לפני חודשים אחדים הגענו למסקנה לפיה יש צורף להוסיף לבית הכנסת של הבסיס גם עזרת נשים.

 

אז איך בונים עזרת נשים? משתמשים במה שיש. אני בחרתי להשתמש במפות שנשארו ממבצע פסח, עליהן הודפס סמל הצבא והרבנות ו"במצות תשבו שבעת ימים".

 

קצת סלוטייפ (אחד החומרים הכי שימושיים בעולם), קצת קשירות וזה עובד.

 

 

 

 

ועל זה נאמר "אין קבוע יותר מן הזמני".

משך שנים, כמו אולי לכל נער דתי, היו לי "תקלים" קבועים עם ההורים על רקע תפילת הבוקר בשבת. זה לא שלא רציתי לקום - זה פשוט לא קרה יותר מדי פעמים, או קרה באיחור.

עד שיום אחד החלטתי לשים סוף לתופעה. בעזרת מנגנון המשימות המתוזמנות של חלונות, הגדרתי קובץ מוסיקלי ארוך מספיק ובעוצמה חזקה מספיק, לכל שבת בשעה 8 ומשהו בבוקר.

הפיתרון הוטמע, והבעיה נפסקה. הרמקולים רבי העוצמה העירו את כל הבניין בערך - אבל מאז לא פספסתי ולו תפילת שחרית אחת של שבת.

 

 

אבל אז צצה בעיה חדשה: בלא שום בדיקה מינימאלית, טען אחי הקטן והדוס שזה אסור. משך חודשים ארוכים הוא עיין בכל ספר אפשרי וניסה להוכיח את טענתו על גבי שולחן שבת. לבסוף נכנע לאחר שהר"מ שלו מהישיבה פסק שאין כל איסור.
גם לאחר שהוא נאלץ להודות שאין איסור הוא ימשיך ויטען ש"רוח לא נוחה" או כל קשקוש אחר.

 

חיידקי המחלה הם מוטציות שהתפתחו בעיקר ביהדות אירופה, וצברו תאוצה במקביל להתפתחות ההשכלה. חולי המחלה מפתחים רגישות למילה "מהדרין", מה שמעודד את היצרנים השונים לייצר "אקונומיקה כשרה למהדרין" וגם "אוטובוס למהדרין" ושאר שטויות חסרות בסיס הלכתי.

נגד מי שלא הולך בתלם, גם אם מגובה על ידי רבניו מופעלת מלחמת חורמה הכוללת בעיקר מודעות רחוב צועקות אלימות מילולית, ולעיתים אלימות פיזית. השמיטה היא רק דוגמה אחת - אם כי שם הופעלה אלימות פוליטית דווקא.

 

מי מכם לא נתקל בעיתונים במודעות שונות המציעות אפשרויות שונות מגוונות לעבוד מעט/מהבית/לא לעבוד בכלל ולקבל משכורת הגונה. אצלי, כמו אצל כל מי שיש לו הגיון כלכלי בסיסי מתחילות להידלק כל הנורות האדומות במוח - איפה הבלוף? איפה ה"קאטצ'"?.

 

התופעה נפוצה בעיתונות החרדית, לאור העובדה שהציבור הזה באופן גורף עני מסיבות חסרות-אחריות ידועות, אבל היא ממש לא בעיה של ציבור כזה או אחר.

 

עיקר התופעה היא המודעות הוותיקות על שיטות השיווק הרב-שכבתיות (או בשמן האחר: שיווק רשתי) הנפוצות בעיקר באינטרנט אבל גם במדיה הוותיקה. השיטה מבוססת על כך שהאדם הופך למשווק של מוצר, אותו הוא אמור למכור לחבריו וחברי-חבריו. בפועל - רוב המשתתפים (כשני שליש) יוצאים בהפסד, וגם משניאים על עצמם את חבריהם ומשפחתם שמאסו בהם בעקבות הלחץ לרכוש בשיטה.

 

בחודשים האחרונים נתקלתי בצהובון הדתי/חרדי של פ"ת ("השבוע בפתח תקווה"), כמו גם במקומות נוספים בסוג חדש של מודעות, הפעם עם בסיס כלכלי אמיתי - תפעול מכונות ממתקים. כמובן, כמו שהוכח בבית המשפט - לא כל עיסקה היא הצלחה, אבל בשיטה עצמה יש הגיון.

ילדים, כך כולם יודעים, הם קורבן קל יחסית ללחץ. רק תשימו מולם את הממתק והם ירוצו לקנות אותו (מכתב של אמא בפורום). זו הסיבה שלא מעט פרסומות מכוונות לקהל היעד של ילדים בני 3-4 ומעלה.

שימו להם מכונה של ממתקים מתחת לבית, ותראו איך שהם לא עומדים בפיתוי.

 

 

כמו שהחבר'ה של פעמונים יודעים להסביר - אין ארוחות חינם. הקניונים והמרכולים למינהם דואגים היטב לתכנן את המקום כך שתקנו כמה שיותר ותשלמו על המזגן ועל החניה - ולא תסתפקו רק בלחם וחלב.

לא סתם הם ממקמים את הממתקים נמוך (בשביל הילד הבוכה), ומחביאים את הלחם והחלב עמוק עמוק בפנים. לא סתם הם שופכים הררי של נייר ודיו בפרסומות בצד שמאל של העיתון (תפתחו עיתון או ספר ותראו שהעמוד השמאלי הוא הדבר הראשון שאתם רואים).

