת "משלנו" שכן השמיעו את השירים הללו או כתבו עליהם, סיווגו אותם בצד כ-"שירים פוליטיים" ונמנעו מלשלב אותם ברצפים הרגילים (בה בשעה ששירים שמאלניים טהורים מושמעים ברצפים הללו כבר שנים ארוכות).

אני לא חושב שאני יכול להציע רעיונות ומצבים לתיקון המצב המדובר (רבים וטובים ממני לא הצליחו), אבל בשבוע הבא בעז"ה אני אעשה לכם הכרות אם אחד מזמרי שירי המחאה שהולך להוציא אלבום חדש בקרוב.

אני מניח כי הקטע הבא יעלה לי ביוקר מכל מיני כיוונים ואנשים, אולם אחרי לילה של סליחות ודיבור "לקיר" נראה לי שהוא במקום.

בשעה שהודעה זו נכתבת (2:36 בלילה) אני באוטובוס לאחר סליחות מול הכותל המערבי, או בשמו המדוייק יותר - שריד בית מקדשנו (ואגב - לא השריד היחיד. מה עם הכותל הקטן או הכותל הדרומי ?). אותו כותל שנכתבו עליו סיפורים ומדרשים, על העניים שבנו ועל המלאך שבירך אותו שלא יחרב לעולם.

לי אין תשובה. לקראת יום כיפור והתפילות האין סופיות לבניין בית המקדש נראה לי שכדאי שלעם ישראל תהיה אחת.

בנוער הדתי זה "In" לשמוע גלגל"ץ על כל התת רמה והזבל המשודר שם. הוריהם של אותם נערים קונים לשבת את "מעריב" או "ידיעות אחרונות" ומזלזלים בתקשורת הדתית.
בשבת שעברה נשארנו לשבת במכון לב יחד עם כל הסטודנטים המשובצים במסלול "נתיב". כמו בכל שבת דומה, לאחר ברכת המזון (וכמה דקות התארגנות) יש עונג שבת. במקרה שלנו זה היה בבית של אחד הרבנים, בקומת הקרקע של אחד המבנים במכון.

מישהו העלה (על רקע הגירוש) את נושא היחס לאוייב השמאלני ו-"מוסרים" כדוגמת אלו שהלשינו על האלוף דורון אלמוג (דווקא אחד שנלחם באוייב, להבדיל ממחליפו העלוב דן ערל) בבריטניה. הדיון המשיך על מי זה באמת חלק מעם ישראל ומי הוציא את עצמו מחוץ לגדר, ומישהו העלה את עיירות הפיתוח שהם שותפינו האמיתיים וכו' וכו'.

מי שמכיר אותי יודע שאני בדרך כלל יחסית שתקן במקומות מהסוג הזה, אבל בשלב הזה החלטתי לפתוח את הפה. מצאתי לנכון לנסח מחדש ולהעלות את זה לכאן.

אנחנו הולכים רחוק, מנסים לקרב את אנשי עיירות הפיתוח, את השמאלנים וכו', בעוד שלמעשה במחלות השונות שבהן חולה עם ישראל, חולה גם הציבור הדתי לאומי. החיילים הדתיים היו שותפים מלאים בגירוש, זו עובדה ידועה ומצערת (ע"ע המגרש ה-"עדין" שאיתו פתחתי את הבלוג, 2-3 הודעות למטה) והמאבק בגירוש עצמו היה די שקט ומתרפס. מחשבה קצרה נוספת תצביע על מה שסביר להניח שהוא חלק משורש הבעיה, ואתחיל בסיפורון מתחילת עבודתו של ערוץ שבע.

בימיו הראשונים של ערוץ שבע, אנשי הערוץ אפילו לא חלמו לערוך רצפים בעצמם (=של שירים). למלאכת העריכה נשכרו אנשים שעבדו בעבר בגל"ץ וברשת ב'.

הרבה אנשים משלנו שפגשו את הרבנית מלמד (מנהלת הערוץ), אמרו לה "תודי שעדיין הרצפים שלכם הם לא ברמה של גלי צהל ורשת ב'".

מועצה חסרת יש"ע.