 

 

אין ארוחות חינם.

ביום ראשון האחרון, אירגן מרכז תודעה יהודית של הרבנות (מסתבר שיש דבר כזה) יום עיון לאנשי הרבנות בי-ם.

לאחר ההרצאות עצמן אורגן סיור ברובע היהודי המתחדש (המכונה בטעות "הרובע המוסלמי", לאחר שנוקה מהיהודים על ידי שלטונות המנדט הבריטי).

אחד המבנים היותר מרשימים במתחם הדחוס הוא "בית הצלם", שהוא ללא ספק מבנה גדול וגבוה מאוד ביחס למקובל בעיר העתיקה.

 

כמה צילומים מהתצפית, כרגיל המצלמה נשארה בבית (גם משיקולי כאבי-גב).

 

 

 

וגם דגל גדול ומתריס ש(לשמחתי) לא הצלחתי להוציא מהתמונה

 

 

 

צל"ש למארגני הסיור, ולכמה אנשים במערכת שעושים עבודתם נאמנה.

 

 

1. זה התחיל כבר בשנה שעברה, אבל המשיך ביתר שאת - לא נוסעים בממוגני ירי. לא מסתתרים מאחורי פלדה מגולוונת וזכוכיות-אימה. גם תושבי גוש דן נוסעים בארץ ישראל בלי לפחד. אולי לתושבי השומרון זה ברור מאליו אבל לתושבי פתח תקווה למשל, או בעיקר להוריהם - היה די ברור שלא מאשרים לילדיהם ליסוע ליו"ש ללא אוטובוס ממוגן ירי. הטאבו הכ"כ חשוב הזה נשבר.

 

2. אישור הצבא. למערכת הצבאית פשוט נמאס להתעמת עם העולים בכל דרך אפשרית והם העדיפו לאבטח את הארוע. אגב - מח"ט שומרון שבשנה שעברה מירר את חיי היורדים מהרר, הסתובב בשטח ולא ניכר היה שהוא סבל במיוחד.
בסופו של דבר ברור גם להם וגם לנו שמדובר בארוע שיווקי, ואם כך - למה למרר את חיי העולים? בכיר במטה חומש תחילה אמר לי גם שהצבא הפסיק לגרש את העולים להר, וכי מי שמתעלל בעולים מדי פעם הינה המשטרה.

 

 

3. העובדה שניתן היה להגיע לחומש על גלגלים סייעה משמעותית למטופלים בתינוקות או למתקשים בהליכה, וגם ל"הפנינג" והמתנפחים לילדים הקטנים יותר יש ערך. אחי בן התשע צריך לדעת שלצעדה הבלתי נגמרת להר (ברגל בדומה לשנה שעברה) יש סוף מהנה ולא רק עייפות ויובש.

היו קבוצות רבות שהלכו את כל הדרך מצומת שבי שומרון ברגל וסירבו לעלות על האוטובוסים גם בהמשך. גם אני ואחיי צעדו ונהנו.

 

4. אין רע בחוקי. היו כאלה שזלזלו באירוע לאור העובדה שהוא אורגן (גם) על ידי המועצה האזורית שומרון והיה חוקי ובאישור הצבא - אני לא חושב שזה צריך להיות שיקול למניעת הגעה למקום.

יש ערך בפעילות ללא קשר לשאלה אם היא חוקית או לא. מה גם שיש תמיד את המרובעים שקל יותר למשוך אותם לפעילות חוקית ומאושרת.

 

 

5. לא התפלאתי לראות את התלהבות חלק מהקהל בהופעתו של אודי דוידי, אבל היה מאוד נחמד ומפתיע לראות גם חבר'ה צעירים שאוהבים לטעון שהשפה שלהם רדודה - נהנים (לאחר שקצת הקשיבו) מהעברית המשתוללת ומעומק השירים של ד"ר שלום פליסר. את שיריו של פליסר אני מכיר מזה שנים וגם הספר-דיסקים שלו סוקר בעבר בבלוג. פליסר הוא זמר-מחאה שמזה שנים מתחנן שיתנו לו במה ראויה ונראה שהפעם הוא קיבל אותה.

ייתכן שמבצע עם יותר נוכחות על הבמה היה יודע לעשות מהמילים והמנגינה שלו משהו אחר, אבל די סביר שחלק גדול מדי מהללו חרדים לפרנסתם ומפחדים מחרם ומתיוג של "ימין קיצוני".

אגב, בשנים האחרונות ישנה פריחה גדולה מאוד בתחום הכתיבה הלאומית, אבל בתחום הביצוע וההפקה העלויות האדירות גורמות לאנשים להתרחק מהנושא.

 

 

6. גם בהתעלם מהעניין ומהחשיבות האידיאולוגית של הנוכחות במקום - היה פשוט כיף. החל מהמסע אל-על ועד לירידה  ובמבט המהיר תוך כדי הנסיעה על הדרך המאוד ארוכה שעשינו השנה או בשנה שעברה.

 

7. ניפגש בשנה הבאה, ואולי עוד קודם לכן לאחר שמישהו יתקפל ויאשר את הקמת היישוב מחדש. התשתיות כבר באדמה ורק צריך לנקות קצת את צנרת הביוב ולחדש את מה שהערבים גנבו.