תרשו לי להחזיר אותכם קצת לאחור.

יום לפני תחילת הפשע נגד האנושות. אני יושב בחדרי הממוזג ומרגיש שאי אפשר. הרבה חברים שלי בגוש קטיף, כל אחד מנסה בדרכו לעצור את האסון.

קיבלתי מייל שאומר שמאופקים יוצאות שיירות לכיוון הגוש. היה לי קצת מוזר איך המשטרה לא עושה כלום בנושא אבל החלטתי להתעלם.

הגענו (אני, חלק מהמשפחה והמחשב הנייד) לאופקים ושם היה תדריך של אנשי המועצה הנ"ל. על המגרש הריק היו כ-1500 איש. מדי פעם ראינו ניידות משטרה שעברה בסביבה ולא עשתה כלום...

השעה שלוש לפנות בוקר.

עלינו על אוטובוס שחנה ברחוב צדדי ואותו אף אחד לא ארגן. היו שניים שנשכרו מחברה במרכז הנגב. האוטובוס התחיל ליסוע כשלפנינו היה אוטובוס נוסף ורכב. נסענו בכביש שעל המפה כתוב שהוא מוביל לשום מקום (יש שם בסיס צבאי) ומשם לדרכי עפר.

עד הבוקר נסענו בדרכי עפר כמו בימי המנדט הבריטי ומתישהו נתקע האוטובוס שלנו.

6 ניידות משטרה עברו על הכביש, גם כחולות וגם צבאיות לסוגיהן ולא עשו כלום. כנראה סתם שוטרים מסכנים שקיבלו את הפקודה ולא מתים לסרב. אחרי עוד כמה דקות עבר ג'יפ ובתוכו אידיוט עם מתכות על הכתף. הנ"ל צעק שאנחנו נמצאים בשטח צבאי סגור וכו' וכו'.

תוך כמה דקות הגיעו עוד 2 ניידות. אחת של משטרה צבאית ואחת של רוצחים (המכונים בטעות יס"מ). לא אלאה אותכם בפרטים ורק אספר שבסופו של דבר הגענו למשטרת כיסופים כאחרון העבריינים. לאחר שעה ומשהו נגררנו לכלא "דקל" בבאר שבע ולבסוף השתחררנו תמורת כתיבת פרטים חלקיים על חתיכת נייר.

את הגירוש כמובן לא עצרנו.

בשבוע הבא החלטתי שוב לצאת. הפעם לקדומים ומשם לנסות להגיע לצ.ש. עם חבר. אוסף של טרמפים, תרגיל במחסום ג'נספוט (שנועד לשמור שיהודים לא יגיעו לקדומים והאזור) והגענו לקדומים. מקדומים הפנו אותנו לאוטובוס שיסע לאבני חפץ.

כמובן שלאבני חפץ לא הגענו, וכמובן שגם לחזור לא יכולנו (המחסום...) ובסופו של דבר הגענו לעמנואל לישון ולהחליט מה יהיה מחר.

את הגירוש גם כאן לא עצרנו.

הטעות שלי היתה פשוטה: לסמוך על מועצת יש"ע.

במקרה הראשון הם באמת לפחות ניסו, אבל במקרה השני יכולנו ללכת ברגל מקדומים עצמה לאחר שהצלחנו בקושי להגיע לשם (להזכירכם - היה שם מחסום צבאי). במקום זאת הם הסיעו אותנו חצי מדינה לאזור ואדי ערה למרות ההנחה הפשוטה שמן הסתם יהיו גם שם מחסומים והידיעה שלא נוכל לחזור.

למה הם עשו את זה ? לא יודע. אולי חשש שנפעל בדרכים אחרות והעדיפו לנטרל אותנו על מנת שלא נפריע לממלכתיות שלהם.

●○●○●○●○●○●○●

שבוע שעבר עלה לי החשד שאירוע ההצדעה לנוער מיועד על מנת לגבש אותו שוב מול המועצה והמנהיגים ה-"ממלכתיים" שהזכרתי. נדיה מטר חשפה כי המממן הראשי של האירוע הינו לא פחות ולא יותר...